קרוא וכתוב

מאז שפורסם מאמרי בטורונטו סטאר בשבוע שעבר, אני מקבלת אי-מיילים רבים. רובם תומכים, חלק מהם מוסיפים מידע על המתרחש באוניברסיטת יורק בכלל ועל מה שהתרחש ברקע הכנס בפרט. מטבע הדברים יש גם אי-מיילים מתנגדים, ביקורתיים ואף בוטים. רובם של האחרונים מעוותים את דברי ונותנים פרשנות שהקשר בינה לבין המציאות קלוש במקרה הטוב, אבל העובדות הרי לא משנות. כך, מי שפותח את האי-מייל שלו ב"אני מבין שאת גרה בחיפה". אני לא. וכפי שהוא "מבין" שאני גרה בחיפה כך הוא ממשיך ו"מבין" דברים מופרכים נוספים לגבי עמדתי כביכול. אי-מייל אחר דרש ממני לענות לסדרת שאלות שנועדה, כנראה, לבדוק את כשירותי למתוח ביקורת על השמאל (אין כשירות כזאת, אגב. זה פשוט אסור). השאלות של הטריבונל מטעם עצמו, רטוריות או לא, מבקשות לדעת מה אמרתי ומה עשיתי בתגובה לרשימת ארועים שקרו בישראל בשנים האחרונות.  את שיא הגיחוך קבע אי-מייל שהגיע היום. אנונימי כמובן. הוא הודיע לי שנהפכתי רשמית ליקירת הימין הקיצוני בצפון-אמריקה (הביטוי המקורי היה קצת יותר שוביניסטי: "נערת האמצע"), לאחר שפרופ' ג'רלד שטיינברג מפיץ את מאמרי הנ"ל בכל פורום אפשרי. המסתתר מאחורי הכינוי "מברוק" תבע ממני, אם נותרה בי טיפת הגינות, להרחיק עצמי ("באנגלית!" הוסיף ודרש) מהימין תומך הכיבוש באותה דרך כפי שעשיתי כלפי השמאל האנטי-ציוני הדמוקרטי… אם אבחר שלא לעשות זאת, הוסיף מברוק בטון מאיים, תהיה משמעות הדבר שלמעשה אין שום הבדל ביני לבין הכוחות אוהדי הכיבוש. ובכך אהפך לצבועה הגדולה ביותר במדינת ישראל. 

אני מודה שאני לא עונה לכל אי-מייל שמגיע אלי. יש כאלה שאינם ראויים לתגובה. וכידוע לקוראי המתמידים, לאי-מיילים אנונימיים כלל אינני מתייחסת, בעיקרון. אני מצפה מאדם לעמוד מאחורי מילותיו, בדיוק כפי שאני עושה. עם מי שאין לו האומץ המינימלי לכך אין לי שום דיבור. אך מכיוון שיש כאן תופעההחורגת מתכתובת זאת או אחרת, אומר כאן משהו עקרוני אחד.

ובכן, יקירי. אין לי שום כוונה לספק רשימה של עמדותי, התבטאויותי או פעילותי. מי שמאד מתעניין בהם יכול להתחיל בדפדוף באתר הזה. אם כי גם כאן אף פעם לא כתבתי, ואינני מתכוונת לכתוב, על כל מה שמרגיז אותי או שאני מתנגדת לו. אינני עומדת למשפט בפני שום טריבונל של ה"שמאל" הקיצוני (למרות שיש בו כאלה המחבבים מאד משפטי שדה), ואין בכוונתי להגיש כתב הגנה. אינני מתכוונת גם להתנער משום גורם שמשתמש לרעה במה שכתבתי, כדי לקבל ריהביליטציה מוועדות הטיהור הסטאליניסטיות שקמו לתחייה (האם מתו אי-פעם?). שימוש לרעה במה שכתבתי נעשה לא פעם, משני הצדדים. האם זה היה צפוי? כן. חלק מהסיכון שבפרסום דברים שנויים במחלוקת. אבל מעולם לא נמנעתי מלכתוב את דעתי על דבר-מה רק כי צד זה או אחר יעשה בו שימוש לרעה. אני עומדת מאחורי האמת שלי. לא מתחבאת בפחדנות מאחורי כינויים אנונימיים. מי שרוצה לחשוב שאני בצד של ג'רלד שטיינברג – שיבושם לו. את דעותי כתבתי לא פעם, גם בסיום הרשימה בעברית על הכנס ביורק. אם זה לא מתאים למישהו למשבצת – בעיה שלו.

כשמהימין קיבלתי ביקורת נמוכה ומתלהמת – זה לא הפתיע אותי ולא הזיז לי. למרבה הצער, בשנים האחרונות הפסיק להפתיע אותי שאותם סוגי תגובות מגיעים גם ממי שמכנים עצמם שמאל. זה עדיין מצער ומרגיז יותר, במידה מסוימת. מצער, כי השמאל אמור לתמוך בערכים אחרים. אבל למרות שהם לא יאהבו לשמוע זאת, בין השמאל הקיצוני והימין הקיצוני יש לא מעט דמיון, מבחינה זאת. גם השמאל יודע להיות פאשיסטי. (אי-מייל השטנה הבא כבר בדרך, אני משערת). מרגיז, כי צביעות תמיד מרגיזה. וכשמי שמתנהגים כך מציגים עצמם כ"אנשי זכויות אדם" – המִלה צביעות לא מספיקה, למען האמת. הם נושאים את שמן של זכויות האדם לשווא, כשהם עושים בהן שימוש לקידום עמדתם הפוליטית ותו לא. כשמבצעי טבח וטרור הם "בצד הנכון" – אפשר לתמוך בהם בתרוצים שונים ולשכוח שגם מטרות ראויות לא מכשירות אמצעים פסולים; כשמדובר בזכויות של בעלי דעות אחרות – נשכחת המשנה.

והעיקר, לנוכח העובדה שאנשים כאלה מגדירים את עצמם "שמאל" – אני לא מעוניינת, תודה. ולא מגדירה את עצמי כך.  לי מספיק להיות ליברלית והומאניסטית, עד כמה שאני יכולה. אני מנסה, לפחות.

זאת הזדמנות מצוינת לשוב ולהמליץ על ספרו המאלף של ניק כהן, ?What's Left (כותרת משנה: איך ליברלים איבדו את דרכם), המנתח תופעות שדוגמית מהן הבאתי לעיל, ושואל מה קרה לשמאל ומה נותר ממנו, אם בכלל.