קרוא וכתוב

אחת לכמה זמן מתלהט הוויכוח האם תופעות של ניכור ואכזריות מקבלות עידוד באינטרנט, או שהרשת איננה אלא שיקוף של המציאות האנושית, על הטוב והרע שבה. הארוע האחרון הוא התאבדותו של צעיר בן 19 אל מול מצלמה ששידרה את מותו לגולשים, לאחר שהצהיר על כוונתו לעשות כן. גולשים אחדים עודדו אותו להתאבד, אחרים ניסו להניא אותו, חלקם בחרו להתווכח האם המנה שנטל אכן קטלנית. אחד מהם פנה, מאוחר מדי, למנהל האתר. הרוב, ניתן לשער במידה רבה של ביטחון, פשוט כי כך זה תמיד, צפו ושתקו. העומדים מן הצד הם תמיד הרוב, לא כן? באחת התגובות לידיעה על הארוע המזעזע הזה כתב מאן דהוא כי הדבר איננו שונה מקהל המתאסף למרגלות בניין שמגגו מאיים אדם לקפוץ, צופה בנעשה וחלקו מעודד אותו בקריאות "קפוץ, קפוץ!". "זו לא הרשת, זו האנושות המחורבנת", סיכם.

אכן, ברור שהרשת אינה אלא פלטפורמה, טכנולוגיה. היא איננה טובה ורעה כשלעצמה. הערכות כאלה הן פונקציה של מה שבני אדם עושים ברשת. השאלה המעניינת יותר היא האם יש ברשת כטכנולוגיה מאפיינים המקלים או מקשים על בני-אדם להפגין את תכונותיהם; את טובם או רשעותם; את נכונותם להגיש עזרה או את האפשרות הנוחה לצפות מן הצד. וכאן, נראה לי, התמונה מעט יותר מורכבת. צפייה בשידורים חיים כאלה ברשת מתאפשרת באמצעות מסך, בדיוק כמו מסך הטלוויזיה, אך מה שרואים דרכו אינו מבוים ואפילו לא תכנית ריאליטי. מדובר בחיים. חיים של אחרים. והצפייה השותקת מן הצד, ההימנעות מהגשת עזרה ולו ביצירת קשר עם הרשויות או עם מנהלי האתר, נעשית קלה יותר בשל העובדה כי עוד פחות אפילו מקהל מקרי המתקבץ ברחוב, אנחנו לא מזוהים. האנונימיות של הצפייה מקילה עלינו לנהוג בחייהם של אחרים המובאים אל שולחננו כאילו היו סרט. הם לא.

כותב ירדן:  "אפשר לדון בסיבות לכך שאנשים מתעדים את המוות שלהם. אפשר לדון בגורמים לכך שאנשים חושפים את החיים שלהם בפומבי בלי פילטרים (…). אפשר לשאול איך קרה שאנשים צפו בהתאבדות ולא התקשרו למשטרה (…) אבל הדבר היחידי שאין טעם לשאול זה 'למה זה קורה באינטרנט'. (…) ברשת היום אפשר לראות תיעוד מלא של החיים האנושיים לאורכם ולרוחבם, בצורה שמעולם לא תועדה מעולם. לצערנו, לפעמים, זה גם אומר שאנחנו נחשף לצדדים המכוערים של הקיום האנושי". מה שדורש שינוי הוא ההישארות במקום הפאסיווי של "היחשפות". הרשת מבחינה זאת היא יורשתה של הטלוויזיה. אבל היא מאפשרת גם אינטראקטיוויות וגם נקיטת יוזמה. אכן, טפשי להאשים את הרשת במה שאנשים עושים בה, או נמנעים מעשייתו. באותה מידה, אין להתייחס למה שבני-אדם עושים בה, או במקום אחר, כאל דבר-מה שאין עליו שליטה. השאלה היא איך לתעל את האנרגיה האנושית הזורמת ברשת לכיוונים חיוביים, לכיוונים שיוציאו מן האנושות את המיטב שבה, שגם הוא קיים לצד היותה אנושות "מחורבנת", כדבר המגיב. זו היא שאלה חינוכית, לא טכנולוגית (גם אם הטכנולוגיה יכולה להירתם לכך). אבל זאת השאלה היחידה שנראית לי חשובה.

עוד בנושא: שומרונים רעים

Read Full Post »

החלטתה של האוניברסיטה העברית לאסור כל יחסי מין, גם בהסכמה, בין מרצים למי שהם נמצאים אִתם ביחסי סמכות בהחלט שווה דיון רציני. האם זאת ההחלטה הנכונה? האפשרית? האם חורי המסננת לא קטנים מדי? האם ניתן לעשות גזירה שווה של הסכמה שאיננה באמת הסכמה מיחסי תלות אחרים כמו פסיכולוג או רופא ופציינטית, ליחסים בין מרצה לסטודנטית? האם אין בכך פטרנליזם וחדירה מופרזת לרשות הפרט? אבל דיון כזה חייב להציג גם את כל הבעיות של הצד השני, אפילו בלי להיכנס להטרדות ושאר תופעות שאין חולק על כך כי הן אסורות. למשל, הבעייתיות שנקלע אליה מרצה שצריך להעניק ציון לסטודנטית שהוא מקיים אִתה רומן, בהסכמה מלאה נניח. או להחליט על מי מבין תלמידי המחקר שלו להמליץ לקבלת מלגה, או עם מי לפרסם מאמר משותף. איך מצב כזה יכול להתקיים בלי חוסר-הגינות כלפי כל שאר הסטודנטים שלו, חוסר הגינות שמובנה בסיטואציה?

כפי שניתן לראות בקלות, הבעיות רבות ולכן גם הדיון מעניין ושווה. את הכפפה הזאת לא הרים עיתון הארץ, שפירסם בסוף השבוע במוסף שלו כתבת רכילות צהבהבה, במירע המסורת שלו. כתבה שנדף ממנה ריח לא נעים של כתבה מטעם (מטעם המאוימים מהתקנה החדשה), ולא פחות מכך של התחנפות לפלח גדול של קוראיו, שהם מרצים באוניברסיטאות.

מתחת לתמונתה של ריקי שפרינצק המרואינת בכתבה התנוסס התואר פרופסור. לא רק שלא פרופסור, אפילו דוקטור היא לא. סתם טעות, אבל כמו תמיד מעוררת מחשבות עד כמה המידע האחר שמובא בכתבה מדויק. בכל אופן, לא מפיה של ריקי ("לאן מובילים הרוכסנים") שפרינצק נלמד על מורכבות הסיטואציה האתית שהאוניברסיטאות מתמודדות אִתה סוף סוף, לאחר ששוב לא ניתן להדחיק את התופעה; גם אם תיק החקירה הפלילי נגד פרופ' איל בן-ארי נסגר. זה שמהאוניברסיטה יוצאים רומנים רציניים, גם בין מרצים לסטודנטיות, שחלקם מסתיימים בנישואים – זה ממש לא חידוש. להקדיש כתבה לכל הרכילויות האלה במקום להתמודד ברצינות עם הקשיים המעניינים – זה מעיד על רמת העיתון. לפחות שלא יתיימר להיות רציני יותר ממתחריו.

שלום ותודה

אחד העיתונאים הכן רציניים של הארץ, עוזי בנזימן, פורש לגמלאות וכותב היום את רשימת הפרידה שלו. בנזימן יחסר. מצד שני, נאמר לי שגם לפני כשנתיים פרש וכתב את "הרשימה האחרונה" כבר אז… אז אולי גם הפעם הפרידה לא סופית. בכל אופן תודה לבנזימן ובהצלחה.   ושנה טובה לכולם.

Read Full Post »

שלושת שופטי בית המשפט העליון היושבים בוועדה למינוי שופטים גרמו לפיזורה של הוועדה לאחר שסירבו כי ייבחרו שופטים חדשים בזמן ממשלת מעבר. ממשלת מעבר לא פסולה לדידם לנהל משא-ומתן מדיני, כפי שקבעו בעבר, אך אסור לה למנות שופטים לבית המשפט העליון.   כיום נדרש רוב של 7 חברי ועדה כדי לבחור במועמד לשיפוט בבית המשפט העליון, ונציגי בית המשפט העליון היושבים בוועדה ממשיכים בנוהג הפסול להצביע כבלוק (כל אחד מגבש את דעתו בנפרד כמובן. כן כן, כמובן). כך הם מנעו את המינוי שבו לא חפצו ובהזדמנות זאת הראו לפרידמן מי הבוס. גם במחיר של המשך עבודתו של בית המשפט בתת-תקן, שעליו הם בוכים בדרך-כלל. גם במחיר של המשך התמשכות הליכים ועינוי דין למתדיינים. אבל בעיקר, במחיר של ביזוי שלטון החוק ומעמדו של בית המשפט העליון, שבדרך-כלל כה חשוב להם (או כך הם מצהירים, בכל אופן).  

על-פי פסיקת בית המשפט העליון עצמו, היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין. היועץ הוזעק לחדר הדיונים, וחיווה דעתו שאין שום מניעה שהוועדה תמנה שופטים בזמן ממשלת מעבר. אז מה? נצפצף על היועץ. נצפצף על הפסיקה שלנו עצמנו, כשהיא לא נוחה לנו. אנחנו מעל החוק. במקום זאת, הביאה השופטת אילה פרוקצ'יה פסק דין שהיא כתבה(!) כסימוכין לכך שאין למנות. קצת קשה לי למצוא מילים שיתארו את הקטע שלה. שננסה פאתטי?

שופטי בית המשפט העליון מתנהגים באופן מביש. החל מהקרטל שהם יוצרים, ותוצאתו שהיא מועדון סגור של חבר מביא חבר, התנהלות שהם היו פוסלים בכל גוף ציבורי לו היתה מובאת לפניהם כשופטים; עבור בכך שהם מצפצפים על הלכה פסוקה כשזה לא מתאים להם; וכלה בכך שהם נוהגים במוסד ציבורי בעל חשיבות רבה במשטר הדמוקרטי כאילו היה החלקה הפרטית שלהם. הם אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם, שהיא הפעם כפולה: שופטים הנושאים חן בעיניהם לצדם על הספסל, וכיפוף ידו של שר המשפטים במאבק המתמשך ביניהם. בכך הם רק מוכיחים למי שהיתה זקוקה להוכחה נוספת, שחלק מביקורתו של פרידמן עליהם מוצדקת, גם אם הוא עשה את כל המשגים האפשריים בדרך. מעבר לכל הטיעונים המהותיים נגד התנהלותם, זאת גם טעות טקטית מצדם.

עם או בלי פרידמן, התנהלותם של שופטי בית המשפט העליון תביא ל-backlash. כך קורה תמיד כשגוף שוכח את המגבלות שמטילה הדמוקרטיה על כוחו. העיקרון של הפרדת הרשויות בדמוקרטיה משמעו בהקשר זה לא הפרדה מוחלטת אלא דווקא שאף רשות אינה עצמאית לחלוטין;  כלומר היא תלויה במידת-מה ברשויות האחרות. זאת בדיוק למטרות פיקוח ובקרה, כדי שלא יתפתח כוח בלתי-מרוסן שכזה. בית המשפט נוטל על עצמו על-פי רוב את התפקיד המרסן של שתי הרשויות האחרות. אבל כאשר הוא לא מפעיל ריסון עצמי ובעצמו שוכח את מגבלות הכוח, הוא ילמד אותן, כמו תמיד, בדרך הקשה.

עוד בנושא: המועדון הסגור של בית המשפט העליון

Read Full Post »

הצעתו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, שאושרה בממשלה ביום א', לא צריכה להיפסל אוטומטית, ודאי שלא באופן גורף.  גם אם ניתן וצריך להתווכח על פרטים או על מרכיבים שלה, כמו גם על הפרשנות שנותן פרידמן לסמכות הפסילה (האם בית המשפט נטל אותה לעצמו, כדבריו, או שזאת המשמעות של מה שהמחוקק עצמו אמר ועשה, בכבלו את ידיו שלו עת חוקק את חוקי היסוד). וגם אם העיתוי והסגנון, כהרגלו של פרידמן, בעייתיים. שתי הערות.

שק

אחד המרכיבים בהצעה הוא שרק חוקים שיסתרו את שני חוקי היסוד הנוגעים לזכויות אדם (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק), יוכלו להיפסל על–ידי בית המשפט העליון. לא חוקים הסותרים חוקי יסוד אחרים. אבל "המהפכה החוקתית" החלה דווקא עם חוק יסוד אחר, לא עם השניים שנחקקו ב-1992. מבחינת הביקורת השיפוטית על חוקים החלה המהפכה הזאת בשנת 1969.  אז נתן בית משפט העליון בהרכב שמרני (משה לנדוי, מגדולי השופטים שכיהנו בית המשפט העליון, כתב את ההחלטה),  את פסיקתו בפרשת ברגמן נ' שר האוצר. מדובר היה בעתירה לבג"צ נגד חוק מימון מפלגות, שסתר הוראה בחוק יסוד: הכנסת, הקובעת כי הבחירות צריכות להיות בין השאר שוות. חוק מימון מפלגות הקצה מימון רק למפלגות שיוצגו בכנסת היוצאת, ושלל אותו ממפלגות חדשות.

אמת, בית המשפט לא קבע עמדה בשאלה האם בשל סתירתו להוראה מפורשת בחוק יסוד: הכנסת, מבלי שהתקבל ברוב קולות חברי הכנסת כנדרש בחוק היסוד, חוק מימון מפלגות רק אינו אכיף או שהוא בטל.  אבל הוא כן קבע מפורשות שלשר האוצר אסור לנהוג על–פיו במתכונת זאת. הביקורת השיפוטית, המהפכה החוקתית אם תרצו, לא התחילה עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא עם אהרן ברק ולא עם פרשת בנק המזרחי, שבה קבע בית המשפט העליון כי יש לו סמכות לפסול חוקים של הכנסת אם הם עומדים בניגוד לחוקי היסוד. היא החלה עם ברגמן נגד שר האוצר.

מרצע

ירון דקל, שראיין אתמול את שר המשפטים פרידמן בתכניתו 'הכול דיבורים', שאל אותו האם אין בהצעתו פגיעה בזכויות האדם. מדוע? השתומם פרידמן. ודקל הסביר את הבעייתיות בכך ש(אם תתקבל פסקת ההתגברות)לא יהיה מי שיגן על זכויות המיעוט בפני רוב פוליטי מזדמן בכנסת. פרידמן כפר בהנחתו של דקל שהכנסת (תמיד) מבקשת לפגוע בזכויות האדם ואילו בית המשפט (תמיד) מגן עליהן. לפעמים בית המשפט הוא שפוגע בזכויות האדם, אמר. לפעמים הוא מגן על זכויות של אנשים אחדים ובכך פוגע בזכויות של אנשים אחרים. למשל, אמר פרידמן. למשל, בואו ניקח את המקרה שבו על חודו של קול דחה לאחרונה בית המשפט את מימוש זכות השיבה על–ידי נישואין. זה יגיע עוד פעם לבית המשפט וזה יכול להתהפך.   שימו לב לניסוח של פרופ' פרידמן למה שבא למנוע, לדעתו, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה):  את מימוש זכות השיבה של הפלסטינים על–ידי נישואין. הוא חזר על זה שוב. מעניין כיצד בוחר שר המשפטים לתאר את הזכות לחיי משפחה של אזרחים במדינתו (גם אם היא אינה גוברת בהכרח על זכויות אחרות). מעניין גם כיצד יוצא המרצע (חוק האזרחות) מהשק (הגבלת סמכות בג"צ). ומעניין איזה אור זה זורה על טענות המדינה בתיק זה.

פרידמן לא היה שותף לחקיקת החוק. הוא לא היה אז כלל בפוליטיקה. לכן ודאי שפרשנותו לחוק איננה מחייבת את מחוקקיו ואינה מעידה על תכליתו. ("כוונת המחוקק", כשחוק הוא יציר של מחוקקים רבים, היא בעייתית בכלל; הסקת תכלית מדברי המחוקקים בתהליך החקיקה היא בעייתית בפרט). אבל המדינה עמדה על כך שתכלית החוק היא ביטחונית. למעשה, הטענה שהתכלית היא דמוגרפית לא נטענה בפה מלא אפילו ע"י העותרים (היא לא מופיעה בעתירת עדאלה, היא מופיעה בשוליים בטיעון משלים באחת העתירות האחרות); אבל הטענה הזאת בהחלט כן נדונה במסגרת הדיון הציבורי בחוק. והמדינה באחת מתשובותיה אמרה כי למרות שזאת אינה תכלית החוק, גם לו היתה תכלית החוק דמוגרפית היא לא היתה פסולה. רוב שופטי בג"צ, גם מבין שופטי המיעוט (שסברו שיש לפסול את החוק) וגם מבין שופטי הרוב, אימצו את התכלית הביטחונית כתכלית החוק. רק שניים – פרוקצ'יה וג'ובראן – העלו את הטענה כי גם תכלית כזאת קיימת או לפחות מסתתרת מאחורי זאת הביטחונית. חשין התאמץ במיוחד לדחות את הטענות הדמוגרפיות, שכאמור בקושי נטענו. התאמץ כל–כך, עד שבמאמר שכתבתי על המקרה, שאלתי ( בעקבות שייקספיר), אם הגברת לא מוחה יותר מדי. לאור הדרך שבה בוחר פרידמן לתאר את מה שבא החוק למנוע, אולי היא ידעה למה היא מוחה בכזאת נמרצוּת.

Read Full Post »

אתמול זה היה גיל מלונדון וקירשנבאום, אבל בפעמים אחרות זאת יכולה להיות יעל מפוליטיקה או כל תחקירן/ית מתכנית טלוויזיה אחרת.  זה הולך כך:
הטלפון מגיע לפני הצהריים. גיל, במקרה זה, מספר על אייטם שהם עומדים להציג בתכניתם ומבקש שאבוא לדבר עליו. ואם כן, האם אפשר לבצע תחקיר? אם אני מעוניינת, יש לי מה לומר בנושא והזמן מתאים לי, אני משיבה בחיוב. אבל אני ממהרת להוסיף שיש לי ניסיון רע עם שינויים וביטולים של הרגע האחרון ומבקשת בכל לשון של בקשה שהם יודיעו לי אם יש שינוי. כמובן כמובן, אומר גיל. בין 12 ל-13 יש לנו ישיבת מערכת ואחרי זה אודיע לך סופית. למודת ניסיון אני מציעה לבצע את התחקיר רק אחרי שיודיעו לי סופית (במקום לבזבז זמן יקר בתחקיר על עמדותי שבסוף לא יתאימו לקו שהם החליטו מראש להציג). כן כן, אומר גיל. רק כמה שאלות קצרות. אוקיי. אני משיבה לכמה שאלות קצרות. אני אחזור אליך אחרי 13:00, הוא מבטיח שוב. אני לא שומעת ממנו שוב. אפילו לא "תודה, זה לא מתאים לנו" (לא מספיק פשטני וכסחיסטי?), או "סליחה, האייטם ירד".

כאמור, זה לא מקרה חריג. למעשה זה הכלל, והחריג הוא אותם תחקירנים שמתקשרים אחר-כך. לפעמים אחרי שכבר התכוננתי, או תופסים אותי כבר בדלת מוכנה לצאת.  אז תשמעו, גיל ושאר תחקירני הטלוויזיה: לא כולם יושבים ומחכים שרק יבקשו מהם להופיע בטלוויזיה. אתם זקוקים למרואיינים שלכם לא פחות משהם רוצים להופיע אצלכם. כן, אני יודעת שאתם לחוצים. הזמן מאד יקר בטלוויזיה. אבל יש לי חדשות בשבילכם: גם זמננו יקר. ואתם מזלזלים בנו ובזמננו בצורה בלתי-נסבלת. גם בזמן שאנחנו מקדישים לתחקיר על נושא שבסוף לא נבוא לדבר עליו, וגם זמן התכנית והנסיעות אליה וממנה, שכשקובעים אתנו אנחנו משריינים עבורכם ולא קובעים לעשות בו דברים אחרים. את השתי דקות שלוקח להתקשר כדי ליידע אדם שרק לפני כמה שעות חיזרתם אחריו שיסכים להופיע אצלכם שזה לא יוצא – אפילו אתם יכולים להרשות לעצמכם. ולו בשביל הנימוס (וקיום הבטחות). בני-אדם זה לא סחוֹט וזרוק. ואם על נימוס לא שמעתם אף פעם, תחשבו על כך שאולי זה אפילו ישתלם לכם; הרי הפעם הבאה שתתקשרו בוא תבוא.

Read Full Post »

סיפור הפגה ש"קמה לתחייה" הוא כמובן לא נס רפואי אלא סתם פשלה רפואית, של קביעת מוות של פגה שהיתה בחיים. מילא שהטוקבקיסטים ב-Ynet מכתירים זאת כ"נס" (של הקב"ה הכל יכול, אלא מה); אבל שסגן מנהל בית החולים מגדיר זאת כך זה כבר סתם מריח מכסת"ח.

הארוע ייחקר, כך מבטיחים לנו במשרד הבריאות. אבל הוא מאפשר להתמקד לרגע בעניין שבדרך-כלל נוהגים אצלנו לטאטא מתחת לשטיח. אילו חיים היו לפגה בת 23 שבועות, לו היתה שורדת? האמנם צריך לעשות את כל המאמצים כדי לשמור עליה בחיים? המחקרים מצביעים על בעיות גופניות והתפתחותיות קשות אצל פגים שנולדו גדולים ממנה, אבל את השאלות האלה לא נכון ולא ראוי להשאיר להחלטה של רופאים. חובתם המקצועית של רופאים היא להציל חיים ולהגן על הבריאות. השאלות האלה הן שאלות שההכרעה בהן צריכה להיות חברתית ולהישען על תפיסת עולם מוסרית רחבה. הסוגיות הדורשות בירור הן כבדות משקל. האם כל חיים ראויים לחיותם? איזה נטל מוצדק להטיל על הורים? האם רציונלי להשקיע משאבים כה רבים בהצלת פגים לנוכח החיים הצפויים להם, ומול דרישות רפואיות של חולים קשים, המתחרות על אותם משאבים? אבל לשם כך צריך להתקיים דיון רציני, נטול אמוציות וכותרות צהובות, ובזה די חלשים אצלנו.

לא סגי, אלא שכל הסוגייה גם רוויה בצביעות. במדינת ישראל מתבצעות הפריות מבחנה בלי הכרה. ישראל מחזיקה בשיא עולמי במספר מחזורי ההפריה המבוצעים, ביחס בין מספר מרכזי הפוריות למספר התושבים, ובכמות ההפריות הממומנות או מסובסדות על-ידי המדינה. הפריון הוא משימה לאומית (לפחות כשמדובר ביהודיות. כשמדובר בערביות ההתלהבות הלאומית קצת פוחתת, נדמה לי). כשאשה בישראל מגיעה לרופא או אחות הממלאים טופס השאלה לעולם איננה "ילדים?” אלא "כמה ילדים?”.

אבל מה קורה אחרי שמביאים ילדים לעולם? כאן המדינה הרבה פחות מעורבת. בשלב זה המשימה נהפכת למשימה פרטית של ההורים. גם כשמדובר בילדים בעלי התפתחות תקינה ועוד יותר כך כשמדובר בילדים עם בעיות גופניות או אחרות. אז המדינה נעלמת ומשאירה את ההורים להתמודד לבדם עם הנטל הכספי, הנפשי, התעסוקתי.

אפשר לטעון שהזכות להקים משפחה איננה מנביעה בהכרח חובה של המדינה לסייע לכך סיוע פוזיטיווי, אלא רק לא להפריע למימושה. אין ספק שעל מי שמחליטים להביא ילדים לעולם (בהנחה האופטימית שהיתה מעורבת כאן החלטה מושכלת) מוטלת אחריות כבדה. זכויות של ילדים מטילות חובה נגדית קודם כל על ההורים ובאופן משלים על המדינה. אבל כמו שקובע פתגם אפריקני (שממנו נטלה הילארי רודהאם קלינטון את השם לספרה), "דרוש הכפר כולו כדי לגדל ילד". ובכל אופן, את מסך הצביעות הזה, שבחסותו מעודדת החברה הישראלית הבאת ילדים לעולם כמשימה חברתית-לאומית ראשונה במעלה, אבל נוטשת את ההורים לנפשם מרגע הצליחו בכך – הגיע הזמן לקרוע. אם זה יעד כה חשוב צריכה להינתן תמיכה לאורך כל הדרך. עדיף, לנהל דיון של ממש בשאלה עד כמה היעד הזה מביס יעדים חברתיים אחרים, ומה הנפקויות התקציביות, הרפואיות, החינוכיות והאחרות של התשובה. ילדים? כן, למי שרוצה. אבל לא בכל מחיר.

Read Full Post »

לבי עם הוריו של גלעד שליט, שהגישו עתירה נגד ההסכם הכולל את פתיחת המעברים בלי החזרת בנם. אך עתירה זאת צריכה היתה להידחות על הסף בשל חוסר שפיטות. משום שהיא דוגמא מובהקת לעתירה שחלה עליה הדוקטרינה של אי-שפיטות. היא גם דוגמא מובהקת למה שהביא על עצמו (ועלינו) בית המשפט העליון בכך שבמשך השנים צמצם באופן בלתי-סביר את אי-השפיטות (בד בבד עם הרחבה כמעט בלתי-מוגבלת של זכות העמידה). התוצאה היא התפתלות של בית-המשפט שדחה בסופו של דבר את העתירה, לא לפני שהוציא צו ביניים והקנה לעצמו מעמד של מתווך בין העותרים לרשויות. כפי שמראים חוקרים, הוא נוטל לעצמו תפקיד זה של תיווך בעתירות נוספות שאין מקום שידון בהן (כמו עתירות בזמן לחימה שבהן נהפך למתווך בין הארגונים לצבא). אלא שתפקידו של בית המשפט הוא לברור בסכסוכים, ולשמור על כך שהרשויות פועלות על-פי דין, לא להיות מתווך בין הצדדים.  

שפיטוּת היא דוקטרינה במשפט האנגלו-אמריקני שעניינה מגבלות פנימיות שמציבים לעצמם בתי משפט, בסרבם להפעיל את סמכות שיפוטם בסוגיות מסוימות. בעיקר כדי להימנע מלפלוש לתחומים של רשויות אחרות.
"מעשה מדינה" (Act of State) הוא אחד הבסיסים הקלאסיים לאי-שפיטות בשיטת המשפט האנגלית. Act of State מוגדר כ"פעולה פררוגטיווית של מדיניות בתחום יחסי החוץ שמבוצעת ע"י הכתר במהלך יחסיו עם מדינה אחרת או נתיניה". בבריטניה, מעצר של נתין אויב בזמן מלחמה או גירושו נחשבו ל"מעשי מדינה" שאינם יכולים להיבחן ע"י ביה"מ. (השתנה לאחרונה בפסיקה).
"הדוקטרינה של שאלה פוליטית" התפתחה והוכרה בארה"ב כעילה לאי-שפיטות, ואליה שייכת הסוגייה שבפנינו.

אהרן ברק, כזכור, היה אבי הרטוריקה של "הכול שפיט" (אם כי שיפוטיו בפועל היו מרוסנים הרבה יותר מהרטוריקה שלו). למעשה, הוא הבחין בין שני סוגים של אי-שפיטות:
אי שפיטות נורמטיבית, שמשמעה כי אין אמות מידה משפטיות לבחון את המעשה.
אי-שפיטות מוסדית, שמשמעה כי יש אמות מידה משפטיות אבל בגלל אופי המעשה מוטב שהוא יטופל במוסד אחר ולא בבג"צ.
על-פי ברק יש רק אי-שפיטות מוסדית. לא קיימת אי-שפיטות נורמטיבית: להשקפתו ניתן תמיד להפריד בין היבטים פוליטיים או צבאיים לבין היבטים משפטיים והוא יטפל רק באחרונים. לו היה בג"צ שליט מובא לפניו, קרוב לוודאי שהיה קובע שהעניין שפיט אך אין עילה להתערב. זה מה שעשו בדרך-כלל בעבר.

יש להיזהר מאד מפני הבלבול בין האבחנה כי קיימים עניינים פוליטיים שאינם צריכים להיות שפיטים, לבין הימנעות מעניינים שפיטים לחלוטין, רק כי יש להם היבטים פוליטיים. כך, החלטות שלטוניות וחוקים הפוגעים בזכויות הפרט חייבים להישאר שפיטים (שפיטות אין משמעה שבהכרח בית המשפט יתערב ויהפוך את ההחלטה או יבטל את החוק. אלא, שהם אינם חסינים מפני כניסה לתהליך של בחינה שיפוטית). בחינה של פגיעה בזכויות הפרט על-ידי השלטון היא מתפקידיו הקלאסיים של בית-משפט.

אך יש החלטות פוליטיות מובהקות שמי שמקבלת היא הממשלה. היא שנבחרה וקיבלה את המנדט מהאזרחים לנהל את העניינים המשותפים של המדינה על-פי סדר היום המדיני שלה. עסקאות לחילופי שבויים והסכמים מדיניים הם דוגמא להחלטות כאלה. אם בית המשפט רשאי לבחון ולהתערב הסכמים מדיניים, מדוע שלא יהיה רשאי להתערב בהחלטת הממשלה לצאת למלחמה? מכאן קצרה הדרך לכך שהמדינה תנוהל לא על-ידי נבחרי העם אלא על-ידי מספר שופטים, נבונים ככל שיהיו, שלא נבחרו כלל. הממשלה, אגב, רשאית גם לטעות. טעות איננה עילה להתערבות שיפוטית. גם בית המשפט טועה לפעמים. מייקל וולצר מגדיר כוח פוליטי כיכולת להגדיר יעדים ולקחת סיכונים גם עבור אחרים. ממשלות, בעיקר בישראל, שולחות אנשים למותם. האם הן אינן רשאיות לשקול ולהגיע להחלטות אחרות שמעורבים בהן סיכונים לחיי אדם?
הדמוקרטיה מעניקה כלים פוליטיים שונים למאבק בהחלטות פוליטיות כאלה. בהתערבות שיפוטית בהחלטות שצריכות להיות במרחב התמרון של הרשות המבצעת או המחוקקת, טמונה סכנה להפרדת הרשויות בפרט ולדמוקרטיה בכלל.

אגב, העיקרון של הפרדת הרשויות הוא גם הטעם לכך שאמנות בינלאומיות שפיטות בישראל בבתי משפט פנימיים רק אם אומצו על-ידי חוק של הכנסת. זאת כדי שהממשלה, שהיא בעלת הסמכות לחתום על אמנות אלה ולאשררן, לא תיהפך למחוקקת. לעומת זאת, משפט בינלאומי מנהגי מאומץ אוטומטית לדין הפנימי כי יש לו מעמד של מנהג במשפט המקובל. בכך אנו הולכים בעקבות המשפט הבריטי.

מי שסבור כי במקרה של גלעד שליט יש לנהוג באופן חריג, לא מבין שהוא מערער את הבסיס שבו נטועים עקרונות דמוקרטיים יסודיים. למשל, מערכת של איזונים ובלמים, וריסון של כל אחת מהרשויות על-ידי רעותה. ממש כמו לגבי שאר הרשויות, לא נכון שלבית המשפט יהיה כוח בלתי-מוגבל. כללים "פורמליסטיים" כמו שפיטות באים להבטיח זאת. חייבים לבחון אותם לא על-פי הסוגייה שעומדת על הפרק, שבה יכולה להיות לנו עמדה פוליטית, מוסרית או אנושית כזאת או אחרת. שכן מחר יכולה להגיע לפני בית המשפט סוגייה שונה, שבה תהיה גם עמדתנו האישית שונה. אז, מן הסתם, מאד לא נאהב את הרעיון שבית-המשפט יתערב בה. השאלה היא שאלה מוסדית. לעמדה אישית בסוגיות שעל הפרק זכאים כל אחד ואחת מאתנו. ניהול תקין של מדינה הוא עניין שונה.

Read Full Post »