קרוא וכתוב

"מה את מתביישת בזה?"

לשמירה על פרטיות אין שום קשר לבושה. אלא, לרצון לשמור דברים ב-ד' אמותינו. כי הם פרטיים שלנו ואנחנו רוצים שיישארו כאלה.
הדוגמא שאני משתמשת בה בדרך-כלל כדי להמחיש את הנקודה הזאת – וסליחה מראש על הוולגריות הקלה – היא שאנחנו (או לפחות רובנו, יש לקוות) גם לא מתביישים בזה שאנחנו מקיימים יחסי מין. ועדיין, לא מבצעים את האקט הזה על השולחן בבית הקפה.
הסטת הדיון ל"בושה" מעבירה את הנטל מהפוגע בפרטיותי אלי, שכביכול פגומה בכך שאני מתביישת בדבר שאנשים נורמליים אינם אמורים להתבייש בגינו. ובכלל, בושה זה passé לגמרי… מי שחושב כך מחמיץ את התפקיד המוסרי החשוב שיש לבושה, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי.
אז לא, אני לא מתביישת. אבל זה פרטי שלי. דריסת הרגל של הזולת בתוכו כשמה כן היא: דורסנית.

"ויתרתי על הפרטיות שלי". (ומה עם שלי?)

זהו טיעון שגור מאד בקרב חובבי החשיפה העצמית. אין להם שום בעיה לדבר (או לכתוב) על ענייניהם האינטימיים ביותר, אתכם או עם אחרים אבל בפומבי, שעה שמאזינים להם שלא מרצונם אנשים רבים אחרים, במרחב הציבורי. ובכן, העובדה שהסובייקט מוותר על פרטיותו אין משמעה שמותר לו לחדור לזאת של אחרים. וכאשר כופים עלי להאזין לפרטים אינטימיים מחייו של הזולת, או לצפות בהתנהגות אינטימית שלו (ראו לעיל) – פוגעים גם בפרטיות שלי. בזכותי שלא להיחשף בניגוד לרצוני לחייהם הפרטיים של אחרים. מעבר לכך, התנהגות כזאת – בין אם נעשית מתוך אטימות בין אם מתוך התרסה כנגד הסדר "הבורגני" – מפגינה גסות רוח וחוסר התחשבות בזולת. והתחשבות בזולת, בורגנית או לא, היא עדיין מידה טובה.

והפרטיות של האחרים הנחשפת, מה אִתה?

לפעמים אנחנו חושפים באמת רק את עצמנו. אבל הרבה פעמים החשיפה כוללת גם אחרים, הנחשפים באותה הזדמנות. כי חיינו קשורים אִתם לבלי התר. בני משפחה, למשל. לא סתם הסעיף המגן על הזכות לפרטיות ברוב האמנות לזכויות אדם כורך את ההגנה על זכות זאת בין השאר עם חיי המשפחה. (למשל: סעיף 17 לאמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, סעיף 11.1 לאמנה הבין-אמריקנית לזכויות אדם).
לאיש אין זכות לחשוף את זולתו, גם אם הוא קרוב משפחה או חבר, ללא רצונו של זה או באופן הגורם לו אי-נוחות או פגיעה. אם דיברנו על גסות רוח וחוסר התחשבות – כאן הן מועצמות ומוכפלות אלפי מונים. אם יש למישהו ספק, זה לא קוּלי. זאת סתם נבזות.

עוד בנושא:
אסון החברה השקופה
מרחב ציבורי או שטח הפקר?

Read Full Post »

תגובת החמאס לאו"ם על דוח גולדסטון – כי הטילים שנורו מעזה נועדו לפגוע במטרות צבאיות, ופגעו בטעות באזרחים מאחר שאינם מונחים – מעוררת גיחוך, כמובן. אבל גם אם נתייחס אליה לרגע ברצינות, הרי הטענה כי הם מצייתים למשפט הבינלאומי (ודוק: לא לחוק הבינלאומי, לידיעת מתרגמי הארץ), שכן התכוונו לפגוע במטרות צבאיות ולא אזרחיות – מופרכת.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי עומד על שני יסודות עיקריים. הראשון – הבחנה בין אזרחים ללוחמים. השני – מידתיות. ענייננו כאן כרגע בראשון. כאשר הנשק שבו משתמשים איננו מבחין מטבעו, משום שאיננו מדויק ופוגע לאו דווקא במטרה שאליה מכוונים – הרי אסור להשתמש בו. לכן טענת החמאס איננה מחזיקה מים גם כפשוטה. 

הפרכת הטענה "לא התכוונו" יפה גם לישראל, כמובן. שכן המושג "כוונה" בדין הרלוונטי איננו רק המצב המנטאלי של התכוונות לתוצאה מסוימת ולא אחרת, אלא פעולה מתוך ידיעה מה תהיה התוצאה המסתברת. בדיוק כפי שכאשר יודעים שנשק מסוים לא יוכל לפגוע באופן מדויק במטרה הצבאית שכביכול מתכוונים אליה (לטענת החמאס) – אסור להשתמש בו, כך גם כאשר מכוונים לעבר מטרות תוך ידיעה שמסביב ייפגעו חפים מפשע רבים. אמת שהאיסור בדין הבינלאומי אינו על פגיעה באזרחים בכלל אלא "רק" על הפיכתם למטרה, אבל כאן נכנס לפעולה העיקרון השני, של מידתיות. השאלה מתי מה שהדין הזה מכנה "נזק משני" (לפגיעה במטרה הצבאית) מידתי, מתי לא – היא שאלת 64 אלף הדולר. אבל לענייננו כאן די אם נישאר עם העיקרון הראשון, של חובת ההבחנה. שימוש בנשק שאינו יכול להבחין מעצם טבעו – לא יכול להיחשב ל"ציות" למשפט הבינלאומי.

עוד בנושא:
פרופורציות

Read Full Post »

הטבע הוא אדיש מבחינה מוסרית. לוע הר געש מתפרץ, אדמה רועדת, שיטפון הסוחף ומחריב כפרים שלמים – על כל אלה לא ניתן לדבר בקטגוריות מוסריות. לא ניתן לומר על הטבע כי הוא "רע" מכיוון שהוא מעולל לנו זאת. "כוח טבע", או כוח עליון, מתייחס למה שהוא מעל לכוחותיו של אדם והוא אינו יכול להשפיע עליו. בדיוק כפי שאני יכולה לתבוע זכויות רק אל מול סמכות אנושית, לא אל מול כוח טבעי: אין שום משמעות להיגד כי יש לי זכות שבֵּיתי לא יימחה בשיטפון או ייחרב ברעידת האדמה.

רק מה שקורה לפני-כן (איך נערכים) ואחר-כך (איך מתמודדים). כיצד "מחולקות" הרעות האלה – זוהי כבר שאלה אנושית. ומוסרית. ופוליטית. האם ואיזו עזרה מוגשת על-ידי הממשלה? האם יש ביכולתה בכלל להגיש עזרה כזאת? האם היא עושה זאת באופן שוויוני או מפלה? לעיתים הממשלה איננה מתפקדת, או שהאסון גדול ממידותיה. אז נדרש סיוע בינלאומי.

לאחר ניו-אורלינס כתבתי כי "אסון הומניטרי הוא מבחן עליון לאופן שבו רשויות השלטון מגינות על הזכויות הבסיסיות של הנתונים לשליטתם. הוא מחדד את חובתן לסייע לפגיעים ביותר, חסרי היכולת והמשאבים להתמודד בעצמם. אלו שגם בימים כתיקונם יש לממשלות חובה מיוחדת להגן עליהם (…) אזורים מוכי אסון הם דוגמא לאופן שבו רעות טבעיות מחוּלקות ומוּסלמות בידי הפעולה או המחדל של הגורמים השלטוניים". הפוסט ההוא – כוחות עליונים ומעשי ידי אדם – שימש אותי כדי להזכיר שלמרות ששיח זכויות האדם מרבה להדגיש את הצורך לרסן את כוחן של ממשלות, אסור לשכוח שהיעדר מדינה מסוכן לזכויות האדם לא פחות ממדינה המדכאת אותן. זה מה שקורה בעת קריסה טוטלית ל'מדינה כושלת' (failed state), או בעת קריסה של תשתיות תומכות בזכויות ושל סדר המגן על בני אדם בפני אלימות זולתם. כשזה מתפורר אף הוא, מגיעות הרעות האנושיות מאוד. "אזורי אסון, הרעות הטבעיות הנופלות בהם על ראשיהם של בני אדם והרעות השלטוניות המיוצרות ומחולקות בהם, הם תזכורת כואבת לחיוניותה של ממשלה מתפקדת כהלכה להגנה יעילה על זכויות אדם." (שם).

כל זה תקף, כמובן, גם למקרה האיטי. דני רבינוביץ מתייחס לנקודה זאת בפוסט האיטי, ידיעות אחרונות וכל הג'אז הזה, בבלוג המומלץ שלו הומו קוֹמְבּוּסְטַאנְס (האדם השורף): "למי שלא שם לב: האסון בהאיטי רק מתחיל. עכשיו צמא אכזרי. ולצידו נובטים רעב כבד ומחלות זיהומיות. וברחובות כבר גואה האלימות, ואבק ההריסות עומד להיות מוחלף באבק שריפה וכאוס. כמו מוגאדישו וקאבול ומקומות אחרים שעריהן הפכו לחורבות. כי המכה המיידית שהורידה את האיטי על ברכיה היא ממקורות סייסמים. אך ההיסטוריה שתימנע ממאות אלפים לשוב לחיים היא אנושית לגמרי. האיטי נשארת למטה בגלל תשתית כלכלית, חברתית ופוליטית של אי שיויון ועוני וניצול שחושפים את פריכות חיי ה'הומו סאקר', האדם הערום של אגאמבן, בכל זוועתם. גם בגלל המורשת הקולוניאלית. וגם בגלל פערים שמקורם במערך הסחר הגלובלי. וגם בגלל ההזדמנויות שהגלובליזציה הדוהרת מעניקה לשליטים רצחניים על חשבון עמיהם".

ה"פגיעים ביותר, חסרי היכולת והמשאבים להתמודד בעצמם", כתבתי אחרי ניו-אורלינס. כך גם בהאיטי, שבעקבות האסון שפקד אותה, מדוּוח, מזהירים מפני חטיפה וסחר בילדים כתוצאה צפויה של האסון. את המחיר תמיד ישלמו החלשים ביותר, המוּעדים ביותר לניצול. אלה שתמיד יימצאו מי שינצלו אותם בשעת הכושר הזאת, כי יש מישהו שחייב תמיד להרוויח.

פוסט קודם: אסון החברה השקופה

Read Full Post »

העברת מסרים באמצעות סרטונים וקליפים נהפכת לפופולרית יותר ויותר בארגונים לשינוי חברתי. אין לי מושג כמה זה אפקטיווי, או שמא פונה (כמעט כרגיל, לא?) למשוכנעים גם כך.

מרכז צדק לנשים העלה ליוטיוב סדרת סרטונים בשם סבתא ביקורתא, המביא מסיפורי בית הדין הרבני (לא לקרוא לילדים לפני השינה). עצה שלי?: אל תלכו לרבנות.
בצלם הוציא סרטון במסגרת קמפיין להסרת המצור מעזה.
וקו לעובד – את הישרדות הפיליפינים שמובא כאן למטה (דרך כאן).

תזכורת: הערב נפתח כנס בינלאומי על עינויים וחסינות. ימים א'-ב' אחה"צ במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת-גן (עברית). יום ג' אחה"צ במשכנות שאננים (אנגלית). לתוכנית המלאה.

Read Full Post »

אתר האינטרנט של ה-BBC פירסם שאלה לקוראיו (אחת מהדרכים של אתרי אינטרנט לתת לגולשים את "זכות הביטוי") בנוסח: "האם יש להוציא להורג הומוסקסואלים?", שאלה שהביאה לדיון בגבולות חופש הביטוי ובחובות האתיקה התקשורתית. הרקע לשאלה הוא הצעת חוק באוגנדה שמבקשת לעשות בדיוק את זה. היא קובעת את עונש המינימום על העבירה למאסר עולם. אם המורשע הוא נשא HIV, עבריין סדרתי, בעל מרות על בן זוגו, או אם האחרון הוא מתחת לגיל 18 – העונש יהיה מוות.

במאמר שפורסם בגרדיאן, נטען כי הזעם צריך להיות מופנה לאוגנדה, לא ל-BBC, ומצדיק את האחרון מכוח חופש הביטוי. הרישא נכון, כמובן. אבל האם ה-BBC חף מכל עוון? האם לגיטימי להעמיד שאלה בנוסח 'האם להלקות נשים הלובשות מכנסיים?'; 'האם לסקול למוות נואפים?'; או 'האם היה מקום להשמיד יהודים בשואה?'. היכול אתר אינטרנט לרחוץ את ידיו משובל התשובות שהוא מזמין לשאלה הזאת, שחלקן ללא ספק ישיב בחיוב עד כדי הסתה לגזענות או לרצח? והאמנם עומדת כאן ל-BBC הגנת חופש הביטוי?

מוסכמת יסוד היא כי חופש הביטוי אינו מוחלט. כפי שכמעט אף זכות איננה מוחלטת. זכויות מתנגשות זו בזו, ובאינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, ולכן מגבילים אותן על-פי הצורך. הסתה לגזענות היא אחד הסייגים על חופש הביטוי, מתוך הכרה בכך שבני-אדם זכאים לחיות בחברה שבה לא מסיתים נגדם על רקע תכונה או שייכות קבוצתית זו או אחרת. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מגדילה ועושה, ומחייבת את המדינות שהן צד לה לחוקק חוקים האוסרים על הסתה כזאת.

יש עיתונאים, גם אצלנו, הנוטים להפיץ הבלים בדבר העיקרון "המוחלט" של חופש הביטוי. זוהי שטות מוחלטת, אף כי נחוצה אולי לחופש פעולה מוחלט שהם מבקשים לעצמם ולעיתוניהם. כפי שכותב נורם, מחויבות לחופש הביטוי איננה מחייבת עיתון ליברלי לתת מקום לדעות גזעניות, או בלוג לכאלה הגורסות כי טרור הוא מוצדק. יש הבדל חשוב בין להשתיק אנשים בעלי דעות כאלה לבין לסייע להם להביע את דעתם ולתת להם לשם כך בימה. באופן דומה, אוסיף אני, עיתונים גם לא נותנים לכל אחד מאִתנו לכתוב בהם, ולא חייבים לעשות כן, למרות שלכל אחת מאתנו עומדת הזכות לחופש הביטוי.

מובן שאיסורים משפטיים הם עניין לפרשנות. אך מעבר להם קיים גם מתחם רחב יותר של אתיקה. צִדה השני של חירות הוא תמיד אחריות; שאותה, כך נדמה, זנחו ב-BBC בפרסום השאלה.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

Read Full Post »