ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת-החוק של משרד הבריאות,(*) המסדירה את תרומת האיברים בישראל, כשלעצמה יוזמה נדרשת ומבורכת. ההצעה אוסרת על סחר באיברים אך קובעת פיצוי כספי לתורמי איברים. המצוקה כתוצאה ממחסור באיברים להשתלה היא אמיתית, גורמת לסבל רב לחולים ותוצאתה המסתברת – מוות – היא ודאי הנוראה מכל התוצאות האפשריות. לכן מובן חוסר-האונים של המערכת הרפואית. גם הרעיון שאנשים יקבלו ימי מחלה עבור ההליך הרפואי שכרוך בתרומה ויפוצו בגין נזק אפשרי הוא סביר. אלא שיש לוודא כי ההבחנה בין "פיצוי כספי" בגין נזק כזה לבין תשלום עבור איברים תהיה ברורה וחדה. אם לא מקימים מחסום גבוה דיו בין השניים, נוצר סדק שעלול להתרחב לכדי פרצה. וחשוב אף יותר: מדינת ישראל עדיין לא מיצתה את הדרכים להגדלה של תרומות איברים מן המת. כמעט כדרכה היא בוחרת בדרך הקלה, אך תוצאותיה עלולות להיות קשות.
עם המצוקה באיברים להשתלה יש להתמודד בעיקר על-ידי חינוך והגברת המודעות שיעודדו השתלות מן המת. לא פחות מאשר נימוקים דתיים, אמונה בעולם הבא או קשיים פסיכולוגיים פשוטים, חוששים רבים שמא כאשר הרופאים יידעו שלפניהם תורמים פוטנציאליים, הם יתאמצו פחות להציל את חייהם. בקטע בלתי-נשכח מסרט של מונטי פייטון, מגיעים שני טכנאים לביתו של הגיבור, לממש את טופס ההסכמה שלו לתרומת כבד. כשהוא מתרעם וטוען כי חתם על הסכמה לתרום רק אחרי שימות, הם מבטיחים לו שאחרי שיוציאו לו את הכבד הוא יהיה מת לחלוטין… זוהי, כמובן, הגזמה קיצונית ברוח מונטי פייטון, אבל היא משקפת חשש קיים. המערכת הרפואית חייבת בהפרדה מוחלטת בין הצוות הרפואי שקובע את מותו המוחי של אדם לבין זה שמבצע את קציר האיברים. אך הנסיבות הרפואיות, שמחייבות היערכות למשימה הזאת במקביל לקביעת המוות וההודעה למשפחה, מקשות על ההפרדה הזו. כך מתגנב הספק שמא המטרה הראשונה במעלה שצריכה להדריך רופאים בעבודתם – הצלת חיים – נגועה בשיקולים, שגם אם הם קשורים בהצלת חיים אחרים, הם זרים להצלת חיי התורם הפוטנציאלי. נדרשת, לכן, לא רק עבודת הסברה רבה אלא גם בקרה ופיקוח של המערכת הרפואית על תהליכי הביצוע של המשימה המורכבת והאנושית הזאת, שהחברה הפקידה בידה.
יש לשוב ולהזהיר מפני החלת כללי השוק החופשי על עניינים אלו, במסווה כוזב של "בחירה". תשלום תמורת תרומת איברים, כמו מכירת שירותי מין או השכרת רחם לפונדקאות, איננו ביטוי לחירות הפרט אלא לשיעבודו. מי שעושה זאת נדחף לכך, על-פי רוב, מכוחה של מצוקה כלכלית קשה, לא מתוך בחירה חופשית. אל לה, לחברה נאורה, לאפשר את הברירה הזאת, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף. אם נקבל את הלוגיקה המתירה תשלום עבור מכירת איברים כדי להציל חיים, עלינו לשאול מדוע שאנשים לא ימכרו עצמם לעבדות כדי לממן לקרוביהם תרופות מצילות חיים? המשטרים הליברליים ביותר אוסרים על אנשים למכור את עצמם לעבדות, למרות שמדובר בהגבלה של חירות הפרט. זאת מפני שיש דברים נלוזים מבחינה מוסרית, שאסור לאדם לעשות גם אם הוא מזיק בכך רק לעצמו ולא לאחרים. בכך מותווית דמותה של החברה שאנו רוצים לחיות בה והנורמות הבסיסיות המדריכות אותה, שעל-פיהן האדם הוא בעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. תרומת איברים מן המת היא מעשה נאצל שמציל חיים, ויש לשקול דרכים שונות לעודד אותה. אבל צדה השני הוא איסור על החי למכור את איבריו או את גופו, ולהיזהר מפני תשלום עבורם גם כשקוראים לו "פיצוי".
עוד בנושא: אין לסחור ברחם
(*) הצעת החוק עצמה איננה נמצאת על האינטרנט
איך אפשר לתרום לאחר המוות?
ממלאים טופס לקבלת תעודת תורם.
מחזיקים את תעודת אד"י שמקבלים בארנק, בצמוד לרישיון הנהיגה או תעודת הזהות. מיידעים את משפחתכם שאתם רוצים להעניק חיים לאחר מותכם ומבקשים מהם לכבד את רצונכם. (בארץ עדיין מבקשים את רשות המשפחה גם כשהנפטר/ת נושא/ת תעודת תורם).
קרוא וכתוב 
){kind=link}
