קרוא וכתוב

כותבת שולמית אלוני בהארץ: "'חוק השבות' המקורי, שהתקבל ב-1950 קבע כי כל עולה האומר בתום לב שהינו יהודי יירשם כיהודי בלי חובת גיור ויזכה באזרחות ישראלית".

חוק השבות, לא המקורי ולא אחרי תיקון 1970, אינו עוסק ברישום יהודים ואינו מזכה באזרחות ישראלית. חוק השבות מקנה לכל יהודי את הזכות לעלות ארצה. אזרחות מוקנית מכוח שבות בחוק האזרחות, לא בחוק השבות.

עד 1970 לא כלל חוק השבות הגדרה מיהו "יהודי" לצורך החוק, ונכון שכל מי שעלה כיהודי התקבל בלי לבדוק בציציות. תיקון 1970 הכניס לחוק הגדרה "מיהו יהודי" לצורך החוק מצד אחד, והחיל זכויות של יהודי לפי החוק גם על בני משפחה – מצד שני. החוק תוקן בעקבות בג"צ שליט, שאכן עסק במרשם ולא בחוק השבות, מתוך חשש שלהחלטה בשליט – שפקיד המרשם חייב לרשום הצהרה של אדם בתום לב שהוא (או בנו במקרה זה) יהודי בסעיף הלאום – יהיו השלכות גם על חוק השבות. לאחר בג"צ שליט תוקן בהתאם גם חוק מרשם האוכלוסין.

כמה שגיאות במשפט אחד. כשאני נתקלת בדוגמאות כאלה, אני תמיד שואלת את עצמי עד כמה אני יכולה לסמוך על מה שאומר אותו אדם בתחומים שאני פחות מבינה בהם. גישה ביקורתית היא דבר מצוין. רק כדאי שתסתמך על עובדות.

Read Full Post »

המון תודה לדוד חולי ששלח לי צילום מסך שבעזרתו שיחזרתי את הפוסט האבוד, ולהד ששלח לי (בדיוק כשסיימתי) קישור לפוסט במטמון של גוגל.

רק שלושה ימים נעדרתי מהארץ (טוב, ארבעה עם יום הטיסה) ואת פני קיבל בשובי שלל הצעות חוק. כנראה בהשפעת חג הביכורים שנחוג ביום שבבוקרו חזרתי. בינתיים אני גם נטולת מחשב, על הצעות החוק נכתב לעייפה, ובחלקן יש גם התפתחויות. אבל למרות האיחור כמה הערות. שלוש, ליתר דיוק.

ההצעה הראשונה, שכבר עומדת לעבור שינוי, מפלילה ציון של יום העצמאות או התייחסות להעצם קמת המדינה כיום אבל או צער, עבירה ששלוש שנות מאסר בצדה. ההצעה השנייה, שנדחתה בוועדת השרים לענייני חקיקה, תובעת הצהרת אמונים מורחבת עם קבלת אזרחות (החובה להצהיר אמונים למדינה למתאזרחים בה קיימת כבר כיום מכוח סעיף 5ג לחוק האזרחות. הדרישה בחוק מינימליסטית [הצהרה שהמתאזרח מתחייב להיות אזרח נאמן למדינת ישראל] וכשלעצמה איננה גזענית). ההצעה השלישית, שעברה בקריאה טרומית, קובעת שנת מאסר על קריאה לשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שעה שיש אפשרות סבירה שהקריאה או הפרסום יביאו "לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין". להלן אתייחס להצעות הראשונה והשלישית, בהיבט המהותי העקרוני ולא של התבונה החסרה בהן.

הערה אחת קשורה, כמובן, לפגיעה בזכויות. בעיקר בחופש הביטוי, אך דומני כי במובנים מסוימים עד כדי חופש המחשבה. זכות אחרונה זאת (המופיעה במסמכים הבינלאומיים בצמידות לשתי חירויות אחרות: חופש המחשבה, המצפון והדת) היא "טריקית"; במובן זה שעל פי רוב מחשבה תוּבּע בביטוי או במעשה. כך גם המצפון. אם כי אפשר, כמובן, לחשוב על טכנולוגיות שיקראו את מחשבתנו ואולי אף ישנו אותן בטכניקות של שטיפת מוח, ובכך יפגעו בחופש המחשבה שלנו גם כאשר היא נשארת בין רקמות מוחנו.

הערה שנייה נוגעת לאופיין האנטי-דמוקרטי של ההצעות. ודוק: כאן אי-אפשר לגייס את הטיעון של "דמוקרטיה מתגוננת", שנכנס למחזור הדם המשפטי והפוליטי בישראל בפרשת אל-ארד. לא מדובר כאן בניסיון לנצל את הדמוקרטיה כדי לחתור תחתיה ולהשליט משטר אנטי-דמוקרטי (אפשרות שעלולה לפסול את המפלגות החרדיות דווקא). כאן מדובר בשאיפה לשנות את אופייה היהודי של מדינת ישראל. אם שאיפה זאת מתממשת בנסיונות שכנוע לא אלימים, בעייתי למצוא הצדקה לאיסור פלילי עליה. על המושג של דמוקרטיה מתגוננת והבעיות הנלוות לפרשנותו ויישומו בהקשר זה כתבתי בהרחבה כאן (בעמ' 2).

אך נראה לי שההערה המרכזית הנדרשת כאן היא שהצעות חוק אלה מבטאות אי-הבנה גמורה בשאלה מהו תפקידו של החוק בכלל. השאלה מהן המטרות המוצדקות של החקיקה הפלילית עמדה במוקד הוויכוח הידוע בספרות בשם ויכוח הארט-דבלין. ויכוח זה התעורר בעקבות דוח ועדת וולפנדן מ-1958, שהוקמה בבריטניה לבדיקת המצב המשפטי בנושאי זנות והומוסקסואליות. הוועדה אימצה את העמדה כי מטרה מוצדקת של החקיקה הפלילית היא הגנה על החברה וחבריה בפני נזק וניצול. (ברוח עיקרון ההיזק של ג"ס מיל, המתיר להגביל חירות רק בשל גרימת נזק לזולת). לא חיזוק ההסכמה המוסרית בחברה ע"י אכיפת המוסר הרווח בה וענישה על חריגה ממנו. לורד דבלין יצא כנגד ועדת וולפנדן וטען כי אין התנהגות שהיא בגדר "מוסר פרטי", שאינה מזיקה לאיש זולת לפועל (agent) עצמו. פילוסוף המשפט הארט, לעומתו, צידד בהדגשת הערך של חירות הפרט ובצורך בטעמים כבדי משקל כדי להגביל אותה. הרצאותיו של הארט בשאלות אלה קובצו בספר "חוק, חירות ומוסר", שניתן לקוראו גם בעברית (הוצאת אדם, 1981). הארט אומר כי ועדת וולפנדן קובעת את העיקרון בפשטות בסעיף 61 לדוח שלה: "הכרח שיישאר תחום של מוסריות ואי מוסריות פרטית, שהוא – במילים קצרות ובוטות – לא עסקו של החוק".

תאמרו כי כאן לא מדובר בשאלות מוסר (ומוסרנות) פרטיות. נכון, אך אנו כן מדברים בשאלות של ערכים משותפים לרוב חברי החברה, המנסים לאכוף אותם באמצעות החוק. אכיפה, כותב הארט, היא בעלת שני היבטים. כפייה, משמע כפיית התנהגות – כפיית אדם למחדל או למעשה ע"י ציות לחוק. כאן החשש הוא שהפחד מהעונש יישאר המניע היחיד לציות. ועונש, המתבסס על התיאוריה של גמול ועונש למעשיו של אדם. (כאן צריך להוסיף, כמובן, את התכלית של ההרתעה במשפט הפלילי – נ"כ). 
כתבתי כבר יותר מפעם שחברה שבה כל התנהגות אנושית מוסדרת בחוק – איננה רצויה. ראשית, לא היינו רוצים לחיות בחברה ממושטרת. שנית, יש בכך טשטוש גבולות בין המוסרי לחוקי, ללא השארת מקום לבחירה, לשיקול דעת ולערכי מוסר. בחברה כזאת אנשים ינהגו כהלכה רק כי החוק מחייב זאת, או יימנעו מפעולה רק כי החוק אוסר זאת. בכך תטושטש ההבחנה החשובה בין malum se (רע כשלעצמו) לבין malum prohibitum (רע כי הוא אסור), בכל הנוגע להתנהגותם של בני-אדם. (האם אנו נמנעים מלרצוח רק משום שהחוק אוסר זאת?).

הבעיה עם הצעות החוק הללו מבחינה זאת היא שהן מבקשות להעניש על רגשות (של מי שעבורו הקמת המדינה מסמלת את חורבן הקולקטיב הלאומי שלו) ועל דעות (של מי שמבקש שהמדינה תהיה בעלת אופי אחר). נכון, הדגש הוא על המעשים או הקריאה הפומבית. אבל כבר אמרנו: מה בצע לנו ברגשות או בדעות אם אי-אפשר להביעם?

Read Full Post »

[וגם הערה על הבלבול בין אזרחים כ-civilians לאזרחים כ-citizens]

שוב מתפרסם כי צה"ל ביצע ניסוי רפואי בחייליו, לטענתם בלי שנתנו את הסכמתם. צה"ל טוען, כך שמעתי ברדיו, כי הניסוי – שהתבצע לפני 15 שנים – עמד בדרישות האתיות והחוקית, כי מאז הודק הפיקוח על ניסויים בצבא וכי אם אכן אולצו החיילים להשתתף בניסוי – זה היה פסול.

לפני שניכנס לעובי הקורה, ונשאל האם חייל, טירון, יכול בכלל לתת הסכמה במשמעותה הנדרשת באתיקה הרפואית, קצת רקע שרלוונטי במיוחד ערב יום השואה (בלי השוואות, חלילה). שכן המוסד המכונה אצלנו "ועדת הלסינקי" (ולא, היא לא יושבת בהלסינקי כפי שיש הטועים לחשוב) מיישם את הצהרת הלסינקי של הארגון הרפואי העולמי שהתכנס בהלסינקי ב-1964. הצהרה הקובעת את העקרונות האתיים לעריכת מחקרים רפואיים בבני-אדם. הצהרת הלסינקי החליפה את קוד נירנברג, שהיה הקוד האתי לניסויים בבני-אדם שנוּסח אחרי משפט הרופאים בנירנברג, כלקח מהניסויים ה"רפואיים" שביצעו הנאצים בקורבנותיהם.
סעיף 6 בהצהרת הלסינקי קובע: "בניסוי רפואי המערב נבדקים אנושיים, צריכה טובת הנבדק היחיד לקבל קדימות על-פני כל האינטרסים האחרים".
סעיף 22: "השתתפות של נבדקים כשירים בניסוי רפואי חייבת להיות וולנטרית…".

בישראל העקרונות של הצהרת הלסינקי הן חלק מתקנות בריאות העם שהותקנו ב-1980. סעיף 9 קובע: "בכל ניסוי בבני אדם יש להודיע במידה מתאימה לכל אדם המועמד לכך על מטרותיו, שיטתו והתועלת הצפויה של המחקר, הסיכונים הטמונים בו, וכן על אי הנוחות עלולה להיגרם בעקבותיו. יש להודיע לו כי הוא בן חורין להימנע מהשתתפות במחקר וכי הוא חופשי להסתלק בכל עת מהסכמתו להשתתף. או אז יבקש ויקבל הרופא את הסכמתו המודעת של האדם המשמש למחקר, שניתנה באופן חופשי, רצוי בכתב."
וסעיף 10: "בקבלת ההסכמה המודעת לפרוייקט המחקר, על הרופא להיות זהיר במיוחד אם האדם המשמש למחקר מצוי ביחסי תלות עמו או עשוי להסכים מתוך כפיה.
במקרה זה ישיג ויקבל את ההסכמה המודעת רופא שאינו מועסק בחקירה ושהוא בלתי תלוי לחלוטין במערכת יחסים רשמית זו". (ההדגשה שלי).

ברור שאילוצם של חיילים להשתתף בניסוי (שהסגל לא השתתף בו) הוא פסול על-פי כל קנה מידה. אבל הבה נניח שביקשו את הסכמתם. האם טירונים בני 18 יכולים אכן לתת "הסכמה"? האם "הסכמה" של חיילים בכלל, בארגון היררכי כמו צבא, יכולה להיחשב להסכמה חופשית, מרצון, כנדרש בעקרונות הלסינקי?
התשובה שלילית. יש די בעיות במושג של הסכמה גם כשמדובר "סתם" בקונפורמיות או לחץ חברתי. ודאי שלא בצבא ולא בכלא – לא בשום מערכת היררכית שבה תלוי האדם במפקדיו או בממונים עליו – אי-אפשר לדבר על הסכמה במובן כזה.

הגילויים הללו על הצבא מבישים ועוד יותר מכך, מפחידים. חומר נוסף למחשבה למודְטים על המנטרה "הצבא המוסרי ביותר בעולם". כאן לא מדובר בפלסטינים, שחייהם לא נחשבים הרבה בעיני רבים מהמדקלמים. כאן מדובר ב"מיטב בנינו". לו היו עורכים את הניסויים האלה באסירים פלסטינים בכלא ודאי לא היו הרבה שמתקוממים, אם לשפוט על-פי אמות המידה המוסריות שפשו בחברה הישראלית. אבל בצבא?! בחייכם, שכחתם שיש כרמלה מנשה?

Read Full Post »

בתכנית של שלח ודרוקר בערב-שבת האחרון, טלי פלד קינן התרעמה מאד:
"בואו נדבר רגע עלינו, אזרחי ישראל, אנחנו האמהות. אם שיניתם את החוזה שבינינו לבין המדינה – פשוט תודיעו, שנדע. אם פדיון שבויים זה כבר לא ערך – רק תגידו. אולי נחליט לא לשלוח את הילדים לצבא. או שאנחנו, האמהות, נשים להם ליד הסוודר החם גם גלולת ציאניד קטנה; ככה, רק למקרה הצורך. רק תגידו שהחוזה השתנה לפני שהוא נחטף, לא אחרי".

לדעתה של פלד קינן ושל אחרים, יש, או לפחות היה, חוזה לא-כתוב בין המדינה לאמהות (מה עם האבות?) שעל המדינה לשחרר בכל מחיר חייל שנחטף.
אז זהו, שלא.    כי "בכל מחיר" לא קיים. מרב המאמצים – כן. האם פלד-קינן תסכים ל"כל מחיר" בתמורה לשחרור שליט גם אם המחיר יהיה דרישת החמאס לרוצחה, לבתר את גופתה ל-12 חלקים ולהביאם לעזה? הדוגמא האבסורדית הזאת נועדה להמחיש ש"כל מחיר" לא יכול להיות מטבע מוסרי. "כל מחיר" משמעו שהמטרה מקדשת את האמצעים.
אוי באמת, תגידו (מה תגידו, כבר אמרו לי). אל תיתממי: את יודעת בדיוק מה המחיר. המחיר הוא לשחרר כך וכך מחבלים אסורים. ואת המחיר הזה צריך לשלם.

פלד קינן, או כל אם אחרת, רשאית לחשוב שאת המחיר הזה צריך לשלם. יתכן מאד. אין ספק שהוריו של גלעד שליט זכאים לחשוב שאת המחיר הזה חובה לשלם. אבל יש להכיר בכך ששיקולים של ממשלה הם – וצריכים להיות – קצת שונים מהשיקולים של הורים שבאופן אישי נקלעו לטרגדיה נוראה.  כי עליה לקחת בחשבון גם את ההשלכות לטווח ארוך, על אזרחים (וחיילים) נוספים שהיא אחראית לחייהם. הפילוסוף הפוליטי מייקל וולצר כתב כי כוח פוליטי משמעו קביעת יעדים ונטילת סיכונים גם עבור אחרים. לאזרחים, כמובן, כל הזכות (והחובה) לבקר את ממשלתם על מעשיה ומחדליה, להשמיע את קולם ולמחות אם הם חושבים ששיקוליה מוטעים. שהרי הם מקור הסמכות שלה. אבל שיקוליה אינם, ולא יכולים להיות, אותם שיקולים של הורה פרטי. ובכך אין שום "הפרת חוזה" בינה לבינינו, האזרחים.

אז עם ההבנה הזאת ההורים צריכים לשלוח את בנם לצבא? ובכן, החוזה שלנו עם המדינה מעולם לא היה שבנינו נשלחים לצבא ללא שום סיכון. כן, על הממשלה לעשות את מרב המאמצים כדי להשיג שלום (ואִתו ביטחון). כן, ממשלות ישראל מעלו בתפקידן זה לא אחת לאורך ההיסטוריה ועל-כך יש לבוא אִתן חשבון. אבל כל עוד יש צבא, וכפי שהדברים נראים במזרח-התיכון עוד יהיה בו צורך לא מעט זמן – הרי עם כל הצער שבדבר, חיילים עדיין נוטלים סיכונים.

עוד בנושא:
בחירה טראגית  
שליט לא שפיט

Read Full Post »

אולמרט: תהיה תגובה לא פרופורציונלית (Ynet).
רה"מ: ישראל תגיב בצורה חריפה ולא מידתית (הארץ).

אז מה אמר אולמרט, "מידתית" או "פרופורציונלית"? מידתיות היא המלה העברית לפרופורציונליות. אבל שלא כמו במקרים אחרים, שבהם השימוש במונח הלועזי נשמע גבוה יותר, כאן המלה הלועזית דווקא מובנת יותר למי שפחות אמון על השיח של בית המשפט העליון. אז מי תרגם ממה כדי להתאים את המסר לקוראיו? Ynet או הארץ?

אבל עזבו את ענייני הלשון. זאת אומרת שב'עופרת יצוקה' הגבנו בצורה מידתית? אז מה זה לא מידתי? אמאל'ה!

השאלה מהי מידתיות היא מבין השאלות המשפטוית הסבוכות ביותר. היא מופיעה כאחד מהתנאים להגבלת זכות חוקתית בפסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפסוק הרלוונטי הודגש על-ידי): "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
כשבג"צ בא לבחון האם פגיעה בזכויות עומדת במבחנה של פסקת ההגבלה, הוא מציע לפרק את מבחן המידתיות לשלושה מבחני משנה:  א. האם יש קשר רציונלי בין האמצעי למטרה?  ב. האם נבחר האמצעי שפוגע פחות (בזכות המוגנת) ויכול להשיג את אותה מטרה?  ג. האם התועלת שבהשגת המטרה עולה על הנזק שבפגיעה? האחרון מכונה גם "מידתיות במובן הצר". 
דיון מלומד זה אינו מסתיר את העובדה שקשה למצוא לשאלה מה זה "בלתי מידתי" קריטריונים ברורים. ישנם מקרים שבהם חוסר המידתיות ברור כשמש. אבל בהרבה מאד(!) מקרים אחרים התשובה לשאלה האם התועלת גוברת על הנזק (מבחן המידתיות הצר) היא בעיני המתבונן. וגם לשופטי בג"צ לא נותר אלא לפנות לנימוק האולטימטיווי: "נראה לי". (שיש מי שטוען כי בדיקה של פסיקותיו של אהרן ברק תעלה כי זהו הנימוק השכיח ביותר אצלו).

במשפט ההומניטרי הבינלאומי מבחן המידתיות הוא העיקרון החשוב השני, בנוסף לעיקרון ההבחנה בין אזרחים ללוחמים. פעולה המכוּונת כלפי אזרחים, ההופכת אותם ליעד – אסורה. פעולה המכוונת ליעד צבאי, אבל תביא גם לפגיעה באזרחים – יש למדוד בנוסף לשאלת ההבחנה הנ"ל (למשל, האם היה שימוש בנשק שיכול בכלל להבחין), במבחן המידתיות. בין הנזק הצפוי לאזרחים לבין היתרון הצבאי הצפוי. ככה זה. לא רק שמשפט ומוסר אינם היינו הך. 'המשפט ההומניטרי הבינלאומי', העוסק בדיני המלחמה, הוא פרדוקסלי; דבר והיפוכו. הוא מנסה לצמצם את נזקי המלחמה, אבל רחוק מאד מלהיות "הומניטרי": הוא מורה לנו שמותר להרוג בני-אדם. ראשית, מותר להרוג חיילים (אף הם בני-אדם, למרבה ההפתעה), גם אם הם אינם מסכנים אותי (למשל, את הטבּח במפקדה). כי מרגע שגוף המשפט הזה נכנס לפעולה, הבחינה שוב אינה אינדיווידואלית, כמו בדיני זכויות האדם; אלא נקבעת על-פי ההשתייכות הקבוצתית. ההבחנה הרלוונטית היא בין קבוצות של בני-אדם: לוחמים, או אזרחים. שנית, מותר להרוג גם אזרחים. לא כיעד (זה אסור בעיקרון הראשון, כזכור), אבל אם זה "נזק נלווה" או "נזק משני", בלשון היבשה והקשה של דינים אלה, להשגת יעד צבאי שיקדם את מטרות המלחמה. אבל כמה אזרחים יהיה מידתי? השאלה הזאת לא רק מעוררת צמרמורת כשלעצמה; לא רק קשה מנשוא לאינטואיציות האנושיות והמוסריות שלנו; אלא גם קשה למדידה וכימות לשם שקלא וטריא משפטי.  מה גם, שהשאלה נבחנת על-פי המידע שהיה למחליטים לפני ביצוע הפעולה, לא אחריה. כאן לא משתמשים בחוכמה שלאחר מעשה, כמו שיש האוהבים כל-כך לעשות.  משפטנים רציניים שאני מכירה בתחום של משפט בינלאומי, מסכימים כי מדובר בעניין בעייתי מאין כמותו לקביעה.
וכמובן, זאת שאלה של ממש רק למי שלא החליטו כבר מראש לא רק שהיתה הפרה של הדין, אלא שבוצעו פשעי מלחמה (ובין השניים יש מרחק).  לאלה אין צורך בבית-משפט (שעוד יתן לנאשמים את ערבויות ההליך ההוגן, שומו שמים! ויצטרך להוכיח, על-פי דיני הראיות, מעל לכל ספק סביר, שהם אשמים במה שמיוחס להם. עד אז הם נהנים מחזקת החפות. מדובר במשפט פלילי, להזכירכם). לא, הם כבר קבעו, שפטו והרשיעו. מה זאת אומרת איפה? מעל דפי העיתון.

פרסומים בעיתון יכולים להוות בסיס לדרישה לחקירה. לא להרשעה. התביעה שצריכה להישמע כעת היא תביעת החקירה. לא גזר-דין במשפטי שדה. מעשים יש לחקור; ואם עולה חשד לפלילים – להעמיד לדין. דיון בעמדות בשאלה האם פעולה מסוימת היא מידתית או לא, כמו סוגיות אחרות במשפט הבינלאומי – הוא בהחלט דיון אקדמי, במובן הטוב של המִלה. ומקומו, מה לעשות, גם באוניברסיטה. למורת רוחו של העיתון שהחליט שהוא מופקד מהיום והלאה על המינויים האקדמיים.

עוד בנושא:
חופש אקדמי נוסח השמאל
מה כאן לא מוסרי
על ההבחנה בין אזרחים ללוחמים, ועוד, ראו הערות על טרור

Read Full Post »

שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין משמש כיו"ר ועדת הבחירות. מהדיווח על פסילת שתי המפלגות הערביות בידי ועדה זאת, שבו נאמר כי השופט לא השתתף בהצבעה, לא הצלחתי להבין האם השופט לא נכח בישיבה או נמנע בהצבעה. את התשובה קיבלתי הערב מקורא הרסס שלי, שהפנה אותי לידיעה בגלובס, שבה התקומם דובר ועדת הבחירות על קביעתו של גלובס בכתבה קודמת, שהשופט ריבלין מעל בתפקידו בכך שהשתתף בישיבה אך בחר שלא להצביע. אומר הדובר, בין היתר:

"הקביעה שבדיון על פסילת הרשימות בל"ד ורע"מ-תע"ל מלהתמודד בבחירות לכנסת ה-18, מעל יו"ר הוועדה, שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין, בתפקידו כיוון שלא השתתף בהצבעה, גובלת בחוסר אחריות ומוטעית מיסודה. לכל חבר בוועדה הבחירה החופשית בין הצבעה בעד, הצבעה נגד והימנעות".
"יו"ר הוועדה אינו יושב על כס המשפט במעמד זה, וקולו בדרך כלל שקול לקולו של כל אחד מחברי הוועדה. החלטתו של יו"ר הוועדה להימנע מלהשתתף בהצבעה באה מתוך שיקולים כבדי משקל, ולאחר שפרש בפני חברי הוועדה בהרחבה את אמות המידה המשפטיות הרלוונטיות, והדגיש בין השאר כי הכנסת מבטאת את הרעיון הדמוקרטי שלפיו כל אדם או קבוצה רשאים להחזיק בהשקפת עולם ולהתמודד עליה בבחירות. כך גם נהגו בעבר שופטים שהיו יושבי-ראש, אם כי היו כאלה שבחרו להצביע."

צודק הדובר שלכל חבר בוועדה, כבכל גוף מחליט, שמורה גם הזכות להימנע. נכון גם שפורמלית קולו לא שווה יותר מקולות שאר חברי הוועדה. אבל אני שותפה לדעתו של גלובס, כי בכך שריבלין בחר באפשרות זאת הוא מעל בתפקידו. יו"ר ועדת הבחירות הוא שופט בית המשפט העליון, בעוד שחברי הוועדה הם פוליטיקאים. ככאלה, בבואם לדון בשאלה האם לפסול רשימות אחרות שיקוליהם פוליטים. ליו"ר הוועדה אחריות לתת את ה-input המשפטי ואת התמונה הרחבה. על פי הדובר כך עשה, אבל נמנע מלהביע בסופו של דבר את דעתו. דעה שצריכה להיות תוצר של ניתוח הנסיבות העובדתיות, הפרשנות לחוק וההלכות הפסוקות בעניין. יו"ר ועדת הבחירות איננו בבחינת יועץ חיצוני לוועדה, ובהימנעותו מהכרעה יש משום התחמקות, אם לא פעולה שיאה לה תואר חריף יותר.

ובשארה, טיווח?

נדמה לי, עם זאת, שעל נועם שרביט, שכתב את הרשימה המקורית, להיות זהיר יותר בהיבטים אחרים. למשל, בקובעו כי "עזמי בשארה, טיווח את ירי טילי החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ונמלט מהארץ." לא ברור על אילו ראיות הוא מסתמך בקביעה נחרצת זאת. ככל הידוע לי זהו חשד בלבד, שככל הנראה לא יתברר.

על פסילת רשימות בכלל אני מקווה לכתוב בפוסט הבא (בלי נדר).

Read Full Post »