קרוא וכתוב

את הלינק לסרטון הבא שלח לי עמיתי למועצה הציבורית להגנת הפרטיות.  בבלוג של ד"ר קרין ברזילי-נהון, שאליו הקישור, ניתן למצוא גם את ההרצאה אודות מבט השוואתי על המאגר הביומטרי, שנתנה עם עמיתיה ביום עיון במרכז הבינתחומי. כאן אפשר להתחיל מהסוף, כמוה, כשהיא קובעת: "כיום אין אף מדינה מערבית ודמוקרטית שבה יש מאגר מידע ביומטרי ללא הסכמה של כלל אזרחי המדינה או תושביה. ומצב זה לא נוצר במקרה כפי שנראה בהמשך".

באשר לקליפ החביב, בלי לעשות ספוילר, יש לציין שהגנת הפרטיות תמיד היתה קשורה להתפתחויות טכנולוגיות. אמנם, הזכות לפרטיות היא זכות חדשה יחסית גם מן הטעם המהותי של התפתחות המודעות אליה כחלק ממעבר מחברה קולקטיוויסטית לחברה אינדיווידואליסטית, שהפרט במרכזה, וניתנת הגנה לתחום שהחברה אינה רשאית לחדור אליו. אבל גם משום שההתפתחויות הטכנולוגיות של העת המודרנית מקילות על הפגיעה בפרטיות ומאפשרות דרכים חדשות לפגוע בה, שלא התקיימו בחברה המסורתית (שם צריך היה לנקוט בדרכים דוגמת זאת שמוצגת בסיום הקליפ…). כך, מאמרם הקלאסי של וורן וברנדיס על הזכות לפרטיות, מ-1890, היה בחלקו הגדול תגובה להתפתחות של יכולת ההפצה של עיתונים והדפסת רפרודוקציות של צילומים… כיום מתוספות לכך, כמובן, יכולות מפותחות ומתוחכמות בהרבה. אבל כבר אז ברור היה שתקשורת המונים (עיתונות) מאפשרת פגיעה נרחבה הרבה יותר בפרטיות מאשר איזו רכילות מפה לאוזן.

Read Full Post »

לפני 60 שנה, ב-12 באוגוסט 1949, נחתמו אמנות ז'נבה. ארבע האמנות והפרוטוקולים האופציונליים שלהן מהווים את ליבת המשפט ההומניטרי הבינלאומי (מה שקרוי "דיני המלחמה"). כל מדינות העולם הן צד לאמנות ז'נבה.

כמה מילים על סעיף 3, המשותף לכל אמנות ז'נבה. אפשר לומר שמדובר בליבת האמנות. חשיבותו ביצירת כללי יסוד שמהם אין אפשרית גריעה (derogation). הצלב האדום אומר שניתן לראות בו מעין מינִי-אמנה בתוך האמנות, שכן הוא כולל את כלליהן המהותיים. סעיף 3 מכסה לראשונה גם סכסוכים לא בינלאומיים, שהרי הוא קדם לפרוטוקולים, כמובן. סכסוכים אלה כוללים "מלחמות אזרחים מסורתיות, סכסוכים מזוינים פנימיים המתפצלים בין כמה מדינות או סכסוכים מזוינים פנימיים שבהם מדינה שלישית או כוח רב-לאומי מתערבים לצד הממשלה." חשיבותו בכך שהוא מחייב גם צדדים לסכסוך שאינם מדינות.

מה קובע סעיף 3 לאמנות ז'נבה? הצלב האדום מסכם:
* הוא דורש יחס אנושי לכל מי שמצוי בידי האויב (מי שהניחו את נשקם או יצאו ממעגל הלחימה בשל פציעה וכיו"ב), ללא הבחנה. הוא אוסר באופן מיוחד על רצח, הטלת מום, עינויים, יחס אכזרי, משפיל או לא אנושי, לקיחת בני ערובה ומשפט לא הוגן.
* הוא דורש איסוף של הפצועים, השבויים, וניצולי ספינות טרופות ודאגה להם.
* הוא מעניק לצלב האדום הבינ"ל את הזכות להציע את שירותיו לצדדים לסכסוך.
* הוא קורא לצדדים לסכסוך להכניס לתוקף את כל חלקיהן של אמנות ז'נבה באמצעות הסכמים מיוחדים.
* הוא מכיר בכך כי יישום כללים אלה איננו משפיע על המעמד המשפטי של הצדדים לסכסוך.   
אמנות ז'נבה, ובמיוחד הרביעית, הוזכרו אצלי רבות בבלוג, ברשימות ובהקשרים שונים. ריכזתי את שלוש הרשימות העיקריות שהוקדשו להן באופן יותר ממשי:  

גם במלחמה לא הכל מותר (לציון יובל לאמנות ז'נבה)
ז'נבה מון-אמור
כבר אישררנו, לכל הרוחות! (אייטם שני)

Read Full Post »

יש זוועות שמשאירות אותך בלי מילים. אז חוזרים לאלה שנכתבו בעבר.

שידור חוזר 1

נכתב ב-2.6.2004, לקראת מצעד הגאווה:

לשואלים מה יש כאן להיות גאים (שמעתי את השאלה הזאת לא פעם, בנוסח זה או אחר): במישור הרצוי נטייתו המינית של אדם היא אכן עניינו הפרטי, לא בושה ולא גאווה. אבל כשחיים בחברה שעדיין קשה לגדול בה כהומוסקסואל או כלסבית, שחדורה בדעות קדומות ומנסה לדחוק אותם לשוליים (נו כן, לא כל המדינה זה שיינקין ולא כל העולם סן- פרנסיסקו) – יש מקום לאנשים שרוצים בכך להצהיר בגלוי על נטייתם ולקבל את ההכרה בשוֹנוּתם כמו גם באנושיותם המשותפת, שבגינה הם זכאים לכבוד ולזכויות ככל אחד ואחת.

והיום אני מוסיפה: כמה נורא שההוכחה עד כמה הדרך ארוכה לאותה חברה שבה נטייתו המינית של האדם היא עניינו הפרטי, לא בושה ולא גאווה, מגואלת בכל-כך הרבה דם. 

שידור חוזר 2

ב-12.11.2006 כתבתי, בהקשר למאבק על מצעד הגאווה בירושלים. משפט אחד אני מדגישה היום:

המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.

ועוד בנושא:
"אני לא הומוסקסואל"
ברית לא קדושה 

Read Full Post »

את (טביעת) האצבע שלי מאיר שטרית לא יקבל.
no2bio. מוכרחים לעצור את המאגר הביומטרי.
לגרסאות קצת פחות מעודנות (תודה לעידן)

עדכון 16.11: ההצבעה נדחתה בינתיים. יש סיכוי שהמאבק ישא פרי. גם התקשורת התעוררה בדקה ה-90 (באמת תודה).

Read Full Post »

מאז שפורסם מאמרי בטורונטו סטאר בשבוע שעבר, אני מקבלת אי-מיילים רבים. רובם תומכים, חלק מהם מוסיפים מידע על המתרחש באוניברסיטת יורק בכלל ועל מה שהתרחש ברקע הכנס בפרט. מטבע הדברים יש גם אי-מיילים מתנגדים, ביקורתיים ואף בוטים. רובם של האחרונים מעוותים את דברי ונותנים פרשנות שהקשר בינה לבין המציאות קלוש במקרה הטוב, אבל העובדות הרי לא משנות. כך, מי שפותח את האי-מייל שלו ב"אני מבין שאת גרה בחיפה". אני לא. וכפי שהוא "מבין" שאני גרה בחיפה כך הוא ממשיך ו"מבין" דברים מופרכים נוספים לגבי עמדתי כביכול. אי-מייל אחר דרש ממני לענות לסדרת שאלות שנועדה, כנראה, לבדוק את כשירותי למתוח ביקורת על השמאל (אין כשירות כזאת, אגב. זה פשוט אסור). השאלות של הטריבונל מטעם עצמו, רטוריות או לא, מבקשות לדעת מה אמרתי ומה עשיתי בתגובה לרשימת ארועים שקרו בישראל בשנים האחרונות.  את שיא הגיחוך קבע אי-מייל שהגיע היום. אנונימי כמובן. הוא הודיע לי שנהפכתי רשמית ליקירת הימין הקיצוני בצפון-אמריקה (הביטוי המקורי היה קצת יותר שוביניסטי: "נערת האמצע"), לאחר שפרופ' ג'רלד שטיינברג מפיץ את מאמרי הנ"ל בכל פורום אפשרי. המסתתר מאחורי הכינוי "מברוק" תבע ממני, אם נותרה בי טיפת הגינות, להרחיק עצמי ("באנגלית!" הוסיף ודרש) מהימין תומך הכיבוש באותה דרך כפי שעשיתי כלפי השמאל האנטי-ציוני הדמוקרטי… אם אבחר שלא לעשות זאת, הוסיף מברוק בטון מאיים, תהיה משמעות הדבר שלמעשה אין שום הבדל ביני לבין הכוחות אוהדי הכיבוש. ובכך אהפך לצבועה הגדולה ביותר במדינת ישראל. 

אני מודה שאני לא עונה לכל אי-מייל שמגיע אלי. יש כאלה שאינם ראויים לתגובה. וכידוע לקוראי המתמידים, לאי-מיילים אנונימיים כלל אינני מתייחסת, בעיקרון. אני מצפה מאדם לעמוד מאחורי מילותיו, בדיוק כפי שאני עושה. עם מי שאין לו האומץ המינימלי לכך אין לי שום דיבור. אך מכיוון שיש כאן תופעההחורגת מתכתובת זאת או אחרת, אומר כאן משהו עקרוני אחד.

ובכן, יקירי. אין לי שום כוונה לספק רשימה של עמדותי, התבטאויותי או פעילותי. מי שמאד מתעניין בהם יכול להתחיל בדפדוף באתר הזה. אם כי גם כאן אף פעם לא כתבתי, ואינני מתכוונת לכתוב, על כל מה שמרגיז אותי או שאני מתנגדת לו. אינני עומדת למשפט בפני שום טריבונל של ה"שמאל" הקיצוני (למרות שיש בו כאלה המחבבים מאד משפטי שדה), ואין בכוונתי להגיש כתב הגנה. אינני מתכוונת גם להתנער משום גורם שמשתמש לרעה במה שכתבתי, כדי לקבל ריהביליטציה מוועדות הטיהור הסטאליניסטיות שקמו לתחייה (האם מתו אי-פעם?). שימוש לרעה במה שכתבתי נעשה לא פעם, משני הצדדים. האם זה היה צפוי? כן. חלק מהסיכון שבפרסום דברים שנויים במחלוקת. אבל מעולם לא נמנעתי מלכתוב את דעתי על דבר-מה רק כי צד זה או אחר יעשה בו שימוש לרעה. אני עומדת מאחורי האמת שלי. לא מתחבאת בפחדנות מאחורי כינויים אנונימיים. מי שרוצה לחשוב שאני בצד של ג'רלד שטיינברג – שיבושם לו. את דעותי כתבתי לא פעם, גם בסיום הרשימה בעברית על הכנס ביורק. אם זה לא מתאים למישהו למשבצת – בעיה שלו.

כשמהימין קיבלתי ביקורת נמוכה ומתלהמת – זה לא הפתיע אותי ולא הזיז לי. למרבה הצער, בשנים האחרונות הפסיק להפתיע אותי שאותם סוגי תגובות מגיעים גם ממי שמכנים עצמם שמאל. זה עדיין מצער ומרגיז יותר, במידה מסוימת. מצער, כי השמאל אמור לתמוך בערכים אחרים. אבל למרות שהם לא יאהבו לשמוע זאת, בין השמאל הקיצוני והימין הקיצוני יש לא מעט דמיון, מבחינה זאת. גם השמאל יודע להיות פאשיסטי. (אי-מייל השטנה הבא כבר בדרך, אני משערת). מרגיז, כי צביעות תמיד מרגיזה. וכשמי שמתנהגים כך מציגים עצמם כ"אנשי זכויות אדם" – המִלה צביעות לא מספיקה, למען האמת. הם נושאים את שמן של זכויות האדם לשווא, כשהם עושים בהן שימוש לקידום עמדתם הפוליטית ותו לא. כשמבצעי טבח וטרור הם "בצד הנכון" – אפשר לתמוך בהם בתרוצים שונים ולשכוח שגם מטרות ראויות לא מכשירות אמצעים פסולים; כשמדובר בזכויות של בעלי דעות אחרות – נשכחת המשנה.

והעיקר, לנוכח העובדה שאנשים כאלה מגדירים את עצמם "שמאל" – אני לא מעוניינת, תודה. ולא מגדירה את עצמי כך.  לי מספיק להיות ליברלית והומאניסטית, עד כמה שאני יכולה. אני מנסה, לפחות.

זאת הזדמנות מצוינת לשוב ולהמליץ על ספרו המאלף של ניק כהן, ?What's Left (כותרת משנה: איך ליברלים איבדו את דרכם), המנתח תופעות שדוגמית מהן הבאתי לעיל, ושואל מה קרה לשמאל ומה נותר ממנו, אם בכלל.

Read Full Post »

בסיקור הטלוויזיוני על הדוח החדש של אמנסטי אינטרנשיונל על 'עופרת יצוקה', הקובע בין השאר כי שני הצדדים הפרו את דיני המלחמה, הובאה תגובתו של שר הביטחון אהוד ברק. התגובה טענה כי הדוח מתעלם לחלוטין מהחודשים שבהם הופגזו תושבי הדרום ע"י החמאס, שהיו העילה ליציאה למלחמה. הוא סיים במנטרה הקבועה, אופס, רגע, יש שינוי: "צה"ל הוא מהצבאות המוסריים בעולם". אהמ. עד לא מזמן זה היה הצבא המוסרי ביותר בעולם. ככה? באבחת משפט מוריד שר הביטחון את צה"ל מדרגת הזוכה היחיד ל-shortlist? מה זה, פרס ספיר?

התגובה הרצינית יותר היא שיש כאן אי-הבנה של ההבחנה אולי היסודית ביותר לא רק בדיני המלחמה, אלא גם בכל התיאוריה המוסרית העוסקת בשאלה של מלחמות צודקות. אז נחזור על זה שוב, בפעם המי יודע כמה. מדובר בהבחנה בין צדקת המלחמה (ius ad bellum), לבין צדק במלחמה (ius in bello). הראשונה עוסקת בשאלה האם המלחמה עצמה, הסיבה ליציאה אליה, מוצדקת? האם היא מלחמת מגן או מלחמת תוקפנות? השנייה עוסקת באמצעים שמותר להפעיל במלחמה עצמה, צודקת או לא. גם במלחמה צודקת יש מגבלות על האמצעים שמותר להפעיל ויש כללים (העיקריים שבהם הם עיקרון ההבחנה בין אזרחים ללוחמים ועיקרון המידתיות). העמידה על ius in bello נובעת מתפיסה ריאליסטית למדי, שלפיה אי-אפשר למנוע מלחמות לחלוטין, ולכן יש לעשות כל שאפשר על-מנת לצמצם את נזקן. כך שגם אם היציאה עצמה למבצע 'עופרת יצוקה' היתה מוצדקת, זה אינו מצדיק את כל האמצעים שבהם השתמשו שם. הרעיון המוסרי המבוטא כאן הוא שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים, שהוא עיקרון יסודי של זכויות אדם בכלל.

מִלה אחרונה לאלה הפוטרים את אמנסטי כארגון "אנטי-ישראלי" וטוענים שהארגון מתרכז באופן מוטה בהוצאת דוחות נגד ישראל. כדאי להיכנס לאתר של אמנסטי אינטרנשיונל כדי להתרשם ממספר והיקף הדוחות שלו, כמו גם קמפיינים והודעות לעיתונות, העוסקים בנושאים ובמקומות אחרים. היום, למשל, חמשת הנושאים המוצגים שם בכותרת ראשית מתחלפת הם: אירן, זימבאבווה, ניגריה, כבוד, והדוח השנתי. מטבע הדברים, העיתונות הישראלית מסקרת יותר את מה שעוסק בישראל. אבל היסק תוך הסתמכות על הבולטות שמקבלים בישראל דוחות אלה יש בו כשל ברור.

הודעה מקוצרת על הדוח באתר אמנסטי
דוח אמנסטי על 'עופרת יצוקה' (PDF)

Read Full Post »