בשיח על התעללות מינית ואלימות מינית מדובר רבות על הקשר האמביוולנטי שנוצר לעיתים בין הקורבן לתוקפן. למה היא לא עוזבת אותו? תוהים מכריה של האשה המוכה. איך זה שהיא כתבה לו מכתב תודה? מקשים סנגוריו של המטריד. ‘תסמונת סטוקהולם’ מסבירה את ההזדהות עם החזק והשולט, המתפתחת לעיתים אצל בני ערובה כלפי חוטפיהם. הספרות אשר דנה בנושא של פגיעות מיניות מצביעה על דפוסים שבהם רווחים תחושות של בושה ואשם. יחד עם התלות במעוול הן מביאות את קורבנותיו לעיתים קרובות לא רק להישאר לצדו או תחתיו, אלא גם להאשים את עצמן במה שעולל להן. נטרפות במערבולת של כאב, בושה, חוסר ערך עצמי וניסיון נואש לשרוד.
האמביוולנציה הזאת קשה שבעתיים כשמדובר בהתעללות מינית בתוך המשפחה. הסודקת סדק נורא באמון שאת יכולה לתת בחייך. השוברת לבלי שוב את הביטחון הבסיסי להלך בעולם, בוטחת בעצמך ובאחרים. שכן מי שעולל לך את הזוועה הזאת הוא האדם האהוב עליך עלי אדמות. מי שנתן לך את חייך. זה שאת רוחשת לו אמון ללא סייג. שהוא כאן בשבילך, שהוא רוצה בטובתך. התערובת הבלתי אפשרית של אהבה, בושה, הסתרה ותלות מגיעה כאן לשיאה.
קשה לכתוב על ‘הרחק מהיעדרו’. קשה גם לקרוא בו. זהו סיפורה של אשה שאחרי שעברה התעללות מינית בתוך המשפחה, גילוי עריות מצד אביה, ממשיכה לחיות 
ולקיים יחסי מין עם אביה כאשה בוגרת. נגיד שאפשר לכתוב “לקיים יחסי מין” בהקשר הזה בלי מרכאות כפולות ומכופלות.
זהו ספר מטלטל. ראש וראשון, בגלל נושאו והאופן שבו הוא מועבר מבפנים. מתחת לעור. עד כדי כך שבקריאת חלקים ממנו את חשה כאילו זה קורה ממש לך. אבל גם בדעתי על הספר עצמו היטלטלתי. בחלקים לא מעטים סברתי שהיכולת הספרותית המופגנת בו אינה עומדת בהלימה לנושאו. למען האמת, זוהי משימה קשה במיוחד. להגיע להישגה המכונן של קתרין הריסון בנשיקה היא אולי משימה בלתי אפשרית.
למרות שכתיבתה של שז אינה אחידה ברמתה, היא מצליחה בסופו של דבר בחלקים של הספר להעביר את מה שכמעט בלתי ניתן להעברה: את האמביוולנציה הזאת של הקורבן כלפי המתעלל. את השילוב הבלתי נתפס מבחוץ של שנאה ותלות, אולי אפילו סוג של אהבה.
האם כשמסיימים את ספרה מבינים יותר את הקורבן להתעללות מינית בתוך המשפחה? מבינים אותה אחרת. באופן עמוק והופך קרביים הרבה יותר מאשר תספק לכם רוב הספרות המקצועית העיונית בנושא. שהרי כוחה של ספרות על-פני הגות הוא באותו רכיב חמקמק ההופך את האמירה לאמנות. את ההבנה לתובנה. את ההתבוננות להזדהות ולאמפתיה. את ההכרה לחמלה.
הרחק מהיעדרו מאת שֶז. עם עובד 2010, 154 עמ’
עוד בנושא: לבי שייך לאמא. על ‘הנשיקה’ לקתרין הריסון
קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל. 
מה פירוש אשה זרה נכנסת? איך זה שבחורה צעירה ופריקית נכנסת בפשטות לביתם של אנשים זרים ונשארת אצלם, גם אם היא לנה במכוניתה אשר בחוץ? אפשר לסחוט מהטקסט תשובה מאולצת אבל זה לא כל כך חשוב. כי השאלה המעניינת באמת כאן איננה השאלה הריאליסטית אלא האופן שבו זווית חיצונית לחיינו מאפשרת לנו להתבונן בהם באופן חדש; משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו וחיים את חיינו. תפקיד המסור ב’המקרית’ לאמבר הזרה, שעבור כל אחד מבני המשפחה היא מסמלת משהו אחר הלקוח מחייו ומן הבעיות המטרידות אותו. על חייו של כל אחד היא משפיעה בצורה אחרת אבל את המשפחה כולה היא מפרקת באופן עמוק. זאת המקרית – The accidental, המיתרגמת גם כלא צפויה, צדדית, טפלה וארעית. ורומזת, כמובן גם לתאונה. הארוע הצדדי, האקראי והטפל לכאורה נהפך לנקודה ארכימדית, בהופכו את חייה של המשפחה על פיהם, בשל נקודת המבט השונה שהוא מספק. האם אפשר להגיע להסתכלות שונה שכזאת על חיינו בלי מבטו של האחר, מבחוץ?
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.