קרוא וכתוב

המיית הסנונית מאת רפיק שאמי. מגרמנית: ארנו בר. שוקן, 2004, 263 עמ'

פורסם במעריב, 19.11.2004

כמו בסיפורי אלף לילה ולילה, גם כאן יש סיפור מסגרת וסיפורים לרוב המסופרים בתוכו. בניגוד למקור, בהמיית הסנונית לא מדובר בשימוש באמנות הסיפור על-מנת להינצל ממוות, אלא משעמום. לוטפי מגיע לחתונה בכפר נידח בסוריה במצוות המיילדת שלו. סיפוריו עוד יחשפו את המקום החשוב שהיא תופסת בחייו כאשת סוד ומדריכה. הוא בא לחתונה כדי למלא את מקומה, ודוחה לשם כך את נסיעתו בחזרה לגרמניה, שמשמשת כביתו מאז עזב את סוריה.

בחתונה הוא מתחבר אל אחי הכלה. בניסיון משותף להתחמק מהחובות המשמימות הכרוכות באירוח והתארחות בני שבוע ימים, מנעים לוטפי לברכאת את זמנם המשותף בסיפורים על הרפתקאותיו המסעירות בדמשק ובפרנקפורט. וכמו ברכאת, גם אנו, הקוראים, מרותקים.

בסיפורים שוזר רפיק שאמי, באמצעות המספר בן-דמותו, את ילדותו בסוריה עם הגירתו לגרמניה והשתלבותו בה. סיפורו של לוטפי הילד הוא סיפור חייו הקשים של נער שחום-עור בסוריה, שאבותיו הגיעו אליה מאפריקה ועד היום נחשבים צאצאיהם ל"כושים" נחותים הסובלים מגזענות בשל צבע עורם. אבותיו האפריקנים של לוטפי בנו בסוריה כפר, שנראה כהעתק מושלם של כפרם המקורי. האגדה שליוותה את ילדותו סיפרה, כי בבוא העת יעוף הכפר כולו בחזרה לאפריקה, כמו סנונית. עד אז, תקנן בלב כל אחד מצאצאיהם סנונית שתנחה אותו אל מחוז געגועיה.

במקרה של לוטפי, כמהה הסנונית שבלִבו דווקא אל שוק הפשפשים שבפרנקפורט. שם, מכל המקומות שבעולם, הוא מוצא את ביתו האמיתי. את החופש שהוא כה זקוק לו, את אהבתו מולי, את חבריו המהגרים, הקרועים בין שתי ארצות, מבקשים להשתחרר מכבליה של המולדת אך מתגעגעים אל יופייה, מנהגיה, טעמיה וניחוחותיה. אינספור פעמים נעצר לוטפי בגרמניה, שבה הוא שוהה באופן לא-חוקי. בכל פעם הוא מבטיח לבלש העוצר אותו שהוא עוד יחזור, כמו הסנונית באביב השבה אל קינה. והוא אכן עושה זאת, בכל פעם עם דרכון מזויף הבורא עבורו אישיות בדויה חדשה.

רפיק שאמי חי בגרמניה למעלה משלושים שנים. הוא כותב בגרמנית ומיטיב לתאר בספר שלפנינו את הזרות שחשים מהגרים הן כלפי המולדת, שאותה עזבו, והן בארצם החדשה, שבה לעד יישארו זרים.

פעמים רבות תהיתי איך מוצאים סופרים את חומר הגלם שלהם? איך הם הופכים את החימר הפשוט, שממנו מורכבים חייהם של בני-האדם, לזהב של הסיפורים שאנו מתענגים עליהם. שאמי נמנה עם מי שניחנו בכישרון לראות בכל אֵרוע פוטנציאל סיפורי, ובעיקר לספר אותו בצורה מרתקת ומהנה, המחזירה לאמנות הסיפור הפשוטה את שמה הטוב. ואולי הסוד הוא שאנחנו קוראים ממש כמו מי שמספר – כדי לא להשתעמם.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לרגל הצטרפותה של שלג למשפחתנו, שידור חוזר של הביקורת שכתבתי על הספר מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד, שפורסמה ב"מעריב" בספטמבר 2000.

Read Full Post »

בל קנטו, מאת אן פאצ'ט

למסיבת יום-הולדת של איש עסקים יפני, הנערכת בביתו של סגן הנשיא במדינה דרום-אמריקנית מתוך תקווה כי תניב השקעות, מוזמנת מאמריקה כוכבת האופרה האהובה עליו לביצוע מיוחד של שישה שירים. אל המסיבה הזאת מתפרצים אורחים לא קרואים: חבורה של טרוריסטים המבקשת לחטוף את נשיא המדינה, שהמודיעין הלקוי שלה הצביע על כך כי ישתתף במסיבה. אלא שהנשיא ביטל ברגע האחרון את השתתפותו והטרוריסטים "נתקעים" עם חבורה שעיקרה דיפלומטים ואנשי עסקים.

מכאן ואילך מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת במינה בין בני-הערובה לבין עצמם ובינם לבין שוביהם. לא, למרות מה שאפשר היה לשער, לא מדובר ב"תסמונת סטוקהולם" הידועה, שבה בני-ערובה מפתחים הזדהות עם שוביהם (ר' תיבה). כאן מדובר במציאות חיים שלמה ההולכת ומתפתחת עם החיים בבית הגדול, שבו נשארים רק הגברים וזמרת האופרה, על היחסים האישיים הנרקמים ביניהם והיכולת שלהם – ושלנו כקוראים – להבחין בפרטים ובייחודם בתוך הקבוצות. החיים האלו הופכים לחזוּת הכול עבור בני-הערובה, עד כדי כך שחלקם תוהים האם הם רוצים בכלל להשתחרר, כה קסום הוא פסק-הזמן הזה מהחיים האמיתיים שבחוץ. זוהי, כמובן, הַקְבָּלָה לחוויה העוברת על קוראי ספרות באשר היא – כניסה לעולם שהוא עולם בדוי שלם, תחליף למציאות החיצונית גם אם מחקֵה אותה לעיתים, ועולם שלא כל-כך רוצים לצאת ממנו אם הספר טוב.

לראשונה שמעתי על בֶּל קַנטוֹ לפני יותר משנה וחצי. התארחנו בליל-הסדר בביתם של ידידים בניו-יורק והאשה, שבשיחות עמה עמדתי על טעמה הספרותי, קראה בו באותה תקופה. מאז זכרתי את השם ושמחתי לראות כי תורגם לעברית. בתחילת הקריאה התחושה העיקרית היתה של אכזבת-מה, שכן התרשמתי כי הספר סתמי ומִתְחכֵּם. אבל על קסמו המסוים עומדים ככל שמתקדמים בקריאה בו. המסֵכות של התפקוד החיצוני, של ההישגים ושל התארים מוּרדות אט אט, ותחתן נחשפים פנים כֵּנים ואנושיים יותר. תקופה כזאת של שבי יכולה להפוך לסיוט עלי אדמות, גם אם החוטפים בסופו של דבר רחוּמים כמו בבל קנטו. עצם החיים הצפופים ללא יכולת לצאת או להתנתק מהאחרים, הבדלי האופי בין האנשים, נטיות השתלטות וכן הלאה – כל אלו עלולים להביא לגיהנום. אן פַּאצֶ'ט בחרה ליצור כמעט גן-עדן, שבו משכילים בני-האדם להתחשב זה בזה ונוצַרים ביניהם קשרים חמים ומעודנים. הייתכן כי החיים יכולים להיות "שירה יפה", כשם הספר? האידיליה הזאת נקטעת במעשה אלימות נורא בסופה, המחזיר אותנו באחת לחיים "האמיתיים" ולשיקוליהם. אך גם אז דואגת פַּאצֶ'ט לרַצות אותנו באֶפּילוג מנחם, בדרכו.

תסמונת סטוקהולם קיבלה את שמה מחטיפת בני-ערובה שאירעה בסטוקהולם ב-1973. לאחר 6 ימי שבי בבנק, התנגדו כמה מבני הערובה לניסיון החילוץ וסירבו לאחר מכן להעיד נגד חוטפיהם.  אולי הארוע הזכור ביותר שמדגים את התסמונת הוא זה של היורשת פטי הרסט, שנחטפה בארה"ב ב-1974 בידי ארגון פוליטי, היתה לשותפה בקבוצה וסייעה להם בכמה מעשי שוד.

לכל ביקורות הספרים

Read Full Post »

ממה מורכבת הילדות? נכון יותר, ממה מורכבים זכרונות הילדות? וליתר דיוק, מהו המקום הזה שבו מתחילים להתערבב האהבה והכוח עד לבלתי הכר?

זכרונותיה של איליין ריזלי, ציירת שחוזרת לעיר הולדתה טורונטו לכבוד תערוכה רטרוספקטיווית של ציוריה, הם פסיפס של ארועים, קרעי זכרונות, צבעים וקולות מילדות קשה שעברה בטורונטו, ממנה עמדו לה כוחות הנפש לנוס בבגרותה. עולמה של איליין הילדה הוא העולם האפל של חברות בין בנות, חברות שהאהבה והעריצות השתלטנית, הדורסת, הם שני צִדיה. עולם שלמבוגרים אין בו דריסת רגל, שהילדים נותרם בו לבדם ללמוד על מושגים של כאב ורוע. זהו העולם שעיצב את דמותה הבוגרת של איליין, ושבבורחה ממנו היא עדיין איננה מנותקת ממנו. עד כמה איננה מנותקת תלמד בביקורה זה בטורונטו. את קורדליה, שהיתה החברה הטובה וגם העריצה הסדיסטית, מוסיפה איליין לחפש בחוזרה לטורונטו, רואה בכל אשה ברחוב את פניה האפשריים.

עין החתול. תרגום בעייתי

מהי המשיכה הזאת למקור הכאב, כחיטוט בלתי-פוסק בשן נגועה? דומה כי אין זה הרצון להבין. הסיפור איננו מבנה סיפורי בנוי היטב המכניס סדר בארועי הטראומה, נותן להם התחלה, אמצע וסוף של נראטיב, שמסוגלים להעניק להם פשר. הארועים שהוא מספר לנו מפורקים חלוטין, מובאים מזווית הראייה של הילדה שחוותה אותם, לעיתים במשולב עם התובנה של המבוגרת המספרת אותם כיום, אך הם אינם מסודרים באופן שבונה מחדש את העולם שיצר אותם. העולם הזה נותר מפורק, מפורר וקרוע, ואת ארועיו עלינו לשחזר מתוך תודעתה של הילדה שמספרת אותם ללא "שם כללי" אלא כארועים פרטניים שמשמועתם מוענקת, אם בכלל, בדיעבד, על-ידי הקורא.

חזרה אל הטראומה ללא יכולת תובנה דנה את החוזר, החוזרת במקרה זה, להסתחררות בלתי-פוסקת בתוך פרטיה, לא להיחלצות ממנה. לאי-היכולת להיחלץ מטראומה פנים שונות. מחלקן סובל רק הסובייקט, מחלקן סובלים כל הסובבים אותו. בסרט 'סליפרס', למשל, נרקם הקשר בין נקמה אלימה ההורסת את חיי כל המעורבים, לבין אי-היכולת לספר את הסוד שבלבה של כל טראומה, ולהעניק לסוד לגיטימציה חברתית. "הזכירה והסיפור של ארועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו הן לריפוי הנפגע היחיד… רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה", אומרת ג'ודית לואיס הרמן  בספרה המצוין טראומה והחלמה. זאת בניגוד לתגובה הרגילה, שהיא סילוק מן התודעה של מעשי זוועה, או מחריד יותר, הטלת האשמה על הקורבן.

החזרה חסרת-האונים אל הפצע היא ראיה לכך שהחלמה אין כאן. אבל בדרכה שולחת אטווד אלומת אור אל לב המאפלייה של הילדות, חושפת פיסה של ארץ לא-נודעת. בראיון להארץ עם צאת התרגום לספרה, סיפרה אטווד על התגובות שקיבלה על חשיפתה את פיסת העולם הזו של יחסים בין בנות, שעד כה היתה שרויה בעלטה גמורה מבחינת מה שמסופר בפומבי. האם מהערבוב הזה בין החברוּת לעריצות לומדת כל אשה כי אהבה היא כאב? אטווד איננה מספקת לנו את התשובה. רק את האור שבאמצעותו ניתן לחפש אותה. זהו האור הזורח מלב לבו של הלא-כלום, והוא לדבריה אינו מרובה, אך מספיק כדי לראות באמצעותו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לטענת פררה מאת אנטוניו טאבוקי. תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אלון אלטרס. זמורה-ביתן 1996, 158 עמ'

ד"ר פררה הוא כתב פלילים בדימוס, שעורך את מוסף התרבות של העיתון 'ליסבון' היוצא, כפי שאפשר לנחש משמו, בעיר זו. השנה היא 1938; בפורטוגל שולט הפאשיזם של סלזאר, בספרד השכנה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הרפובליקנים לתומכי פרנקו, ועל אירופה כולה כבר מוטל צִלו הכבד של המגף הנאצי. ד"ר פררה מנותק, לכאורה, מכל אלו. הוא מתעניין בסופרים, צרפתים ברובם, קתולים אדוקים בעיקר, שהוא רוצה לתרגם למוסף התרבות שלו, אותה פינה מנותקת שהוא מטפח באדיקות, ואת הדו-שיח העיקרי שלו הוא מנהל עם תמונת אשתו המתה. מדי פעם הוא מתעדכן בנעשה מפי המלצר בבית-הקפה שבו הוא נוהג לסעוד.
אלא שמצִלו של המוות קשה להשתחרר, במיוחד במדינה שבה מתעוררים אל עגלון סוציאליסטי ירוּי בידי המשטרה, שדמו ניתז על המלונים בעגלתו, וד"ר פררה מוצא עצמו אחוז מחשבות בלתי פוסקות על המוות. אלו מובילות אותו לגלות מאמר הדן בשאלת המוות, ואל כותבו – מונטיירו רוסי – שהפגישה עמו תשנה את חייו. מהמוות אל החיים, מהקיום המנותק והאוטיסטי אל מודעות, אחריות ואומץ-לב מוסרי.

למרות שמונטיירו רוסי מגלה לו מייד כי חלק מעבודת-הגמר האקדמית שעליו מבוסס אותו מאמר הוא פלגיאט, שלמעשה אינו מתעניין כלל לא במוות ולא בדת הקתולית אלא סתם זקוק לכסף, ולמרות שהפגישה עמו נעשית בנסיבות פוליטיות שאמורות להדליק אצלו את כל נורות האזעקה האדומות, שוכר אותו ד"ר פררה לעבודה במוסף. הוא מטיל עליו את המשימה של כתיבת הספדים לסופרים נודעים, על-מנת שלכשיבוא זמנם יהיה לעיתון 'ליסבון' הספד מוכן לדפוס. אלא שרוסי לא רק שאינו מקבל את הצעותיו של ד"ר פררה על מי לכתוב, אלא כותב הספדים חתרניים, שמהם מצטיירות בבירור עמדות פוליטיות רדיקליות, ומודה שמה שמנחה אותו בכתיבתם אינו קול התבונה אלא קול הלב. כפי שלא ברור לד"ר פררה מדוע שכר את רוסי לעבודה, כך לא ברור לו מדוע הוא אינו מפטר אותו; מדוע הוא שומר בקלסר מיוחד את ההספדים שהוא כותב לו, שאותם הוא מוצא כבלתי-ראויים לפרסום בעיתונו; ומדוע למרות הכול הוא משלם לו עבורם, ומכיסו הפרטי. במהרה מוצא עצמו ד"ר פררה מסובך עד למעלה מצווארו במתן סיוע לפעילי מחתרת אנטי-ממשלתיים, קרוב למוות הרבה יותר מקודם, אך מחובר הרבה יותר לחיים. רק הספד אחד יפורסם בעיתון 'ליסבון' במהלך היכרותנו עם פררה. לא רוסי יכתוב אותו, והוא לא יהיה על סופר.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פררה, ומעורר עד מהרה תחושה שהוא נרשם כחלק מחקירה, שכן המִלה "לטענתו" מתוספת אל כל ציון מאורעות, בעיקר בתחילת כל פרק ובסופו. למעשה, מחדדת טכניקה זו את העובדה הידועה לנו היטב, כי כל סיפור מאורעות באשר הוא, בין אם בספרות בין אם בחיים, מובא מתוך נקודת המבט הייחודית של הסובייקט, שלעיתים קרובות חווה אותו באופן שונה לחלוטין מאדם אחר. אפילו חקירה משטרתית, הבה ונודה בכך, איננה חותרת תמיד לגלות את "האמת" אלא להשיג הודאה. בספרות מלאכת השחזור אולי קלה יותר: אנחנו נדרשים להפריד בין נקודת מבטו של המספר (בין אם המסופר הוא בגוף ראשון בין אם לאו), לבין המאורעות "כפי שקרו", או הפרספקטיבה האנושית-המוסרית הראויה להם.

לטענת פררה איננו מנסה לגלות אמת כלשהי, אלא לספר כיצד מגלה אדם שיש בו יותר מ"אני" אחד שבאפשרותו לבחור בו, כיצד נבנית ומתגלית זהות מוסרית, וכיצד עובר אדם מהיגררות אחר המאורעות, בבלי דעת, אל ניווּט חייו מתוך מודעות ורצון חופשי. לא מקרה הוא כי טאבוקי הוא מחסידיו הגדולים של היוצר הפורטוגלי הנפלא פסואה,* מי שהמסֵכות הרבות והזהויות השונות שיצר לעצמו, בספרות ובחיים, היו המאפיין הדומיננטי ביותר שלו. "תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", כתב פסואה באחד משיריו המופלאים (שורה שיהושע קנז אימץ כמוטו לספרו 'הדרך אל החתולים'). וד"ר פררה מוצא את הדלת שלו בדרכו, שהיא כדרך כל אדם, ייחודית.

* כדאי מאד לקרוא גם את ספרו השני של טאבוקי שיצא בעברית: 'חוט האופק/רקוויאם', שאחת משתי הנובלות המרכיבות אותו נסובה על פסואה עצמו ונכתבה, כמחווה, בפורטוגלית.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

על מה חולמים הזאבים מאת יסמינה חדרה

פורסם במעריב, 30.7.2004

יסמינה חדרה הוא שם העט של מוחמד מולסהול, קצין בכיר לשעבר בצבא אלג'יר שביקש מקלט מדיני בצרפת שם הוא חי וכותב. 'על מה חולמים הזאבים' הוא סיפור לידתו של פונדמנטליסט מוסלמי. סיפור המטאמורפוזה שעובר נאפא ואליד מצעיר אלג'יראי החולם על קריירה בינלאומית בקולנוע עד להיותו מפקד קאטיבה – יחידת רצח במחתרת האיסלאמית.

ספק אם ניתן למצוא נושא אקטואלי יותר. אולם הגלגול של נאפא איננו ממש מובן מהספר, והוא נותר חד וסתום. חלקו הראשון של הספר מתאר ומתעד את אכזבותיו של הגיבור מהניוון והניוול שהוא פוגש בעבודתו כנהג שכיר בשירות משפחה מושחתת, שאינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה. ומיד אחריו, לאחר שהוכה באכזריות והושלך על מפתן בית הוריו, כבר מבקר נאפא במסגד כמוסלמי אדוק, מחפש את השלווה. מהשמעת טיעונים נגד אלימות, הוא הופך שותף לה. בהתחלה מתוך קושי נפשי, אבל בהמשך בקלות גוברת והולכת.

דבקות בדת כמענה לאכזבות העולם הזה ודאי איננה נדירה, ולא קשה לראות את הקשר בין הקושי לסבול את תלאות החיים לבין אמונה בסדר, בגורל ובגמול שהדת מעניקה בתוספת תחושת משמעות. תחושה זו מתחזקת אצל נאפא כאשר הוא הופך לחלק פעיל מהתוכנית: "בפעם הראשונה בחייו גילה את עצמו והפך מודע למעמדו, לחשיבותו, לתועלת שהביא כאדם, כיצור אנושי. סוף-סוף הרגיש שהוא חי. קיומו היה בעל משמעות. הוא היה גאה, משוכנע שהוא נוטל חלק בתוכנית גרנדיוזית, צודקת וחיונית" (עמ' 141).

הספר לא מתיימר להסביר אלא לתעד, אך גם כך הציפייה הספרותית גדולה יותר. בדרכה המיוחדת, החודרת אל נבכי הנפש האנושית, פונה גם אל החושים והרגש ויוצרת לא הבנה אלא תובנה מיוחדת במינה. אנו מצפים ממנה להעניק לנו ערך מוסף יחסית למחקר אקדמי או תחקיר עיתונאי. 'על מה חולמים הזאבים' איננו מספק את הסחורה במובן זה. איכשהו, הכתיבה איננה יורדת חדרי לב. היא איננה מפענחת את צפונות ליבם של גיבוריה, ולכן איננה חודרת לליבם של קוראיה.

רק לעיתים נדירות מצליח המספר לתאר באופן נוקב את זעקתו של הלב מול המוות, גם זה שהוא עצמו גורם לו: "גיליתי באופן האלים ביותר שאין דבר נפלא יותר, אומלל יותר ועמיד פחות מאדם. זה היה מחריד. בלתי נסבל. מעורר סלידה" (עמ' 163).

'על מה חולמים הזאבים' נקרא במנותק מהקשר פרץ האלימות הרצחנית ששטף את אלג'יר, שיש הקושרים אותו למלחמת השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי (בסיום הספר יש לוח תאריכים מרכזיים בהיסטוריה המודרנית של אלג'יר). הספר מסתיים במשפט "מתים כמו עכברושים". עכברושים מתים בספרו של יליד אלג'יר אחר, אלבר קאמי, מבשרים את פרוץ מגפת הדבר, אלגוריה למלחמת העולם השנייה ושלטון האימים הנאצי. יכולתו של האדם לגייס את החמלה ולהושיט יד לעזרה היא המאפשרת את הסולידריות האנושית, שלדידו של קאמי, ב'הדבר', מהווה את התשובה היחידה לאימה ולזוועה. התקווה הזו נעדרת לחלוטין מ'על מה חולמים הזאבים', היוצא בסדרת 'התיבה האדומה' של הוצאת פנדורה, המוקדשת ל"הידרדרות הפרט בחברה מסוכסכת", נושא שוודאי לא קשה יהיה למצוא לו כותרים. אך יחד עם הצרות ששיחררה לעולם, העניקה פנדורה לבני-האדם גם את התקווה, שבלעדיה לא יוכלו להתמודד איתן. זוהי התקווה שחסרה בספר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

'פנמה' מאת אריק זנסי. מאנגלית: אלינוער ברגר. עם עובד, 1996, 341 עמ'

החלטתי לפרסם מדי פעם גם ביקורות ספרים שנכתבו מזמן, על ספרים שכבר אינם חדשים. בדיסציפלינה שלי, לפחות, שבים וקוראים טקסטים "עבשים" שנכתבו לפני הספירה והם עדיין רלוונטיים מאד… טקסטים מעניינים או סתם מהנים לא מתיישנים. ובכל מקרה, ביקורת ספרים, לדעתי, לעולם איננה מדברת רק על הספר עצמו אלא מנסה להציג באמצעותו גם תובנות כלליות יותר שהוא מאפשר. אם נורא רוצים, אפשר לקשור את הביקורת על 'פנמה' לט' באב, המצוין היום. כשאנו זוכרים את החורבן הלאומי ואת תוצאותיו של אובדן הריבונות המדינית, כדאי לא לשכוח את הסכנות שיש גם בקיומה של מדינה באשר היא. הבעיה היחידה היא שאני עצמי כבר לא זוכרת לאיזו פרשייה מתייחסות ההערות האקטואליות בגוף הביקורת. מה היה לנו ב-1996? במחשבה שנייה מה זה משנה, תמיד יש איזו פרשייה שזה אקטואלי לגביה… הנה, אפוא, הרשימה הראשונה במסגרת הסדרה (בלי נדר) "היה היו".

'פנמה' הוא ספר מתח משובח, שיכול להיקרא ככזה ולהסב הנאה מבלי להיכנס לממדיו הנוספים. עלילתו מספרת על הנרי אדמס, היסטוריון ונכדו של נשיא אמריקאי, הפוגש בפאריס בחורה צעירה שמנערת את קורי העכביש מעל רגשותיו, שקפאו לאחר התאבדותה של אשתו שבע שנים קודם לכן. העניינים (ואדמס עצמו) מתחילים להסתבך כאשר הוא נקרא לזהות את גופתה כביכול, וטוען בעקשנות שזו איננה האשה שהכיר. היכן מרים טלבוט? מיהי מרים טלבוט, יותר נכון? מדוע בכירי הפוליטיקאים הצרפתים לא רק מתעניינים בפרשה, אלא גם שקועים בה עמוק עד צוואר? ומה הקשר של טלבוט הנעדרת לפרשת פנמה ולשערורייה הפוליטית שמאחוריה: רשימת חברי בית-הנבחרים ששוחדו, ככל הנראה, על-ידי החברה הצרפתית בעלת הזיכיון לכריית התעלה על-מנת שיעבירו חקיקה נוחה לה? (זוהי, כמובן, התשובה לשאלה הקודמת). הסתייגות אחת מהמשפט הפותח של הרשימה: הספר מותח יותר מאמצעיתו. מעניין, לעומת זאת, הוא מתחילתו, וזאת בזכות אותם ממדים נוספים אליהם ניגש מיד.

כל ספר מתח טוב שואל שאלות של זהות. לא רק על זהותו של הרוצח ושל קורבנותיו אלא גם על זהותו של החוקר. בקיצור, על זהותו של כל אדם. ב'פנמה' מוצגת הזהות האנושית רק כקצה קרחון, מוצר סופי של מאורעות אין ספור שעיצבו אותה, שברובם אינם נוגעים לאדם כלל אך הוא נהפך לצופה בהם, סטטיסט בתסריט שלא הוא כתב, נסחף במאורעותיו. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, אם אתרע מזלו והוא מנסה לברר מה עומד מאחורי כל זה, הוא נהפך לקורבן המאורעות האלו ומאבקי הכוח שמאחוריהם. השאלה, לכן, איננה רק מיהי מרים טלבוט, ומיהי אותה לא-מרים שגופתה נפלטת מן הסיין, וגם לא רק מהו תפקידו של ההיסטוריון (שהוא לא רק אדמס אלא גם זנסי עצמו), המבאר לנו את השתלשלות הארועים, לעומת זה של הבלש, שנוטל על עצמו חקירה מסוג אחר. השאלה העיקרית שנשאלת ב'פנמה' היא מה מנהל את העולם? והתשובה: סבך של קנוניות, שחיתות, מניפולציות ותככים פוליטיים. בקצרה, כוח. וכדי לשמר אותו: שוחד, רצח – כל האמצעים כשרים. (מזכיר לכם את הא-פרשה המסעירה? לא מקרה… ואל תלכו שולל אחרי זה שפה (עדיין?) אין רצח. ספר כמו 'פנמה' מחקה את המציאות, לא המציאות את הספר).

הרעיון שהמדינה היא מנגנון של אלימות ממוסדת איננו חדש. ביסודו הרעיון המדיני הוא טוב, רק חבל שמשהו מתקלקל בדרך. האזרחים נדרשים לוותר על פתרון סכסוכים בדרכי כוח תמורת הגנה על חייהם, ביטחונם, רווחתם ושמם הטוב. אבל המדינה עצמה מפעילה מנגנונים אלימים של כוח. חלקם גלויים כמו משטרה ובתי-סוהר, וחלקם סמויים יותר. אלו מופעלים בעזרתן הנמרצת של מניפולציות מן הסוג הגרוע ביותר, מפני שהן גורמות לנתינים להאמין שזהו מופע של "נייטרליות המדינה" בעוד שלמעשה מתבצרות מאחוריהן קבוצות כוח שהפוליטיקה מהווה את החזית למאבקיהן. אלא שהפוליטיקה שולטת גם על השיח ולכן פעולתו של האזרח היחיד נקראת "אלימות", בעוד זו של המנגנון החברתי חפה מכל תיוג מפליל (מזכיר לכם פרשה אחרת, מקומית יותר? אהה!) האם אפשר להתמודד עם אלימות בדרך לא אלימה? זו שאלה ללא תשובה, בינתיים. התשובה שיש לנו בוודאות היא זו של לורד אקטון: כל כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. ומשום שברור שמתוך תאוות הכוח מתחילות כל הצרות, הרי המסקנה הפוליטית היא, מן הסתם, לשים איזונים ובלמים על הכוח הזה. לדאוג לכך שתהיה אופוזיציה חזקה ולו רק מתוך האינטרס של האזרחים לדעת את האמת שהשלטון מנסה להסתיר, ולתת לה אפשרות להחליף אותו once in a while.

"אימפריית הדמיון מושלת זמן-מה, והיא מתוקה ומשוחררת, אבל אימפריית הכוח מושלת לעד", מצוטט פסקל לקראת סוף הספר. כמעט כמו כל דבר אחר בו, זה לא בדיוק מה שזה נראה. האם העובדה שאת הספר עצמו אנו קוראים באמצעות מנגנון מתווך של דמיון – בכוח הסיפור הבדיוני – לא אומרת שבכל-זאת הדמיון מנצח את הכוח, הבדיון את המציאות? בדרך מסוימת לפחות, נקווה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

השניים – סיפורים על זוגיות מספרות העולם. בחרה והפיקה: מריצה רוסמן. הוצאת גוונים 1999, 157 עמ'.

שלא כמו קובץ סיפורים, המבטאים את הפואטיקה הייחודית של סופר אחד, העיקרון המאחד של אסופת סיפורים שבוחר עורך חיצוני יכול להיות גיאוגרפי/לאומי (מבחר מן הסיפור הצרפתי הקצר), תקופתי (סיפורי שנות השישים) ועל-פי רוב, צירוף של השניים. או כמו האסופה שלפנינו, לבטא נושא מסוים שמהווה את הציר סביבו חגים הסיפורים.  זוגיות, אם כן. נושא עתיק-יומין, בעל וריאציות אינסופיות כמעט, שדומה שעליו נאמר בצרפתית: "ככל שמשתנה – נשאר אותו הדבר". זהו ודאי אחד ממרכיבי החיים שנראים לנו כמעט "טבעיים", ועם זאת, ככל שיורדים לעומקו, למורכבותו ולאיזון העדין שנדרש כדי לשמר אותו, אוחזת בנו פליאה בכל פעם מחדש על שעצם הקשר השביר הזה מוסיף ומתקיים, גם תחת כל תהפוכותיה של ההיסטוריה האנושית ומהפכותיה. המשך…

Read Full Post »

הרשימה הזאת תוכננה לעלות בסוף השבוע: ב-כ' בתמוז (זה היה ביום שישי) צוינו 100 שנה למותו של הרצל; אלא שארועי האג דחקו אותה. אולי באופן סמלי למדי, שמדגיש את הפער ההולך ומתרחב בין חזונו מכמיר הלב של הרצל לעם היהודי לבין מה שנעשה כאן באלימות ובלב גס. גם את הטקסט המקורי של הרצל צריך לקרוא בביקורתיות. בסופו של דבר הוא ממוקם בלב הקולוניאליזם המערבי. חדור אמנם ברצון לשיתוף כן עם הערבים בני הארץ, אך בה בעת בציפייה תמימה, ושמא מיתממת, שהם יקבלו את מנשליהם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה. אמונה שבת-דמותה של ימינו היא אולי "הכיבוש הנאור". אבל יתכן שהרצל עדיין מותיר לנו פתח לתקווה. שהרי כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות.
לרגל הארוע, אם כן, שידור חוזר של רשימתי על 'אלטנוילנד', שפורסמה לראשונה במעריב בדצמבר 2002. ספר שיש לקרוא בביקורתיות ואי אפשר שלא לקרוא מתוך שברון לב גדול.

Read Full Post »