קרוא וכתוב

פנייתו של שר הפנים אלי ישי ליועץ המשפטי לממשלה לאפשר לו לשלול את אזרחותה של ח”כ חנין זועבי נראית בעיקר כניסיון לתפוס טרמפ וכותרת על העוינות הציבורית כלפיה בשל השתתפותה במשט. למעשה הכתובת לפנייתו צריכה להיות בית המשפט לעניינים מינהליים, שכן בעקבות התיקון לחוק האזרחות מ-2008 – הסמכות לשלילת אזרחות בשל הפרת אמונים עברה אליו. לשר הפנים שמורה היום סמכות על-פי חוק לשלול אזרחות רק אם זו הושגה על-יסוד פרטים כוזבים, ואף זאת רק תוך שלוש שנים מיום רכישת האזרחות. זאת בניגוד למה שכתב בהארץ צבי בראל לפני ימים ספורים, במאמר חשוב כשלעצמו, המצביע על השימוש הסלקטיווי בשלילת אזרחות, כלפי ערבים בלבד (את בראל תיקנתי באי-מייל). אמנם, הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית מבקשת להחזיר את הגלגל ואת הסמכות לשלילת אזרחות – לידיים מינהליות. בכך מוסיף ומסתובב לו הגלגל של הסמכות לשלילת אזרחות, שדווקא בגלגוליו המוקדמים של חוק האזרחות היתה נתונה לבית המשפט, עברה לשר הפנים, חזרה לבית המשפט וכעת מבקשת לחזור חלילה.

המשך…

Read Full Post »

תנאי כליאה כאמצעי לחץ

‘חוק שליט’ – הכוונה להחמיר את תנאי הכליאה של אסירי החמאס כדי ללחוץ על ארגונם לשחרר את שליט או למצער להעניק לו תנאי כליאה הולמים  – אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה. חסר לי מידע בשאלה האם מדובר במי שהורשעו בעבירות או בעצירים מינהליים. כך או כך, ברור שאסור לנקוט בצעדים שהם כשלעצמם לא חוקיים. למשל, לו היו אסירים אלה שבויי מלחמה, אסור היה לפגוע בתנאים המובטחים להם באמנת ג’נבה השלישית רק כי הצד השני פוגע בשבויי המלחמה שלי. החובות שמטיל המשפט ההומניטרי מבחינה זאת אינן הדדיות. כדאי להזכיר בהקשר זה שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה משום שמעמד כזה ניתן רק בסכסוך מזוין בינלאומי.

המשך…

Read Full Post »

כותב חנוך מרמרי, אקס עורך הארץ והעיר: “למרבה הצער לא מצאתי מקורות נוספים לשערוריית ציפר, ועל כן עלי להסתמך אך ורק על הדיווח של ‘זמן הדרום’. דיווח בנוסח משטרתי, כאילו ציפר אינו אלא עוד אחת מאבני הבניין החדשותיות שהן מזונם של המקומונים. חטיפי פלילים, נגיסי תאונות, פריכיות עימותים בין חברי מועצה מתלהמים לראש עיר גס רוח. והרי לכם סיפור טרי: מרצה אמר, סטודנטים מחו, ריח של גזענות, דרישה להדיח.”

על מה המהומה, שלה נדרש גם בעל טור בעין השביעית? על-פי הדיווח, תלונות של סטודנטים במכללת ספיר על הערות גזעניות כלפי אנשים ממוצא מזרחי שכותב המרצה שלהם במכללה, בני ציפר, בבלוג שלו. “ואם לא די בכך,” ממשיך מרמרי, הרי הוא משמיע בשיעוריו ‘הערות מזלזלות, המכוונות כלפי תושבי הפריפריה’". הייתי דווקא מפרידה בין מה שנכתב בבלוג לבין מה שנאמר בשיעורים על-ידי מרצה, גם אם הוא בלוגר. כי השאלה איך צריך לנהוג מוסד אקדמי במרצה שלו בשל התנהגותו של זה מחוץ לכתלי המוסד היא מורכבת. כשמדובר בביטוי – עוד יותר. לגבי התנהגותו הנטענת כמרצה בתוך הכיתה – הנתונה למגבלות הדוקות יותר של ראוּיוּת – כדאי לצטט סטודנט דווקא מהדיווח המקורי: “הוא לא מפסיק לתת הערות גזעניות בכל שיעור”. המשך…

Read Full Post »

חברת הכנסת החדשה מהעבודה, ד"ר עינת וילף, הגישה הצעת חוק לביטול חוק זכויות התלמיד. במאמר שפירסמה בוואלה! – לתלמידים עדיף בלי הזכויות שלהם – טענה וילף כי החוק תרם לפגיעה בתלמידים כי נטל מהמורים את סמכויותיהם שאפשרו להם להתמודד עם בריונות.

אלא שקביעה זו מופרכת. אין כל קשר בין חוק זכויות התלמיד, ובין זכויות בכלל וחוקים המגינים עליהם – לבין אלימות. קשר כזה לא הוכח מעולם. אדרבה, קיים מִתאם בין זכויות לבין ירידה באלימות. ואין זה מקרה: זכויות מייצגות את ההיפך מאלימות ומכוחנות.

המשך…

Read Full Post »

מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.

למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.

המשך…

Read Full Post »

הארץ ממשיך לשתוק. העיר לא.

אז מה היה לנו? –

1. כשפוליטיקאי דוגמת אולמרט או קצב מכנסים “מסיבת עיתונאים”, נושאים נאום ארוך המועבר פעמים רבות בשידור ישיר ואז אומרים: “בלי שאלות” – התקשורת מתרעמת. ובצדק. השתמשו בה כשופר ולא נתנו לה לעשות את מלאכתה. שהיא בין השאר לשאול שאלות קשות.
2. העיר מעמיד בימה חופשית ליצחק לאור לפרסם בו טקסט ארוך מאוד מפרי עטו שבו הוא מביא את גרסתו. לא כתבה עיתונאית, לא ראיון שבו שואלים גם שאלות.
3. העיר והארץ שייכים לאותו מו”ל. שמו עמוס שוקן. מערכת העיר יושבת היום בבניין עיתון הארץ, רח’ שוקן 21 בתל-אביב.
4. יצחק לאור עובד שנים רבות בהארץ. בעבר בדסק והיום ככותב במדור הספרות ופובליציסט לעת מצוא.
5. על-פי עדויות שהובאו בתכנית המקור, מערכת הארץ עצמה היתה זירה להתנהגות לא נאותה של לאור.
6. עורך העיר, אלון עידן, כתב בהארץ ביקורת טלוויזיה על תכנית המקור, שהובילה את האפולוגיטיקה הצדקנית של הארץ על לאור.

המשך…

Read Full Post »

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »

ישראל, אנו קוראים, דורשת הבהרות ממצרים, על התבטאות של שר החוץ שלה שהגדיר את ישראל מדינת אויב. בין ישראל למצרים, כידוע, נחתם הסכם שלום.
לו הייתי מצרים, הייתי אף אני דורשת הבהרות. מישראל. על כך שמצרים נמנית עד היום – 31 שנים אחרי חתימת הסכם השלום עִמה – בין המדינות המנויות בחוק למניעת הסתננות (1954). על חוק זה נסמכים, בדרך-כלל, כדי לקבוע האם מדינה היא מדינת אויב.

ככל הידוע לי, אין הגדרה  ברורה בחקיקה הישראלית מדינת אויב מי היא. “אויב” כהגדרתו בסעיף 91 לחוק העונשין הוא "מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים”. חוק מרכזי המזכיר את המונח ‘מדינת אויב’  הוא חוק יסוד: הכנסת, שבסעיף 7א(א1) קובע, בין היתר, כי מי ששהה במדינת אויב שלא כדין במשך שבע שנים שקדמו להגשת רשימת המועמדים, יראו בו כמי שיש במעשיו משום תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, כל עוד לא הוכיח אחרת. ועל כן אינו יכול לשמש כמועמד לכנסת על-פי סעיף 7א’(א)(3) לאותו חוק.  אך אין בו הגדרה מהי מדינת אויב. כאמור, החוק למניעת הסתננות מהווה כלי מרכזי, אף כי לא בלעדי, לצורך כך.

לזכותה של ישראל יש לומר כי היא עומדת לתקן מצב זה, שבו מצרים מוגדרת לפחות דה-פקטו כמדינת אויב. בהצעת החוק למניעת הסתננות (2008) מצרים וירדן שוב אינן מופיעות ב’תוספת’: מדינות שהסתננות מהן מחמירה את הענישה עליה. הצעת החוק, שכבר עברה קריאה ראשונה,הבעייתית מאד מבחינות אחרות, שלא אדון בהן כאן. בעיקר מבחינת דיני פליטים. המדינות המנויות בתוספת של הצעת החוק הן איראן, אפגניסטן, לבנון, לוב, סודאן, סוריה, עיראק, פקיסטן, תימן ושטח רצועת עזה. המדינות המוזכרות בחוק ההסתננות הקיים הן לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עירק ותימן.

לא באתי לסנגר על שר החוץ המצרי, חלילה. אבל שמא צריכה ישראל לקשוט עצמה תחילה?

Read Full Post »

מלחמת הגרסאות

וידוי קטן: בפרשה המדוברת אני לא מקבלת את גרסתו ה”מלאה” של אף אחד מהצדדים. לא של שירותי הביטחון ולא של עיתון הארץ. לשניהם יש כאן אינטרסים ואג’נדה. זה כשלעצמו לא כל-כך נורא ובעיקר לא חריג: אני בדרך-כלל משתדלת להפעיל שיקול דעת תוך ניתוח עצמאי ככל האפשר. שלא לדבר על כך שאת גרסתם של שירותי הביטחון כדאי בדרך-כלל לקחת בהרבה יותר מקורט של ספקנות בריאה. כבר היינו עדים ליותר מדי פרשיות “ביטחוניות” שסיווגן ככאלה נועד בעיקר לכסות על פשלותיהם במקרה הפחות גרוע, ועל עבירות על החוק במקרה היותר גרוע.
הקושי הוא שברגע שכלי תקשורת מדווח על פרשה שהוא מעורב בה ישירות, כצד פעיל, גם העובדות פחות ברורות מתמיד. תמיד הגשת העובדות לקורא או לצופה כפופה לסדר-יום ערכי ועמדות נורמטיוויות. מה בכלל מביאים ומה לא נכנס למהדורה; מה מובלט ומה מוצנע; מה בעמוד הראשון ומה ליד מודעות האבל; באיזה גודל הכותרת וכן הלאה. אבל כאן יש ויכוח על העובדות עצמן. האמת, לא רק בין הצדדים, גם באותו צד. שמעתי בדרך הביתה את עורך הארץ מתראיין ברדיו. לא שכל משפט סתר את הקודם: לעיתים הסתירות הופיעו באותו משפט עצמו.  פעם תזכרו שאף אחד לא אמר שענת קם היא המקור, פעם ענת קם היא המקור. פעם אנחנו לא הסגרנו מקורות, ופעם בעקבות המסמכים שהעברנו לשב”כ נעצרה ענת קם. הבנו.
ומה עם כלי התקשורת האחרים, תשאלו? גם זאת בעיה. חלקם ששים לאידו של הארץ ומלבים את המדורה, חלקם מנסים להגן על קולגות. שתי העמדות אינן נקיות.

עבריינות ואידיאולוגיה

הפרשנות תלויה, כמובן, בעובדות שכאמור לא ברורות עד תומן. אבל גם כך וגם כאן אני לא מאמצת באופן עיוור את הפרשנות משום צד. יש הקוראים להכניס את ענת קם למאסר עולם, יחד עם הכתב, לסגור את עיתון הארץ וכו’. (למה רק מאסר עולם? למה לא עונש מוות? ואפשר בלי משפט. זה יחסוך בהוצאות. אגב, למה נפקד מקומה של הצנזורית הראשית? אותה צריך להוציא להורג ראשונה). אבל מצד שני יש הסבורים כי קם לא עברה שום עבירה משום שהיא חשפה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה של הפרת חוק בידי רשויות הצבא. וגם על כך אני חולקת. חיילת שמוציאה מסמכים מסווגים מהצבא ומוסרת אותם לעיתונאי – עוברת עבירה. עבירה שתג מחיר בצדה. אני עדיין סבורה שהעובדה שהיא חשפה בכך (בחלק מן המסמכים, אגב, לא בכולם) התנהלות לא-חוקית לכאורה של הצבא צריכה לעמוד לזכותה. ודאי שבשלב הטיעונים לעונש אבל גם קודם לכן בהגדרת העבירה שעליה היא נשפטת. (ועל כך מיד).

לא סגי: דווקא אם קם עשתה מה שעשתה מכוח מצפונה, והרצון להתריע בפני מדיניות לא-חוקית, עליה לדעת שאם בכך עברה עבירה עליה לשלם על כך את המחיר. הההקבלה כאן בעיני היא לסירוב. סירוב אזרחי הוא פעולה שונה לגמרי, הן בהגדרתו הן בתנאיו. אבל הצד הדומה הוא שיש נכונות של הסרבן לקבל על עצמו את התוצאות החוקיות של המעשה שלו. אחרת הוא סתם עבריין. סירוב איננו פריעת חוק. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק. (על סירוב וסרבנות ראו עוד כאן). יתכן שכדי למזער את הנזק הצפוי לה עדיף לקם לטעון טענה אחרת, לא אידיאולוגית, אבל זה כבר עניין לבאי-כוחה להחליט.

ומִלה אחרונה על הגדרת העבירה

הדין הישראלי איננו מכיר ב-whistle blowing (*) ואיננו מסייג אחריות פלילית במקרים של הבאה לידיעת הציבור הפרה קשה של סדרי השלטון או המשפט. החריג היחיד לכך הוא ההגנה שנותן מבקר המדינה לחושפי שחיתויות. אחד הלקחים של הפרשה הזאת צריך להיות, אולי, תיקון כזה של החוק. זה גם המקום לומר מלה בשאלה של הגדרת העבירה. אנשים נרעשו, ובצדק, מכך שמוסרת מסמכים לעיתונאי, שכידוע מעביר (או אמור להעביר) את כתבותיו לצנזורה טרם פרסומן, מועמדת לדין על עבירה של ריגול חמור. צריך להבין ש”ריגול חמור” הוא כותרת הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין, אך לא חלק מיסודות עבירה שהתביעה צריכה להוכיח. מה שהיא צריכה להוכיח קשור למסירת, השגת או החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך. (כפי שקראנו, התביעה מבקשת להוכיח גם שזה נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, יסוד המקפיץ את העונש המרבי מ-15 שנות כלא למאסר עולם). גם כאן אין בדין הישראלי מעמד מיוחד לעיתונאים, ויתכן שגם כאן דרוש שינוי. כמו ששמענו לרוב בימים האחרונים, מבחינה זאת לפחות כל הכתבים הצבאיים עוברים על החוק פעמיים ביום.

(*) לא סתם למונחים מסוימים אין תרגום עברי מניח את הדעת, או בכלל..

Read Full Post »