Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חוק ואתיקה’ Category

1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.

2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).

3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.

Read Full Post »

בית המשפט העליון דחה היום את בקשת חדשות ערוץ 10 להסיר או לצמצם את צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם (או שמא פרשת אורי בלאו), ואף את בקשת החילופין שלהם להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון דחוף “עוד היום” בהסרת הצו.

מכיוון שהבקשה להסרת הצא”פ תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי, הרי כל עוד זה לא החליט אין מקום שבית המשפט העליון יכריע בסוגייה, קבע השופט אשר גרוניס. גם בבקשה להורות על קיום דיון דחוף (המועד לדיון נקבע ל-12.4), אין עילה להתערבות של בית המשפט העליון, הוסיף וקבע. עם זאת, הוא מסכים כי העניין אכן נראה דחוף ועל כן הדרך הראויה היא לפנות, “עוד היום”, לבית המשפט המחוזי ולבקש שם דיון דחוף כנ”ל.

(רע”א 2643/10). תודה לי’.

אינני יודעת אם אכן חדשות ערוץ 10 הגישו בקשה כזאת, כפי שהמליץ להם השופט גרוניס. אני כן יודעת שאולי בניגוד להתרשמות של המצויים פחות בתחום, זאת החלטה סבירה מאד. יש סדר דין וסדר דיון. ו”משחק” בשדה המשפטי – כפוף להם.

Read Full Post »

“מגיני חופש הביטוי ביקרו תמיד את השימוש בחוקי לשון הרע הבריטיים כדי להחניק חקירות עיתונאיות”, כותב היום הגרדיאן על זכייתו של סיימון סינג בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו (בערכאת הערעור). לא פחות גרועה מנכונותם של בתי המשפט להוציא צווים בשירות אוליגרכים ומיליונרים, ולהשית הוצאות על מבקריהם, היתה השותפות לדבר עבירה שלהם ב”אפקט המצנן” שזה גרם לחופש הביטוי.

המונח אפקט מצנן בהקשר של חופש הביטוי משמעותו שמפחד תביעה עתידית (או פיטורין במקרים אחרים), תצנזר הכותבת את עצמה ותימנע מלכתוב את אשר על לבה או לחלוק במידע שיש לה. צנזורה פנימית יעילה לא פחות מזו החיצונית, כך נראה, ופוגעת בחופש הביטוי, המידע והחלפת הדעות.

אבל בפסיקה הבולטת בערעורו של סיימון סינג, קבע בית המשפט כי מחלוקות מדעיות יש ליישב במתודות מדעיות ולא בדיונים בבית המשפט. הגרדיאן מתענג על כך כי השופטים מגינים על חופש הביטוי בצטטם את ג’ון מילטון (הקדים אותם אגרנט בקול העם – נ”כ).

רפורמה בחוקי לשון הרע הבריטיים עומדת כעת על סדר היום והגרדיאן קורא ללייבור ולשמרנים להצטרף ליוזמתם  של הליברל-דמוקרטים. “עליהם להבין”, כותב הגרדיאן, “כי במאה ה-21 מיליונים יכתבו באינטרנט”. הפוליטיקאים חייבים להבין כי עדיף לתת לאזרחים לטעון בפני בית הדין של דעת הקהל, מאשר לסכן אותם בתביעות דיבה.

כמובן שהגרדיאן לא צוהל סתם כך. סינג נתבע בתביעת לשון הרע ע”י איגוד הכירופרקטים הבריטי בשל מאמר שפירסם לפני שנתיים ב.. נכון: הגרדיאן. במאמרו טען סינג (המוכר מספרו המשפט האחרון של פרמה וספרים אחרים), כי אין ראיות לטענותיהם של כירופרקטים מסוימים לגבי טיפול בבעיות כמו עוויתות מעים ואסטמה אצל ילדים.

עוד בנושא:
צנזורה וחופש הביטוי
תביעות דיבה וצינון עובדים

Read Full Post »

תגובה 32 אינה עונה (*)

תגובה מס' 32 (במקור) לידיעה בהארץ על פסיקת הטוקבקים – נמחקה. היא לא היתה אמורה לעלות מראש, לו היה האתר מפעיל כללים סבירים. אך לכך נגיע בסוף. התגובה האנונימית (אלא מה), ייחסה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין – שנתן את פסק-הדין בעניין – ביצוע עבירה פלילית חמורה לפני שנים רבות. עכשיו הוא מטיף לנו מוסר…סיים הטוקבקיסט. אינני יודעת אם ומה אמת בעניין. אך לא יהיה זה מרחיק לכת לשעֵר שהתגובה הועלתה כניסיון פרובוקטיווי מה, לבחון את השופט ריבלין בכך שמניחים את הכדור לפתחו: הרי לך, אדוני השופט. עכשיו תרגיש מה זה. לא היית רוצה לתבוע לשון הרע? ולשם כך נחוץ כי ספקית האינטרנט תחשוף, רק בצו בית משפט כמובן, את זהות הטוקבקיסט האלמוני (אחרי שאתר הארץ יתן לך את ה-IP שלו). אבל אתה איפשרת לכל אחד ללכלך עליך. המשך…

Read Full Post »

הבוקר שמעתי ברדיו על גזירה חדשה של הרבנות לקראת פסח. רשתות השיווק והמרכולים יידרשו לחסום את הברקודים של מוצרים שאינם כשרים לפסח, כך שאי אפשר יהיה לשלם עבורם בקופה. לא מספיק לרכז את החמץ מאחורי נילון/וילון/סדין, כנהוג עד כה.
הרב הסביר שמי שרוצה תעודת כשרות צריך לציית להוראות הרבנות בעניין. כמו שמקום כשר לא יכול להכניס בשר טרף, כך מקום כשר לפסח לא יכול למכור מוצרים שאינם כשרים לפסח. מדובר רק במה שהוא בבחינת "חמץ ודאי", הרגיע. לא אורז, קטניות וכיו"ב, שאינם כשרים לפסח רק על פי עדות אשכנז, למשל. גם מוצרי תינוקות הוצאו מהחוּמרה. המשך…

Read Full Post »

הבא בתור מהארץ (לשעבר) שמעלה טור אפולוגטי ביחס להתנהלות העיתון לגבי לאור והתנהגותו בהארץ הוא מי שהיה שנים רבות עורך הארץ, חנוך מרמרי.
מרמרי כותב תמיד יפה, והוא גם איש הגון, כך אומרים לי. אבל הטור שלו בנושא בעין השביעית מעלה כמה בעיות. מביניהן אתמקד בשגיאה הבולטת במיוחד, שעל כנה הוא בונה את עיקר התזה שלו. המשך…

Read Full Post »

להארץ לא היתה ברירה אלא לפרסם היום ידיעה על פרשת לאור. ידיעה די נרחבת יחסית למצופה, אך שכולה פראפראזה טקסטואלית על תחקיר המקור בערוץ 10 מאתמול. ובאופן חריג סגורה לתגובות. גם התגובה של הארץ, כפי שהובאה בתחקיר אמש ובידיעה שלו עצמו, לא מדויקת, בלשון המעטה. לפרטים קראו בבלוג של רביב דרוקר, שכותב גם על כך שלבכירים בעיתון, בעבר ובהווה, הגיעו תלונות נגד האיש, מה שלא הפריע להם להכחיש וגם לא לנסות להפסיק זאת. המשך…

Read Full Post »

כבר הפוסט הראשון שלי בנושא, אך במיוחד הפוסט שקרא יחד עם כותבים אחרים לנפגעות נוספות לגשת להתלונן – גרר גם ביקורת וגינויים: אי-נקיבת השם המפורש יחד עם רמיזות בדבר זהותו מפליל קבוצה של גברים העונה לתאור הכללי ויש בו משום חוסר אומץ. לינץ' בכיכר האינטרנט במקום פנייה למשטרה; קריאה לאחרות לבצע פעולה (לפנות למשטרה…) שלא אנו נשלם עליה את המחיר.

המקרה הזה, וכך גם כתבתי למגיבים, אכן מציב דילמות לא פשוטות. שלל מהן. תאור כללי תמיד מחשיד קבוצה שלמה. עם כל הבעייתיות שבתלונה למשטרה על עבירות מין וחסרונותיה של ההתנהלות המשפטית, אם מגיעה, שאחריה – זה מה שיש לנו. ואכן קראתי לנשים שנפלו קורבן לאותו אדם לנקוט בפעולה שלא אני אשלם עליה את המחיר. המשך…

Read Full Post »

בפוסט האחרון שלי התייחסתי לחוסר האפשרות להסתמך על הדיווחים התקשורתיים לגבי תשובת ישראל לאו"ם בעניין דוח גולדסטון, ועל התשובות השונות של ישראל בעניין הזרחן כפי שעולות מדיווחים אלה. לאחר הפרסום הוספתי בשולי הפוסט עדכון עם קישור לידיעה שבה טען צה"ל כי לא היתה כל העמדה לדין. הארץ הכתיר את הדיווח הזה שלו כחילוקי דעות בין ישראל לצה"ל… לאחר מכן עוּדכּן כי היתה העמדה לדין, אך היא היתה בגין ירי ארטילרי ולא ירי זרחן. הכותרת השתנתה בהתאם. זמן קצר לאחר פרסום הפוסט שוחחתי עם מישהו ואמרתי לו שמכיוון שלא ראיתי את המסמך עצמו, אין לדעת האם ישראל כאן מספרת סיפורים, או שהעיתונאי לא הבין את מה שהיה כתוב בו. להארץ, לעומת זאת, זה היה ברור מאד: עמוס הראל פירסם למחרת טור פרשני שבו קבע "גרסה אחת לציבור גרסה אחת לגולדסטון". וזאת יום אחד בדיוק אחרי שהוא עצמו ציל"ש את ישראל על תשובה רצינית לאו"ם (מסתבר שריבוי גרסאות הוא טקטיקה גם של העיתון, לא רק של המדינה). כותרת המשנה של הפרשנות על שתי הגרסאות הכריזה: "האם מישהו מידר במתכוון את דובר צה"ל, או שהיתה כאן טעות תמימה? זאת שאלה שהצבא חייב לברר לעצמו".

העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס מפרסמת היום (יום ד') בבלוג שלה האשמה חמורה כלפי עיתון הארץ, בכותרת "ענן הזרחן מעל הארץ". הדיווח של הארץ, היא קובעת, היה שגוי והביא לדיווחים שגויים בכלי תקשורת כמו ה-BBC והטיימס הלונדוני. היא מתבססת על ציטוטים ישירים מתוך הדוח של ישראל לאו"ם בעניין, שבהם נאמר מפורשות שההעמדה לדין היתה בגין ירי ארטילרי. לטענתה, הטעות היא של הכתב (אנשיל פפר). פיליפס מתייחסת למהדורה האנגלית של הארץ, ואפשר למצוא את הקישורים אצלה למעט הקטע המקורי הראשון שלטענתה (המעניינת בנפרד) שוב איננו נגיש און-ליין. אך אל דאגה, הטעות חוזרת אחר-כך בידיעות מאוחרות יותר של פפר בנושא.

את הפוסט הקודם סיימתי במשפט: "מבולבלים? גם אנחנו. ואף יותר מזה. לא עשן זורים בעינינו אלא זרחן." אבל יתכן שלמרות ניסיוני להיות זהירה הוטעיתי, ואת הזרחן במקרה הזה לא זרתה ישראל אלא עיתון הארץ. ויתכן, כמובן, ששניהם.
השימוש בזרחן על-ידי ישראל בעופרת יצוקה עדיין דורש חקירה של ממש. באשר לדיווחים בהארץ: ועדת חקירה לא צריך להקים כאן, אפילו לא ועדת בדיקה. אבל היתכן שהארץ עצמו יבדוק? נגיד, ברוח קריאתו של עמוס הראל, זאת שאלה שהארץ חייב לברר לעצמו? ואם יתברר כי טעה אולי אולי גם יפרסם איזה תיקון, סליחה, הבהרה?

וכל זה הזכיר לי משהו. אה, כמובן, את זה (אייטם שני).

Read Full Post »

זרחן בעיניך

את המסמך המלא של תשובת ישראל לאו"ם בעניין דוח גולדסטון עדיין לא מצאתי. הסתמכות על התקשורת בעניין זה מדגימה מדוע היא איננה רצויה בדרך-כלל כשמדובר בשאלות מורכבות ודקויות משפטיות, אבל גם בעניינים עובדתיים "סתם". לא פחות, היא מעלה תהיות לגבי תשובותיה השונות של ישראל ועד כמה הן מתיישבות זו עם זו.

ב-Ynet פירסמו בשבת מובאות מתוך תשובת ישראל לאו"ם. לגבי טענות הנוגעות לשימוש בזרחן נכתב, בין היתר:
"הפצ"ר לא מצא לנכון לנקוט צעדים משפטיים או משמעתיים בגין שימוש בזרחן, שכן לא היו הפרות של דיני המלחמה. עם זאת, עמדתו לא התייחסה למספר טענות ספציפיות שהתקבלו לאחר תום החקירה, והן נחקרות בנפרד".
הארץ, לעומת זאת, מפרסם הבוקר כי שני קצינים בכירים – מפקד אוגדת עזה ומפקד חטיבת גבעתי לשעבר – נענשו משמעתית על חריגה מסמכות באופן מסכן חיים, בכך שאישרו שימוש בזרחן בתל אל-הוואה. האם מדובר בטענות הספציפיות שהתקבלו לאחר תום החקירה, הנחקרות בנפרד, כפי שנכתב לאו"ם על-פי דיווח  Ynet? לא: על-פי הארץ הדיווח על נקיטת צעדים משמעתיים נגד שני הקצינים נכלל בתשובת ישראל לאו"ם. מבולבלים? גם אנחנו.
אז אולי כלי התקשורת יעשו שירות לקוראיהם ויאפשרו למעוניינים לקרוא את המקור המלא בעצמם ולא להסתמך על הדיווחים הסותרים והמבלבלים שלהם? כי נראה שבקשה לדייק תהיה מוגזמת.

אבל יותר מכך, בשני כלי התקשורת מדוּוח כי ישראל טוענת שהשימוש שנעשה בזרחן בעופרת יצוקה עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי, שאיננו אוסר באופן מוחלט על שימוש כזה אלא רק בנסיבות מסוימות. שימוש בזרחן נעשה בעופרת יצוקה רק ב"אזורים הרחוקים מריכוזי אוכלוסין" (לשון הארץ). בסוף אפריל 2009 מסר סגן הרמטכ"ל דאז כי עבודת הוועדה הרלוונטית העלתה כי "לא נמצאו מקרים שבהם הפגזים נורו בניגוד להוראות ושבכל המקרים הם נורו בשטחים פתוחים." (שם). אז מדוע העמידו שני קצינים בכירים לדין משמעתי על חריגה מסמכות באופן מסכן חיים, בכך שאישרו ירי פגזי זרחן? (אף מִלה כרגע על כך שהבחירה היתה באמצעים משמעתיים).
מבולבלים? גם אנחנו. ואף יותר מזה. לא עשן זורים בעינינו אלא זרחן.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט ראיתי כי כעת יש חילוקי דעות בין "ישראל" ל"צה"ל" בשאלה אם בכלל הועמדו הקצינים לדין משמעתי (והקישור בפוסט עצמו לידיעה בהארץ מגלה סימני עצבנות). איזה קרנבל.

פוסט קודם: פירות, ולא לט"ו בשבט

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »