Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘זכויות אדם’ Category

בשבת הגעתי לקרוא את מקצת מן הדעות הנפרדות שכתבו כמה שופטים ב-ICJ בעניין החומתגדר וחשבתי שכדאי להביא משהו מדבריה של השופטת היגינס. אימוץ קו הטיעון שלה היה מוסיף אמינות לחוות הדעת.

רוזלין היגינס

השופטת האנגליה רוזלין היגינס, משפטנית חריפה ומוערכת, הצטרפה לחוות הדעת של בית הדין, אך כתבה דעה נפרדת הכוללת כמה אמירות נוקבות למדי. בין השאר היא מתייחסת למורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלדעתה לא זכתה להתייחסות ההולמת בבקשה של העצרת הכללית לקבל חוות דעת ולא התבטאה בה עצמה באופן מאוזן.

בסעיף 19 היא מצהירה חד וחלק: "אני סבורה כי על בית המשפט היה לנצל את ההזדמנות ולומר, באופן הברור ביותר, את מה שלמרבה הצער נראה כיום כדורש אישור מחדש מתמיד אפילו בין משפטנים בין לאומיים, קרי, שהגנת אזרחים היתה ונותרה חובה שלא ניתן לעקוף של הדין ההומניטרי הבינלאומי, לא רק עבור הכובש אלא גם עבור אלו המבקשים להשתחרר מכיבוש". בסעיף הבא היא מסבירה שהצטרפה בכל זאת לחוות-דעתו של בית הדין משום שהיא מסכימה עם כמעט כל מה שכתב בסעיפים הרלוונטיים. הבעיה שלה היא עם מה שלא כתב…

תומס בורגנתל

גם היא וגם בורגנתל מתייחסים לכך שבעצם אין אזכור בסעיף 51 למגילת האו"ם שמתקפה חמושה צריכה לבוא מצד מדינה (אם כי זאת הפרשנות המקובלת לכך, ר' תיקון ברשימתי המקורית). אבל הסמיך באמת בא אחר-כך, כשהיא קובעת בסעיף 34: "קשה לי להבין את עמדת בית המשפט כי הכוח הכובש מאבד את זכותו להגן על אוכלוסיית האזרחים שלו בבית אם ההתקפות יוצאות מהשטח הכבוש (…) יתר-על-כן, פלסטין לא יכולה להיחשב לישות בינלאומית המוזמנת להליכים אלו, ולקבל את הגנתו של הדין ההומניטרי, ועם זאת לא [להיחשב ל] ישות בינלאומית מספקת כדי שיחול עליה האיסור על מתקפה מזוינת על אחרים. זהו פורמליזם שאיננו חסר פניות".

תשאלו למה היא בכל זאת הצטרפה לחוות דעתו של בית הדין? יש לה לכך תשובה כפולה. הראשונה לא כל כך משכנעת: היא לא השתכנעה שאמצעי שאיננו בבחינת הפעלת כוח (כמו בניית החומה) נופל בגדר סעיף 51. זה לא משכנע מפני שאדרבה, אם אפשר להשיג את אותה מטרה בלי להפעיל כוח זה עדיף. אבל התשובה השנייה שלה היא החשובה והיא עיקר הטיעון: גם אם זוהי פעולה של הגנה עצמית, אומרת היגינס, יש להצדיקה כהכרחית וכמידתית. "בעוד שנראה כי החומה אכן הביאה להפחתה בהתקפות על אזרחים ישראלים, ההכרח והמידתיות של התוואי שנבחר, על הקשיים הנלווים שנגרמו לפלסטינים שאינם מעורבים בהתקפות אלו, לא הוסברו".

Read Full Post »

בחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק (סיכום כאן) אין חידושים משפטיים גדולים. למרות הכותרות באמצעי התקשורת, לא מדובר כאן בתקדימים משפטיים אלא בעקרונות המקובלים על רוב רובם של המומחים למשפט בינלאומי, גם אם ניתן להתווכח על כמה קביעות כמו לגבי כל החלטה משפטית. חוות הדעת גם מתונה למדי בניסוחה, למעט ההמלצה האופרטיבית בסיומה, שהיא בעייתית מבחינת סמכותו של בית הדין. המשך…

Read Full Post »

שלא כמו חלק מחברי, אינני מתייחסת בביטול לפינוי אלפי מתנחלים מביתם, למרות שאני חושבת לא רק שהוא הכרחי אלא כי ישיבתם בשטחים היא עוול מוסרי מדרגה ראשונה מעבר לכך שאיננה חוקית. אבל פינוים מביתם של בני-אדם שישבו בו שנים רבות, הולידו ילדים וקברו מתים, במיוחד אם נשלחו לשם על-ידי המשלה, אינו דבר של מה בכך. הקושי גדול במיוחד לגבי ילדיהם ולפעמים גם נכדיהם, שהם עצמם לא עשו את המעשה אלא נולדו למציאות הזאת. אינני חושבת שמי שרגיש לזכויות אדם יכול לבטל את הקושי שיש כאן, אפילו אם באופן אישי איננו חש אמפתיה כלפי האנשים האלו. אני סבורה גם שזה איננו נבון פוליטית.

אבל לבוא ולומר – כמו שעשה ארי שביט – שההתנתקות עומדת לחולל "קטסטרופה הומניטרית" – זאת ההפלגה של השנה. אֵם כל ההגזמות. "התכנית תפגע אנושות בזכויות האדם של שמונת אלפים נשים, גברים וילדים", ממשיך שביט. "בהמשך היא תרמוס את זכויות היסוד של כ-80 אלף בני אדם נוספים. התכנית תחריב את בתיהם ואת מפעל חייהם של רבבות. היא תמיט אסון אנושי חסר תקדים על כמאה אלף ישראלים".

איך לומר זאת בעדינות? קטסטרופה הומניטרית, מר שביט, היא משהו קצת אחר. קטסטרופה כזאת מתחוללת ללא ספק במקומות שונים בעולם. גם בזמן שנכתבות המילים האלו. אבל בזמנים מסוימים גם פעולותיה של ישראל בשטחים גרמו לקטסטרופה הומניטרית. אלפי בני אדם שנשארו ללא קורת גג לאחר שבתיהם נהרסו (במקרה הטוב לא מעל ראשם), "ערי האוהלים" של אונר"א שבהן הם מוצאים מחסה, סגר ועוצר ממושכים שאינם מאפשרים להתפרנס ומביאים אנשים לסף הרעב וללא יכולת להגיע לבית חולים. לא שמענו את קולך אז, ארי. בעצם שמענו אותו, מנמק את העילות הביטחוניות לכך.

אבל את קולך הרם והצלול אנחנו שומעים עכשיו, מכריז על "אסון אנושי חסר תקדים", כשעם כל הקושי שבדבר יקבלו המפונים דיור חלופי ופיצויים ויחזרו לחיות בגבולות מדינתם. קטסטרופה הומניטרית זה לא.

Read Full Post »

מכתבי המתפרסם היום בהארץ מחמיץ כמה נקודות של המקור, מפאת קיצורים.
להלן הנוסח המלא:

הזכות להינשא אינה מסכנת את הדמוקרטיה

בתגובה על "רצח בצל הנישואים" מאת אמנון ברזילי (הארץ 29.6.04)

יגאל עמיר רצח ראש ממשלה אך זה איננו משנה את העובדה כי הוא נשפט והורשע  על רצח. החומרה המיוחדת של הניסיון להשפיע על התהליך הדמוקרטי באמצעים אלימים ובלתי-קבילים מקבלת את ביטויה בתחום הציבורי, בקביעת יום זיכרון ממלכתי, לא בסוג העונש הפלילי המושת על הרוצח. כאסיר הוא ככל האסירים ועליו לקבל את כל הזכויות שמגיעות להם. על-כן השאלה אם הוא זכאי להינשא איננה שונה מהשאלה האם רוצחים אחרים זכאים להינשא. הכנסת כבר פעלה באופן פסול כאשר חוקקה חוק מיוחד עבור עמיר (האוסר על חנינתו), תוך הפרת העיקרון שעל חוקים להיות כלליים ואוניברסליים ולא לגופו של אדם.

אמנון ברזילי סבור שליגאל עמיר אסור להינשא ולהביא ילדים לעולם. נישואיו אלה יהיו נישואים אידיאולוגיים ולא נישואים מתוך אהבה. האם הוא מבקש להוסיף לסמכויותיו של רשם הנישואים את הסמכות לבדוק האם הנישואים נערכים מתוך אהבה? האם תוקם "משטרת אהבה" וממתי מפקחת המדינה על מניעי הנישואים?

טיעונו של ברזילי כי באיסור על נישואי עמיר מופעל העיקרון של "דמוקרטיה מתגוננת" איננו רק מופרך אלא מסוכן. מקורו של הרעיון "דמוקרטיה מתגוננת" בהלכת ירדור, שבה פסל בית-המשפט העליון את רשימת אל-ארד מלהתמודד לכנסת. ברזילי מציג עיוות מרחיק לכת של הרעיון של "דמוקרטיה מתגוננת", המדגים את הסכנות הצפויות בניצולו לרעה כדי לשלול זכויות. עם הסכנות הצפויות לדמוקרטיה מהמבקשים להחריבה בכוח צריך להתמודד. יש לצורך כך כלים במשפט הפלילי ולפעמים צריך להגביל חירויות לשם כך. הזכות להינשא ודאי איננה אחת מהן.

ולבסוף, ברזילי תוקף את אותם חלקים בשמאל שמתוך "איוולת וחולשת דעת" תומכים בזכותו זו של עמיר. העצוב הוא שהיו אנשי "שמאל" שקראו לשלול אותה. לרבים, הן בשמאל הן בימין, זכויות אדם אינן אלא כלי בשירות משנתם הפוליטית.

Read Full Post »

אשקלונקייה

אנשי ציבור באשקלון מבקשים להרחיק ערבים ובדווים אזרחי ישראל ממקומות הבילוי בעיר ולמנוע מהם להישאר ללון בה. לטענתם, הם "מתרועעים עם נערות מקומיות".

בין הפונים לראש העיר בבקשה: חבר מועצת העיר מטעם 'עם אחד' ויו"ר סניף 'שינוי' בעיר, מפלגה שלא בפעם הראשונה חושפת את פניה, והן מכוערות מאד. אחת הח"כיות שלה התבטאה, ערב בחירתה או ממש לאחריה, ש"המלוכסנים" נורא מפריעים לה. בעצם אולי מפריע להם שם, ובעיקר לעומד בראשם, כל מי שלא דומה להם. ליברלים, עלק.

מה הם חושבים להם, הערבים האלו, שהם גם יבלו אצלנו? נכון שאנחנו לא יכולים בלעדיהם כפועלים, אז "מי שעובד כאן בשעות היום, ילך ללון בביתו בשעות הערב", דברי נציג מפלגת העובדים. להגיש תלונה על הטרדה על בסיס אינדיבידואלי? מה פתאום. 

הם באים ל… את הבנות שלנו – סיסמת הגזענים והפאשיסטים מאז ומעולם. שתהייה אשקלון עירנו "נקייה" ובעקבותיה, אולי, הארץ כולה.

Read Full Post »

"אם המדינה חפצה להישאר נאמנה לאידיאלים של דגלה, אל לה להשתמש באמצעים של רודנות אפילו כהתנגדות למתקפה של כוחות רודניים" (מתוך פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי)

בית המשפט העליון האמריקאי הציל במשהו את כבודו אתמול, כשנתן את החלטתו בשלושה מקרים הנוגעים לזכויותיהם של לוחמי אויב ודחה את הטיעון כי לרשות המבצעת המלה האחרונה בכל הנוגע למעצרים ללא סוף של אזרחים ולא-אזרחים כאחד. "מצב של מלחמה איננו צ'ק פתוח לנשיא", הצהיר בית המשפט, בקבעו כי יש לתת למי שנחשב בידי הממשל ללוחמי אויב, הן בארה"ב הן בגווטנאמו, את האפשרות לעתור נגד מעצרם בפני שופט.

במקרה של יאסר עיסאם חמדי, אזרח אמריקני, קבע בית המשפט כי מעצרו היה לא-חוקי מלכתחילה או שנעשה כזה, מסיבות חוקתיות או חוקיות אחרות. על-פי הדעה המובילה של השופטת סנדרה דיי אוקונור, מניעתו מלהופיע בפני שופט שללה את זכותו החוקתית להליך הוגן. היא דחתה את טענת הממשל כי העיקרון של הפרדת רשויות מקצה אך תפקיד מוגבל לבתי-המשפט בנסיבות כאלו  וקבעה כי "ההיסטוריה והשכל הישר מלמדים אותנו כי מערכת לא-מרוסנת של מעצר נהפכת לאמצעי לדיכוי וניצול של אחרים".

במקרה של העצירים המוחזקים במפרץ גווטנאמו, טען הממשל כי על-פי תקדים משפטי ממלחמת העולם השנייה, אין לבית-משפט פדרלי סמכות לשמוע אותם שכן הבסיס נמצא מחוץ לשטח השיפוט האמריקאי. בית-המשפט פסק כי ממגוון סיבות, התקדים איננו תקף. בין השאר, שכן "הבסיס נמצא תחת שליטתה האפקטיבית של ארה"ב וסמכות שיפוטה". המושג שליטה אפקטיבית הוא מושג מפתח בכל הנוגע לאחריותה של מדינה למתבצע בשטחים שאינם בשטח שיפוטה ומשמש רבות גם טיעונים הנוגעים לישראל ופעולותיה בשטחים.
המקרה של חוזה פדילה לא הסתיים בפסיקה. בית המשפט קבע כי צו ההבאה שלו הובא בפני בית המשפט הלא-נכון.

שלושת המקרים נוגעים לעצירים מהמלחמה באפגניסטן. יחד עם חשיבות הפסיקה היא הותירה כמה שאלות ללא תשובה, כמו הטענות שניתן להעלות נגד המעצר וכיצד יש לשקול אותן כנגד טיעוני הממשל. החשוב הוא הקביעה כי החלטות הממשל במקרים אלו תהיינה נתונות לביקורת שיפוטית, קביעה שעד עתה נמנעו בתי המשפט האמריקאים מלתת במקרים אלו.

תקצירים מההחלטות
.Hamdi et al. v. Rumsfeld, Secretary of Defense, et al (פסק-הדין המלא)
.Rasul et al. v. Bush, Prsident of the Unithes States, et al (פסק-הדין המלא)
.Rumsfeld, Secretary of Defense v. Padilla et al (פסק-הדין המלא)
והסיקור של הניו-יורק טיימס, שעליו התבססתי:

Read Full Post »

"קריאה בתזכירים שכתבו המשפטנים בממשל בוש כיצד אפשר לנהוג באסירי 'המלחמה בטרור' היא חוויה משונה", כותב אנתוני לואיס ב-New York Review of Books. "הם נקראים כמו עצה של עורך-דין מן האספסוף לראש המאפיה איך לעקוף את החוק ולא להיכנס לכלא". חלק מהטיעונים המוזכרים בהם מוכרים למי שעסק בנושא בהקשר הישראלי…

היום מצוין ברחבי העולם היום הבינלאומי להזדהות עם קורבנות עינויים. והשנה, כשמציינים גם עשרים שנים לאימוץ האמנה נגד עינויים ויחס או עונש אכזרי, לא-אנושי או משפיל אחר, מבקשת אמנסטי לקדם את אימוץ הפרוטוקול האופציונלי לאמנה, המתרכז בצעדים קונקרטיים למניעת עינויים בתחנות משטרה, בתי כלא ומקומות אחרים שבהם נשללת חירותו של אדם.

ארוע מחאה נגד השימוש בעינויים וביחס לא אנושי כלפי כל אדם בכל מקום, יתקיים היום ברחבת הסינמטק בתל-אביב בין השעות 17:00-20:00.

עוד בנושא:
הרשאה לענות
על עינוים של אחרים
"תנועת הידיים המגוננות על הראש"

Read Full Post »

לא,לא מה שחשבתם.

בית המשפט האירופי לזכויות אדם קבע כי לידוּענים זכות מוגברת לפרטיות, המגינה עליהם מפני פרסום תמונות שצולמו במקומות ציבוריים. הפסיקה מסיימת 10 שנות מאבק של הנסיכה קרוליין ממונקו בעיתונים גרמניים שפירסמו צילומים מחיי היום-יום שלה. בית המשפט החוקתי בגרמניה פסק ב-1999 שהנסיכה היא 'דמות ציבורית' שצריכה לסבול את פרסום צילומיה ברשות הרבים. אך בית המשפט האירופי בשׂטרסבורג פסק כי זוהי הפרה של סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, המבטיח את הזכות לצנעת הפרט. בין השאר קבע בית המשפט כי לציבור אין אינטרס לגיטימי לדעת היכן נמצאת הפונה ואיך היא מתנהגת בחייה הפרטיים, גם אם היא מופיעה במקומות שאינם יכולים תמיד להיחשב כמבודדים וגם אם היא ידועה היטב לציבור.

הקביעה הזאת שבה ומחדדת את ההבחנה בין עניין לציבור לבין עניין ציבורי. לא כל מה שמעניין את הציבור הוא גם עניין ציבורי ורק האחרון יכול להוות פגיעה מוצדקת בפרטיות.

Read Full Post »

הרשאה לענות

כותרת בעמודו הראשון של הניו-יורק טיימס מהיום מספרת שצוות משפטנים העביר במרץ 2003 תזכיר לשר ההגנה האמריקאי, שקבע כי הנשיא בוש איננו מוגבל על-ידי אמנה בינלאומית האוסרת על עינויים או על-ידי חוק פדרלי נגד עינויים, משום שבסמכותו כמפקד העליון של הצבא לאשר כל טכניקה הדרושה לביטחון המדינה.

לאחר שהניו-יורק טיימס הניח את ידיו על המסמך, ממהרים פקידים בכירים בפנטגון לומר כי היה זה רק תזכיר ביניים, שלא היתה לו השפעה על הליכי החקירה המתוקנים שאישר רמספלד באפריל 2003 בכל הנוגע לאסירים המוחזקים במפרץ גווטנאמו. תזכיר נוסף סיפק טיעונים במטרה למנוע האשמת פקידים אמריקנים בפשעי מלחמה בשל האופן שבו אסירים נעצרו ונחקרו. תזכיר אחר קבע כי אמנות ג'נבה אינן חלות על המלחמה באפגניסטן.

עינויים אינם אסורים רק באמנה הבינלאומית נגד עינויים, שארה"ב היא צד לה. האיסור עליהם הוא חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי, המחייב גם מדינות שאינן חתומות על אמנה מסוימת. עינויים הם בגדר עבירה שחל עליה העיקרון 'הסגֵר או העמד לדין' (aut dedere aut judicare).

פסק הדין מ-1999, שבו קבע בג"ץ כי שיטות החקירה שהפעיל השב"כ אינן חוקיות.

עוד בנושא:
"תנועת הידיים המגוננות על הראש"
על עינוּיָם של אחרים

Read Full Post »

בזמן שהעולם ציין עשור לרצח-העם ברואנדה ונשבע שוב "לעולם לא עוד", זה קרה שוב, בסודאן: טיהור אתני רחב היקף המגיע לכלל ג'נוסייד. בחבל דארפור שבסודאן, מיליציות ערביות בחסות הממשלה רוצחות, אונסות ומגרשות את בני השבטים האפריקנים השחורים ומעלות את כפריהם באש. מי שניצל גווע ברעב ובמחלות במחנות. ההערכות מדברות על 30 אלף הרוגים, מעל מיליון עקורים ויותר מ-100 אלף פליטים שנמלטו לצ'אד. חייהם של 350 אלף בני-אדם נוספים נתונים בסכנה בתנאים הנוכחיים.

האו"ם מגנה אך איננו שולח כוחות, מארה"ב והאיחוד האירופי נשמעו דיבורים רפים, הליגה הערבית והעולם המוסלמי – שותקים;  והשוחט – ממשיך לשחוט.

ענישה על פשעים נגד האנושות, ככל ענישה, באה לאחר מעשה. מי שיכול לעצור, אולי, את המעשים האלו בעת התרחשותם הוא הגוף שהוקם בין היתר לשם כך – האו"ם. אך באופן המזכיר את המקרה של רואנדה, המדינות האפריקניות החברות במועצת הביטחון מסכלות את התערבותה, בתואנה שתהא זאת "התערבות בענייניה הפנימיים של סודאן". המדינות האחרות אינן מפעילות את הלחץ הדרוש לכך, מטעמים פוליטיים שונים.
לו היו מעשי הזוועה האלו נעשים בידי מדינה מן המערב, היה קול הזעקה כבר עולה השמיימה, על עוולות הקולוניאליזם. אבל אותם חיים של אותם בני אדם בדיוק שווים כנראה פחות כאשר מי שטובחים בהם הם בני העולם השלישי עצמם. הציניות חוגגת, והחרפה היא חרפת כולנו.

וסודאן? טוב ששאלתם. בחודש שעבר היא נבחרה שוב כחברה בנציבות זכויות האדם של האו"ם.

אמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של רצח עם

התפרסם גם, בשינויים קלים, כמכתב למערכת הארץ

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »