זאת לא תהיה ביקורת על ספרו של פראנזן חירות. אפילו לא סקירה. אלא כמה הערות. חמש. ובכן:
חמש הערות על חירות
1. ההערה הראשונה היא פשוט: רוצו לקרוא. במיוחד המהססים לנוכח עוביו של הספר. כן, 624 עמודים. וטוב שכך, כי נהניתי מכל אחד מהם.
2. פראנזן יודע לכתוב. לא יעזור. הוא כמעט להטוטן מבחינה זאת. הוא יודע להחזיק סיפור; הוא יודע לתת לו נפח ותנופה; הוא יודע לרדת לפרטים בלי לטרחן (כמעט); הוא יודע להציג תמונה גדולה בלי להיהפך לאבסטרקטי; והוא יודע שבסופו של דבר דמויותיו וסיפורן הן העיקר, מעבר לכל תימה מופשטת של בעיות החברה והזמן.
3. בעיני חולשתו העיקרית של הספר היא שהתמורה (או התמורות) שעוברות הדמויות המרכזיות, בעיקר פטי, הגיבורה הנשית, אך גם בן-זוגה וולטר – לא מנומקות דיין. אבל יש קוראים שחלקו עלי.
4. התיקונים, כנראה, הוא ספר יותר טוב. אבל פראנזן נותן לעצמו פייט הגון מאוד, וזה לא פשוט אחרי ספר כזה. בתיקונים היתה לפראנזן אמירה נוקבת על המשפחה האמריקאית המתפוררת ודרכה על החברה. גם כאן המשפחה הזאת – האומללה בדרכה המיוחדת ממש ככל המשפחות – היא המרכז, המוקד. אבל חירות הוא ספר פוליטי יותר, קומי יותר (עד כדי כך משעשע לעיתים, שלא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם בעת הקריאה). נדמה לי – קראתי את התיקונים מזמן – שרחב יריעה יותר, מפוזר יותר ומרשה לעצמו יתר חירות… פראנזן מנפק מוצר מאוד לא פוליטיקלי-קורקט, וזה חלק גדול מקסמו. הוא מתעב את הימין, אבל מלגלג בעוקצנות על השמאל. והוא עושה זאת תוך שהוא לוכד בוירטואוזיות את כל הניואנסים, המילוליים והאחרים. הימין הוא התגלמות הרוע הפוליטי: מחרחר מלחמה, הורס את הסביבה, מוּנע מתאוות רווח טהורה. אבל השמאל צבוע. אם לא אדיוטי. וצביעותו מאוסה.
5. אם יש לספר נושא, ואם הנושא הוא "איך להיות אדם טוב?" – פראנזן לא נותן לנו ממש תשובה. זאת שאלה שנמשיך להתחבט בה, ממש כמו בחיים. מה שברור הוא ש"נעשו טעויות", כשם היומן שכותבת פטי, שהיה גם החלק שדיבר אל לבי ביותר בספר. שחלק מהחופש שלנו הוא לעשות טעויות. (אישית, הייתי מתרגמת Freedom ל'חופש' ולא ל'חירות'). אבל גם שאפשר לתקן. אפרופו (ה)תיקונים.
חירות, מאת ג'ונתן פראנזן. מאנגלית: עפרה אביגד. עם עובד 2012, 624 עמ'
Jonathan Franzen, Freedom
לפני שנים רבות כתבתי את הביקורת הזאת על ספרו של טאבוקי לטענת פררה. באיזה שהוא שלב זה עלה לאתר במסגרת ביקורות ספרים ישנות. עם מותו בטרם עת של הסופר הנפלא הזה, הנה שידור חוזר:
אבל קומדיה בסולם מינורי היא העיקר. זהו סיפורם של זוג הולנדים המסתיר בביתם יהודי בזמן הכיבוש הגרמני של ארצם. סיפור רווי חמלה אנושית ופשטות, אך גם לא מקמץ באירוניה כשהיא נדרשת. כרוצה לומר לנו: זה אף זה הם החומרים של החיים. גם האקט ההירואי נהפך אצל קיילסון למה שבפשטות, מתבקש. הוא אולי מתחיל מפעולה פוליטית, אך עד מהרה מתבררות איכויותיו האנושיות דווקא. האדם הנוסף המצטרף לבית. עולם שלם. הנחבא מאחורי הדלתות נסתר מעין זר, מבקר ועוזרת, וחושש להתגלות. אך נסתר גם מבעלי הבית, וים ומרי. מה הללו יודעים על אורחם, המכונה ניקו? מה אנו הקוראים יודעים עליו? מה אנחנו יודעים על אחרים בכלל? גם כשהם, כביכול, קרובים כל כך? ודווקא אז? ומה אנחנו לא מגלים איש לרעהו כדי לשמור על משהו לעצמנו?
כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם 
נאמן מעבירה נאמנה את סיפורו של דור שלם שנשרף באש הלהבה הקיבוצית. היא לא באה חשבון. היא באה מאהבה. גדושת זכרונות יפים מימי ילדותה ביחיעם. קולה כמספרת הוא מורכב. בלימודי הספרות קראו לזה מבע משולב. התמימות עוברת דרך הפריזמה של המספרת הביקורתית והמתוחכמת (אף כי רק במידה). שיודעת לשלב את המבט האירוני הבוגר בזכרונות הילדות. היא מתבוננת בעבר בסלחנות מה, שיכולים להרשות לעצמם מי שהיו נחושים בדעתם כבר בגיל 20 להיות ל-B.K, בוגרי קיבוץ. ניצולי קיבוץ, בז’רגון הפחות חביב. כן, כה נפלא היה להיות שותפים לניסוי הגדול ביותר בבני אדם שאנשים נטלו בו חלק מרצונם, כפי שהיא מיטיבה להגדיר זאת, עד כי נאמן נמלטה על נפשה מהקיבוץ מיד לאחר הצבא. נמלטה בעיקר, כפי שהיא מתארת כה במדויק, מתחושת האשם המובנית שהקיבוץ גידל וטיפח בכל בניו; כמין גיבנת שאין מפלט ממנה. מהדרישה, אני מוסיפה, לתת דין וחשבון תמידי לעוד מישהו. או לא פחות גרוע, לייצוגו הפנימי.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.