Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חוק ואתיקה’ Category

ובכל זאת תצטרכו לשלם 300 ש"ח

קיבלתי הזמנה בדואר לכנס השנתי של האגודה לזכויות החולה. הייתי פעם חברה ומאז אני ממשיכה לקבל הזמנות מעת לעת. בכל מקרה יש לי סימפטיה לארגון הזה ולסדר היום שהוא מנסה לקדם.
הכנס השנה מוקדש לנושא "בחירת מקום הטיפול הרפואי – זכותו של החולה או של הקופה?", עם סדרת דוברים (ולשם שינוי גם נשים, שלא כמו בכנסים רבים לאחרונה).
אלא מה, אליה וקוץ בה. ההשתתפות בכנס כרוכה בתשלום. כמה? חברי עמותות חולים וארגונים חברתיים – 50 ש"ח, משתתפים אחרים – 300 ש"ח.

על זה צריך לומר שני דברים. הראשון, יתכן שמצבו הפיננסי של הארגון בכי רע, וזה כמובן מצער; אבל גביית תשלום על השתתפות בכנס שנתי של עמותה היא בעייתית. השני, המדרג בתשלום. זה שחברי עמותות חולים משלמים סכום מופחת – זה בסדר גמור. בסופו של דבר, האגודה לזכויות החולה משרתת אותם. אבל חברי ארגונים חברתיים אחרים? למה? אני מכירה כמה וכמה ארגונים חברתיים שמצבם הכספי שפיר ואף למעלה מכך, גם היום. אחד מהם אפילו שקל לפני שנים אחדות לשלם בונוס לעובדיו(!), כי הם עבדו מאד קשה באותה שנה (היתה שנה רעה לזכויות האדם, אז מישהו צריך להרוויח מזה, לא?). אם מישהו מהם רוצה להגיע לכנס, ואת התשלום משלם הרי הארגון, הוא ישלם סכום סמלי של 50 ש"ח (לארגון זה סמלי, זה לא יורד מהמכולת). ואילו אם אני, כאזרחית מן השורה ובריאה טפו טפו טפו, רוצה להגיע לכנס הזה – יהיה עלי לשלם 300 ש"ח טבין ותקילין. וזה כבר ממש לא סכום של מה-בכך בשביל כנס בן יום אחד, אפילו אם הוא מתקיים במלון כפר המכביה וכולל ארוחת צהרים.

אם כל זה לא מספיק צורם, בתחתית ההזמנה מופיעים סמלילים למיניהם. של חברות תרופות, לא פחות. מדוע הם מופיעים שם? האם מתן חסות לכנס תהיה מסקנה מרחיקת-לכת? אם הן נותנות חסות, הן כנראה לא נותנות מספיק אם צריך לבקש מ"משתתפים אחרים" 300 ש"ח. אבל הרבה יותר בעייתי הוא עצם מתן החסות לכנס של ארגון העוסק בזכויות חולים ע"י חברת תרופות. כל מי שעוסק באתיקה רפואית יודע שהקשר בין רופאים לחברות תרופות, למשל, מהווה את אחת הבעיות האתיות החריפות ביותר. האם אגודה שבין שאר עיסוקיה עוסקת בנושא של סל התרופות, צריכה לקבל סיוע במימון כנסיה מחברות תרופות?

עצותי לאגודה הן שלוש (ובחינם!):
* קיימו את כנסיכם אחרי-הצהריים או בערב, שעה שגם אנשים עובדים יכולים להגיע אליהם; במקום פחות יוקרתי ויקר וללא ארוחה. אתם לא הדה-מרקר.  * אם עדיין יש הכרח בתשלום, בחנו שנית את המדרג שקבעתם בין חברי ארגונים חברתיים למשתתפים אחרים.   * ובעיקר: סלקו את המעורבות המסחרית של חברות תרופות. לא הן צריכות לתת חסות לכנסים של ארגון העוסק בזכויות חולים.

הצצתי באתר האינטרנט של האגודה, שמזמן לא ביקרתי בו. מעודכן הוא לא, אבל גם שם יש פרסומות מסחריות. פחות בוטה מהחסויות הנ"ל, אבל עדיין בעייתי. קשרים עם מפרסמים וגופים כלכליים תמיד מפחיתים את חופש הפעולה. לארגון חברתי לא כדאי בכלל להתחיל עם זה.

Read Full Post »

בלוג מודפס?

יש אדוה קלה ומוצדקת בבלוגוספירה, בעקבות דבריו של נחום ברנע במדורו אתמול. מצטטת ולווט:

“בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.
ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית”

כמו שולווט כותבת, ברנע חוטא, פחות או יותר, במה שהוא מאשים. ברנע כותב כאן בלי לבדוק עובדות, מהר ומהבטן. ככל הנראה גם לא עורכים אותו. אולי הוא כותב בכלל בלוג מודפס? במקום להתפלמס אִתו על כך שיש בלוגרים אחרים, שלא כולם כותבים "קמתי התרחצתי התלבשתי" וגו', הנה אנקדוטה אחת על נחום ברנע, הקשורה לסוגייה שהבעירה את חמתו: אי-תיקון טעות (לדעתו) ע"י בלוגרית.

אני אוהבת לקרוא את ברנע, בדרך-כלל. והתרשמתי שהוא גם מתקן טעויות שלו. לכן טרחתי בזמנו להסב את תשומת לִבו לטעות כזאת שנפלה בטורו. מדובר היה בטעות עובדתית גסה בנושא שאני מצויה בו. שאלתי את א', עיתונאי מכר, גם הוא בליגה בכירה, אם יש לו כתובת האי-מייל של ברנע. לא. לא זכור לי אם לברנע אין כזאת או שאין לא' אותה. אבל את מס' הפקס בביתו היה לו. אז שלחתי פקס. לזכותו של ברנע ייאמר כי הוא חזר אלי אחרי כמה ימים. שוחחתי אִתו, העמדתי אותו על טעותו ואפילו שלחתי לו משהו שכתבתי בנושא (בבלוג שלי, רחמנא ליצלן!), שמסביר אותו היטב. עם מראי מקום.

עכשיו, אתם שואלים, האם ברנע פירסם תיקון לטעותו באחד מטוריו לאחר מכן? נו, אם כך היה אתם מתארים לעצמכם שלא הייתי כותבת שורות אלה. ועל כך נאמר: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

Read Full Post »

זו הפעם השנייה תוך מספר שנים שאני מקבלת פנייה: "תוכלי לכתוב לי/לגיסתי/ל… את התזה לתואר שני?". ומכיוון שמדובר באנשים שאני מכירה והם אותי (מסתבר שלא), אני שואלת: איך ייתכן שאנשים נורמטיווים וישרים בשאר תחומי החיים, חושבים שכאן מותר לרמות? המשך…

Read Full Post »

ב-20 הדקות שהיו לי לפני עניין כלשהו, לגמתי קפה על הדלפק של בית הקפה החביב עלי. תוך שאני מעיינת במדור הפובליציסטיקה של הארץ, צדה עיני את הצעתו של גדעון לוי לקיים משאל עם בנושא כיבוש השטחים. כדי שנדע אחת ולתמיד "אם הישראלים חפצים בו".
לא אכנס כאן לשאלת ההצדקה שיש לשימוש במכשיר זה בשיטת המשטר הישראלית. אבל לוי מפתיע במה שנעדר ממאמרו; ובעיקר כשהוא כותב: "אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון."

לא. ממש ממש לא. ושוב לא. העם (גוף האזרחים) הוא הריבון בדמוקרטיה. אבל עיקרון דמוקרטי יסודי קובע כי מי שנתון לסמכות השלטון ולמרותו, גם יכול להשפיע עליו. זהו עיקרון ההשתתפות במשמעותו הבסיסית. השתתפות היא יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, אבל לא יכולה להיות השתתפות כשנמנע ממך להצביע.

ישראל שולטת בשטחים במשך 42 שנים, מבלי שתושביהם יכולים להשתתף ולהשפיע על שלטון זה. זה לא יכול להיות דמוקרטי, גם אם שלושה משאלי-עם שישתתפו בהם כל אזרחי ישראל יקבעו פה אחד שהם "חפצים" להמשיך את הכיבוש.  כי את מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט עליהם.

לפני כעשור, הוזמנתי לדבר עם תלמידי ביה"ס הדמוקרטי בחדרה ביום זכויות האדם הבינלאומי. התבקשתי לדבר אִתם על השטחים ושאלתי אותם בדיוק את השאלה הזאת: האם יהיה דמוקרטי לשאול את אזרחי ישראל אם הם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. מה שלא כתב גדעון לוי הבין בקלות תלמיד חטיבת הביניים (נדמה לי), שנתן מיד את התשובה לעיל.

העובדה שהכיבוש איננו דמוקרטי ואיננו יכול להיות דמוקרטי גם אם יינתן לו תוקף פה אחד במשאל עם בישראל, איננה אומרת שיש לסגת באופן חד-צדדי מן השטחים מחר. היא איננה אומרת שישראל לא יכולה וצריכה, בהסדר, לערוב לאינטרסים הביטחוניים שלה. בהחלט יתכן שהפתרון הפוליטי לסוגייה לא יהיה נסיגה לקווי 67. מה שלא יתכן הוא להמשיך להחזיק אוכלוסייה נטולת זכויות, ולחשוב שזה דמוקרטי כי זה "רצון העם", כאשר מי שכפוף לאותו שלטון איננו נשאל לדעתו.

Read Full Post »

בפרשת ניצבים שקוראים השבת נאמר על הברית שנכרתת בין עם ישראל לאלוהיו: "כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". משמע, הברית מחייבת לא רק את מי שנוכח פיסית במקום אלא גם את הדורות הבאים. הכיצד? שאלה זאת משיקה באופן מעניין לתורות מודרניות של מחשבה פוליטית. המשך…

Read Full Post »

קונסליירה

אומר מיד שאני תומכת מזה זמן רב בפיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לשני ראשים: יועץ משפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. כיום מאגדת בתוכה משרתו של היועץ המשפטי לממשלה סמכויות רחבות היקף: ייעוץ לממשלה, ייצוגה בערכאות ואכיפת החוק הפלילי. היועץ המשפטי לממשלה עומד, למעשה, בראש התביעה הכללית. ריבוי הפונקציות מטיל עומס עצום על המערכת ופוגם ביעילותה. יש גם לנתק את התביעה הכללית ממוקדי העוצמה הפוליטיים ומלחצים פוליטיים.  

אבל גם אם וכאשר זה יקרה, היועץ משפטי לממשלה איננו ולא צריך להיות עורך הדין של הממשלה, כפי שיש הטועים לחשוב. כזה האמור לספק לה חבל חילוץ משפטי, או לתת לה ייעוץ איך להלך בתחום האפור כמו שמתמחים לעשות עורכי דין בתחום המיסים, נניח (כמו שר המשפטים הנוכחי). היועץ המשפטי לממשלה הוא, כדברי אגרנט, "נאמן של טובת הציבור". כיועץ, חובתו להתריע בפני הממשלה על כי מעשיה נגועים באי-חוקיות. הוא גם אינו פקיד שהממשלה ממנה ויכולה גם לפטר. ועדה ציבורית – שחברים בה נציגי מערכת המשפט, האקדמיה, לשכת עורכי הדין, הממשלה והכנסת – ממליצה לממשלה על מועמד מבין רשימת מועמדים. על-פי פסיקתו של בית המשפט העליון מ-1993, חוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את ראש הממשלה ואת הרשות המבצעת כולה. כלומר, הוא הפרשן המוסמך של הדין.

היועץ המשפטי לממשלה איננו קונסליירה. הוא אמון על שלטון החוק. העובדה שאזרחים מן השורה כפופים לְמרוּת החוק אין בה רבותא. כל הרעיון של שלטון החוק הוא שגם רשויות השלטון כפופות למרוּת החוק. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא להבטיח זאת, וכך יהיה גם אם לא ימלא את התפקיד של ראש התביעה הכללית.

Read Full Post »

לא אחזור כאן באריכות על מה שצריך להיות מובן מאליו, ובעיקר נאמר על-ידי רבים אחרים: במדינה דמוקרטית יש חופש עיתונות, והממשלה אינה אחראית למה שמתפרסם בעיתונים. לכן הדרישה מממשלת שוודיה שתגנה מה שפורסם בעיתון עצמאי, צהובון או לא, לוקה באי-הבנה בסיסית בדמוקרטיה. מצד שני, אי אפשר (כפי שעשו אחרים) להשוות הבעת דעה של בעל טור, למה שמתפרסם כביכול כעובדות, מבלי לבדוק, להצליב, לאשש ולבסס את המתפרסם. ובעיקר, מה שהתפרסם בשוודיה חמור מאד בגלל הקישור שעשה העיתונאי בין שמועות שלא נבדקו על הוצאת איברים מפלסטינים, לבין הפרשה של סחר איברים בארה"ב שבה חשודים כמה יהודים. לקישור הזה יש אופי קלאסי של עלילת דם.

עכשיו, מה אפשר וצריך לעשות? (אלו שתי שאלות שאינן זהות, כמובן). יש אפשרות לעזוב את כל הסיפור ולא לנפח אותו. יש אפשרות להגיש תלונה לאיגוד עיתונאי שוודיה, או גוף אחר שקיים שם, אם קיים, על פרסום המפר לכאורה את כללי האתיקה העיתונאית (ראו לעיל). בנוסף, יש לבדוק אם, למי ובאילו אמצעים ניתן להגיש תלונה על מה שנראה כפרסום אנטישמי אם הוא נופל בגדר הסתה לגזענות.

כבר אמרתי מיד בפתיחה מה אי-אפשר לעשות. אבל יש עוד הצעה אחת שהועלתה, ומה שמדהים הוא העלאתה בידי מי שמשמש כפרשן משפטי של כלי תקשורת ממלכתי. והיא להגיש תביעת דיבה נגד העיתון. אם ההצעה הראשונה לוקה באי-הבנה מהו היחס בין השלטון לתקשורת בדמוקרטיה, ההצעה הזאת לוקה באי-הבנה של הזכות לשם טוב ותפקידה של ההגנה המשפטית עליה. למדינה אין "זכות לשם טוב". הזכות לשם טוב מוקנית ליחידים (ובמקרים יותר שנויים במחלוקת לפירמות עסקיות). לשלטון בכלל אין זכויות (אדם), יש לו סמכויות. זכויות בעיקרן מוקנות כנגד בעלי הסמכות (רשויות המדינה): שלא יפגעו בזכות, ושיאפשרו את מימושה. 
מה תרצה מדינת ישראל, להוכיח בשוודיה שיש לה שם טוב ושהוא נפגע? זה הרי פשוט מופרך.

וידידנו רון קופמן מה אִתו? קופמן כהרגלו, איך נאמר, פתח ג'ורה. התבטאויותיו היו גסות ולא נאותות. ניתן בהחלט להגיש תלונה לתחנת הרדיו שבה שודרו או לאיגוד הרלוונטי. מה שבלתי אפשרי גם כאן הוא שהכנסת כגוף תגיש תביעת דיבה, כמו שאיים לעשות היו"ר שלה. הכנסת היא רשות, אין לה "שם טוב" שזכאי להגנה משפטית כנגד לשון הרע (ומה בדיוק היא תטען בכתב התביעה, שהיא לא "אגם של חרא"?…). חבר כנסת יחיד יכול להגיש, ויצטרך להוכיח ששמו הטוב נפגע אישית מהפרסום. אגב, שלא כמו בפרסום השוודי, כאן מדובר בהבעת דעה ברורה.
ידוע שאיומים בתביעות דיבה הם כלי שלא תמיד ממומש; העיקר האיום. ובכל זאת, צריך להבין מתי לא נכון אפילו לאיים בהן…

תודה לד' על שיחת הרקע. עוד בנושא: תביעות דיבה וצינון עובדים

Read Full Post »

באחת ההתבטאויות הפחות רגישות של הזמן האחרון (אם לאמץ אנדרסטייטמנט בריטי), כתב רביב דרוקר על התאבדות טופז:

"לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו (…) ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים."

האמת, זה הרבה מעבר לתקינות פוליטית. דרוקר מצהיר על הבלוג שלו ש"יש המון דברים שאני רוצה להגיד ואני לא אומר אותם בטלוויזיה. הם לא בתחום שלי, הם ארוכים מדי, עמוקים מדי, שטוחים מדי, רכילותיים מדי. מזל שיש לי את הבלוג הזה". ובכן, לאור הדברים האלה לא בטוח שמזל. יש דברים שרוצים להגיד ולא אומרים בכלל. לא רק בטלוויזיה. או לפחות לא אומרים בפומבי. זאת אחת ממוסכמות היסוד שמאפשרת את התקיימותה של התרבות האנושית ומאפשרת לאנשים להמשיך לחיות יחד בחברה. המשך…

Read Full Post »

הסיפור על אמזון שמחקה עותקי ספרים אלקטרוניים ממכשירי הקינדל של לקוחותיה, מכה גלים בבלוגוספירה ובעיתונות. העובדה ששני הספרים המדוברים הם 1984 וחוות החיות של אורוול רק עשתה את הדיון ליותר משעשע ופיקנטי, כמובן. נשמע כמעט כמו מהתלה, אבל זה נכון, כנראה.

חבֵּר ומשול

מעבר לנקודות שכבר דוסקסו, הפרשה מעלה שאלות מעניינות על השלכות של התפתחות טכנולוגית. כמו, למשל, החיבור שמאפשר הספר האלקטרוני בין הספר הפיסי – שנהפך לקנייני מרגע שרכשתי אותו בחנות, לבין תוכנו של הספר – שהוא לא שלי גם אחרי שרכשתי את הספר הפיסי והוא עומד אצלי על המדף. הספר האלקטרוני מאחד את שניהם ולכן מאפשר טכנית, כביכול, "לקחת" אותו ממני אם נוצרה בעיה של זכויות יוצרים. (אגב, בעוד שבארה"ב זה מתאפשר טכנית משום שהקשר בין הקינדל לאמזון הוא אלחוטי, לא ברור לי בכלל שאמזון יכולה לעשות זאת בעותקי ספרים שנמכרו למדינות אחרות. מכירה כזאת מתבצעת ע"י משלוח הקובץ למחשב והורדתו לקינדל. לאמזון אין שום גישה למכשיר הקינדל עצמו. מה שהיא יכולה לעשות זה רק למחוק את עותקי הספרים שנמכרו ומרוכזים בדף האישי של בעל הקינדל באתר שלה גם אחרי שהוא הוריד אותם. אל תגידו שאין יתרונות לחיים בישראל). [תודה: ד']

הפרד והתערב

אבל התפתחות טכנולוגית מאפשרת עוד התערבויות חריגות. חשבו על התהליך הטבעי של הריון, שבדרך הטבע הוא רצוף ומביא ללידה. מרגע שאנו יכולים להוציא ביציות, להפרות אותן ולהקפיא אותן לשימוש עתידי – התהליך הטבעי של הריון נקטע. עכשיו אפשר גם להפסיק אותו באמצע בלי שזה יהיה כרוך בהפלה. כך, גבר שהיה מתחרט על הריונה הטבעי של בת-זוגו  – הוא נפרד ממנה ויש לו כעת בת-זוג חדשה, נניח – היה צריך לדרוש ממנה לבצע הפלה. דרישה שלא היתה מתקבלת בשום בית-משפט. לעומת זאת, כשאותה בת-זוג מבקשת להשתמש לאחר זמן בביציות המופרות בזרעו והוא מבקש למנוע זאת ממנה ולא להפכו לאב בעל כורחו – דיון כזה בהחלט מתקיים. ואף מוכרע. בפרשת נחמני. רק בזכות האפשרות הטכנולוגית לקטוע הריון ולהפריד אותו לחלקים ללא רציפות בזמן, כשהתערבות באחד המקטעים שוב איננה כרוכה בחדירה פיסית לגוף האשה.

אגב, עדיין ניתן לרכוש באמזון עותק אלקטרוני של 1984 לקינדל שלכם. כנראה שמדובר רק במהדורות מסוימות שהוסרו. והקינדל? הוא עדיין נחשק. אח גדול, אוהבים אותך.

Read Full Post »

טוב, הכותרת אכן פרובוקטיווית. היא באה, כמובן, בעקבות התבטאותו של הרב הצבאי הראשי שאין לגייס נשים ("בנות") לצה"ל. ולא, אני לא נכנסת כאן לוויכוח הפנים-פמיניסטי אם נשים צריכות להתגייס לצבא או לא. אני מתייחסת להתבטאות אנטי-נשית, שנובעת מתפיסה דתית. תכף נגיע לדברים אחרים.

ועכשיו בכל הרצינות. לאיש דת בצבא צריך להיות תפקיד אחד, ואחד בלבד: לספק שירותי דת לחיילים המעוניינים בכך. כפי שזה קיים בצבאות אחרים בעולם. לא יועץ לרמטכ"ל לענייני דת; לא קצין חינוך ראשי נוסף בפועל; לא קורא להפרדה בברכות שחייה (איפה יש בצה"ל?); לא פוסק; לא קובע הלכות; ולא קובע מוות.
בכל אחד ואחד מהדברים האלה, שהוא כן עושה, טמונה בעיה. העיקרית שבהן, הפיכתו לבעל סמכות מקבילה, ומתנגשת עם סמכותו של המפקד. וזה דבר שאי-אפשר לסבול במערכת הייררכית כמו הצבא. כשתהיה התנגשות בין הוראות המפקד להוראות הרב, בסמכותו של מי יבחר החייל הדתי (בהכללה)? – התשובה ברורה.

מעניין שההתבטאות לגבי גיוס נשים גרמה לסערה ציבורית גדולה בהרבה מאשר החוברת השערורייתית שהפיצה הרבנות הצבאית הראשית בזמן מבצע 'עופרת יצוקה', שכללה הטפה פוליטית לאומנית. חוברת שקבעה, בין השאר: "קיים איסור מדאורייתא לוותר על מילימטר אחד מארץ ישראל (…) לא נניח אותה בידי עם אחר, אף לא אצבע ממנה, אף לא חתיכת ציפורן".

ההסבר שלי להבדל בתגובה הציבורית איננו מייחס אותו ל"שדולה הפמיניסטית" הצעקנית (אלא מה, נשים, אז לא יהיו צעקניות?). לא, אני לא סבורה שהוא נובע מטעמים פמיניסטיים… אלא משום קל יותר לחברה הישראלית ליישר שורות מול מה שחורג מהקונסנזוס של גיוס לצבא, מאשר להתמודד עם מה שנמצא בלב המחלוקת הפוליטית, כמו גבולות א"י והיחס אל האחר. פעילות פוליטית אמנם אסורה בצה"ל, אבל לא לרב הצבאי הראשי.

מהתבטאויות הרב הראשי לצה"ל (הארץ)
כך מחזיר הרב הראשי את צה"ל בתשובה (הארץ)

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »