אחד אלון עוזיאל, שעד אתמול לא שמעתי את שמו, ביצע מופע של חוסר טעם. דירתו משקיפה על בית הקברות בטרומפלדור, והלה ניצל את הלוקיישן כדי לביצוע ריקוד מעל המרפסת לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים בשעת הלוויה של סמי עופר, תוך שהוא מתעד זאת בווידאו וכותב על הארוע המגניב. למי שנורא דחוף אפשר לראות את זה כאן, יחד עם פרשנויות שמעידות על המחבר. מתברר שאותו עוזיאל כותב בשני כלי תקשורת: וואלה! תרבות וטיים-אאוט. הראשון הפסיק את עבודתו (כפרילאנסר) בשל הארוע. כלומר, פיטר אותו. יש לומר בהערה מוסגרת שכדאי לא למהר לקבוע שכשאדם עובד כפרילאנסר אין בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד; אפילו כשזה כתוב בחוזה. ישנם כמה מבחנים לשאלה האם קיימים יחסים כאלה, וגם פסיקה; ומי שיש לו כוח להביא זאת בפני בית משפט יכול בהחלט לזכות בהחלטה לטובתו, על נפקויותיה כמו חובת שימוע, פיצויי פיטורין ולעיתים אף יותר.
כל המופע של עוזיאל היה מגעיל וגם ילדותי. לא הפגנה נגד (מי שהיה) אחד האנשים החזקים במשק אלא בעיקר הפגנה של טעם רע. כתבה מישהי בתגובה להחלטה ולעמדה שאין להעסיק מי שעשה מעשה בזוי כזה: “אני לא חושבת ש’התנהגות מטומטמת’ זו עבירה על החוק. גם לא התנהגות מכוערת וחסרת טאקט (שבלי ספק היתה כאן).” ברגע הראשון הסכמתי מאוד. כלומר, אני עדיין מסכימה שהתנהגות מטומטמת, מכוערת או חסרת טקט היא לא עבירה על החוק. וטוב שכך. אבל באמירה הזאת גלומה הנחה בעייתית, והיא שרק התנהגות לא-חוקית היא עילה לפיטורים. או לנקיטת סנקציות אחרות.
כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.