Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

פעילה חברתית שהעירה על כך שמהפכה המסומנת כצעירה עלולה להשאיר את המבוגרות מאחור קיבלה תגובה מוכרת: "זה לא הזמן להיכנס לרזולוציות של גיל ומגדר. הזמן לזה יגיע!!!", שהמשיכה בתביעה "כרגע על כולם לתמוך בלי סייגים".

התגובה מוכרת מפני ש"זה לא הזמן" היא הסיסמה שתמיד דרשה מקבוצות מסוימות (נגיד, נשים?) לחכות לתום המאבק "החשוב". פעם זה היה המאבק נגד הכיבוש, שבשמו דחקו אותן. היום מאבקים אחרים, למרות שהם אמורים להיות ה-מאבקים שלהן ובשמן.

ל"זה לא הזמן" יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!

לתמוך – כן. (אף כי בשום דבר אינני תומכת ללא סייגים. תמיד יש סייגים. אני לא תומכת במאבק המכיל נימות גזעניות, למשל). לחכות – לא. להעיר, להעלות מודעות. אף אחת לא נולדה עם כל התבונה והניסיון ביד. “טובה תבונה אחת ושתיים – מוטב”, כלשון דוסטוייבסקי.

בוודאי שיופייה של המחאה הנוכחית הוא בין השאר בחוסר העיצוב שלה. יש מי שרוצים לתת לזה להמשיך להתגלגל. יכולות להיות דעות לכאן ולכאן באשר לצורך להציב דרישות קונקרטיות או להתרכז בתחום של השינוי התודעתי, שהוא-הוא השינוי הגדול המתחולל לנגד עינינו. אבל מה שאסור שיקרה הוא שיגידו לקבוצות מסוימות: אתן חכו. יומכן יגיע. ההיסטוריה מלמדת כי הוא אף פעם לא מגיע. תמיד יש תביעות "יותר חשובות". אדרבה, זה הזמן למנף את המומנטום. קבוצות ועמותות רלוונטיות צריכות להביא לחזית קודם כל את המידע איך השיטה הנוכחית עובדת לרעתן באופן מיוחד (למשל: זקנים, ערבים, נשים, בעלי מוגבלויות). ולדחוף לשינוי.

בסופו של דבר לא כל הדרישות יתקבלו, זה ידוע וברור לכל מי שעיניה בראשה. יהיה צורך לתעדף גם בין הדרישות השונות. מה שצריך לשים עליו את מלוא המשקל זה את שינוי השיטה. וכן, גם את מה שכותבת היום מירב ארלוזורוב על אחריות תקציבית צריך לקחת במלוא הרצינות, למרות שהכותרת שניתנה לטור שלה תקומם הרבה מהמוחים. מדינה שתתרסק לא תוכל לתת כלום ולא להבטיח אף זכות. ישראל פחות מכול. ארלוזורוב מזכירה שמהשפל של שנות ה-30 בעקבות התרסקות כזאת של מדינות כמו גרמניה או איטליה, נחלץ העולם באמצעות מלחמת עולם שנייה. תזכורת גם למרבים לצטט בימים אלה משִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ("פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם") של אמיר גלבוע; בהנחה שאנחנו מבקשים שגם אחת משורות ההמשך תתגשם: "וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם".

עוד בנושא: נשים בסוף

Read Full Post »

מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.

אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.

המשך…

Read Full Post »

בחוגים פמיניסטיים העלו לאחרונה לבחינה את הרעיון להחליף תביעות פליליות על עבירות מין בתביעות אזרחיות. בין הנימוקים: הרצון שהעבריינים ישלמו מכספם ושהנשים יקבלו קול בהליך, בין השאר יבחרו את באי-כוחן במקום שהמדינה תייצג אותן. לכך מתוספות מחשבות על תכלית הענישה ושאלות קרימינולוגיות הנוגעות לאו דווקא לעבירות מין.

אין בכוונתי להיכנס כאן לדיון מפורט בסוגייה, על שלל קשייה. אלא רק להצביע על הבעיות העקרוניות ביותר שעולות מההצעה הזאת, שבשלה יש לדעתי לדחות אותה על הסף. שלושתן קשורות לרעיון היסודי של הסכם חברתי.

המשך…

Read Full Post »

“שיתחתנו כבר”, הפטרתי בזעף מבודח לנוכח נפח הסיקור בתקשורת, שהלך וגדל ככל שקרב מועד החתונה המלכותית. הגדיל לעשות ערוץ 10 ששלח שני כתבים לסיקור הארוע החשוב. כנראה שהערוץ, שאך לא מזמן עמד בפני סכנת סגירה, סובל מעודף תקציבים. או לפחות מתִעדוף תמוה שלהם. אז טוב, הם התחתנו כבר (מזל טוב, כן?), אבל בכך לא נפטרנו מעודף העניין התקשורתי. כעת הגיע הזמן לניתוח פוסט-מורטם של כל פריים; לאולפן מוזמנת מומחית כדי לפרשן את בחירת השמלה ומשמעויותיה; מוגשת לנו מצגת תמונות למזכרת (לצירוף לאלבום המשפחתי?); ובכלל אולי האחות יותר יפה.

אז אם כבר קשה להימלט מכל זה, הארוע וסיקורו מזמנים לנו אפשרות להתבונן באופן ביקורתי בקודים התרבותיים שמאחוריהם. אלה המזינים את הפרשנות בה בעת שהיא מחזקת אותם ומסייעת בהשרשתם ובהפצתם.

המשך…

Read Full Post »

אפתח בשורה התחתונה (תיכף יבואו דוגמאות): לא נכון בעיני להדיר מכנסים אנשים המייצגים דעות אחרות, שונות מאוד ואולי אף מקוממות את המארגנים. זה לא נכון בעיני עקרונית, כי אם יש סוגייה שיש לגביה עמדות שונות אין שום טעם להביא לדיון רק את דובריה של עמדה אחת. עם מי הם אמורים לדבר, עם עצמם? הם כבר משוכנעים, לא? וזה לא נכון בעיני טקטית: כמארגנת כנס הייתי רוצה שהוא יהיה מעניין ומאתגר ככל האפשר. הוא לא יהיה כזה אם הוא יהיה עשוי ממקשה אחת, מונוליטי בעמדות שהוא מציג. 
ויש, כמובן, שאלה של הצגה הוגנת כלפי הקהל, של מגוון עמדות בנושא.

המשך…

Read Full Post »

כתבתו של דוד ויצטום על קפריסין, ששודרה הערב ב’רואים עולם’ בערוץ הראשון, תפסה אותי זמן לא רב אחרי שצפיתי בסרט הנשים של קפריסין, בהקרנה שלוּותה בשיחה עם הבמאיות. כפי שנכתב עליו בהזמנות, הסרט חושף את

סיפורו של הסכסוך הלאומי-אתני בקפריסין. סכסוך שונה, אך גם דומה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט עוקב אחר מריה, קפריסאית יוונייה, וזהרה, קפריסאית טורקית שחוצות את הגבול המחלק את קפריסין כדי לבקר בבתי ילדותן מעבר לגבול, בית אותו לא ראו 30 שנה. מסען האישי של הנשים רדופות הכאב והמלחמה הוא מסע מרגש אל עבר הפיוס. הסרט מתמקד באתגר המשותף של תושבי קפריסין: לחלוק ביניהם את פחדיהם ואת תקוותם ולאחות את הפצעים שהותירו המלחמות.

הסרט, לטעמי, עושה דה-פוליטיזציה של הסכסוך בקפריסין. בכך כוחו, אך גם חולשתו. מעניין ואף מרגש לעקוב אחר קולן של הנשים שאותו מבקש הסרט לחשוף; אחר האמפתיה ואפילו החמלה שרוחשות נשים משני צדי הסכסוך לסיפורה של מי שנמצאת בצד השני; אחר מי שפותחים את ביתם למי שמתדפקת על דלתותיו ואומרת בפשטות: “זה היה הבית שלי”. אחר הנשים היושבות ומשוחחות זו עם זו בקשב וברגישות. גם ההיסטוריה העצובה והקשה של האי הזה מובאת בסרט. אבל על אף שהוא מבקש לעשות כל זאת בזמן הרה גורל לעתידו של האי – לקראת משאל-העם על תכניתו של מזכ”ל האו”ם דאז, קופי אנאן, לאיחוד האי – הוא א-פוליטי. דומה כי הוא מזדהה עם אחת הנשים שאומרת בסרט שלדעתה לו היו מפקיעים את עניין ההסדר מהמנהיגים הפוליטיים, האנשים היו מסתדרים והאיחוד הנכסף היה מגיע. רק מה, שהאיחוד, מסתבר, לא כל-כך נכסף. וצופים שהולכים שבי אחרי הקונספציה הא-פוליטית של הסרט, ולא מכירים את ההיבט הפוליטי המכריע בסכסוך, כמו גם את תכניתו של אנאן – לא מבינים, מופתעים (ומדוכדכים) כאשר רוב משמעותי (76%) בצד היווני אומר לה לא; בעוד רוב, אף כי קטן (64%), תומך בה בצד הטורקי. פיוס ואיחוי לא הושגו בינתיים והאי נותר מחולק.

יש הבדלים רבים, חלקם משמעותים, בין הסכסוך בקפריסין לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך בסרט מתבטאת רומנטיזציה מסוימת של המציאות, שניתן לזהות בשולי כל סכסוך שיש לו היבט פוליטי מרכזי. על-פיה, לו רק הדבר היה בידי האנשים “הפשוטים” וביוזמות מהשטח (grassroots), להבדיל מהפוליטיקאים המקצועיים – היה הפתרון מושג מזמן. אבל פוליטיקה היא לא עניין רק לפוליטיקאים מקצועיים או למנהיגים, על אף שיש להם חלק מרכזי בהשחתתה. האנשים הפשוטים הם גם אלה שהשתתפו במשאל-העם הזה. ובסופו של דבר, לא היו מוכנים לוותר על מה שנראה בעיניהם כאינטרסים פוליטיים וקיומיים מרכזיים, כאשר היה עליהם להתפשר על חלקם כדי להשיג פתרון מוסכם.
אפשר ורצוי להמשיך לחלום. אך כדאי לזכור גם את הפן המפוכח הזה, עצוב ככל שיהיה, של המציאות. הלקח הוא שהמבקשים לעקר את המציאות מכל פוליטיקה לא רק שלא יוכלו להגיע לפתרון שהיבטים פוליטיים מכוננים חלק מכריע שלו. אלא לא יוכלו לספק הסבר מלא ומשביע רצון של המציאות שהם מבקשים לשנות. הסבר שכל שינוי נשען עליו.

עוד בנושא: “חלפו שלושים וחמש שנים…”

Read Full Post »

התפרסם כפוסט אורח בסלונה במסגרת הפרוייקט ליום האשה הבינ”ל, ‘רואות ורוד’

אני לא רואה ורוד. אני רואה סגול. סגול הוא הצבע הפמיניסטי: זהו הגוון המתקבל מעירוב הכחול והאדום, הצבעים המוקצים באופן מסורתי לגבר ולאשה, בהתאמה. כשמדובר בתינוקות, ורוד ותכלת. ורוד הוא הניגוד לשחור כשמדובר במשקפיים שדרכם מביטים, אבל הניגוד לתכלת כשמדובר במגדר. ואני רוצה התבוננות חדשה. פריזמה סגולה.

המשך…

Read Full Post »

מיס פיגי: הכנס השוביניסטי של החודשאחד הפרוייקטים שהבלוג החדש איפשר לי להרים הוא אות מיס פיגי. אם אתם לא מכירים, זה מופיע בסרגל הצד בבלוג מתחת ל’סימניה’ והקישור לדף הפייסבוק. הדרך הנוחה ביותר להתעדכן במקבלי האות בלי להיכנס כל פעם לבלוג היא באמצעות הרסס הזה. הרשימה המלאה נמצאת בדף הדלישס שלי. האות מוענק מטעם הבלוג לאנשים המתבטאים באופן שוביניסטי נגד נשים, לפעולות שוביניסטיות ולכנסים (וועדות) המתקיימים ללא נשים. נו, שוביניזם, הוא בכל מקום.

לפעמים נדמה שהאות ניתן על “קטנות”. אבל כל הרעיון הוא להסב את תשומת הלב גם אל הקטנות האלה. כי מודעות פמיניסטית איננה רק התקוממות הלב אל מול אלימות כלפי נשים, דיכוין וסחר בהן למטרות זנות. לאלה קל להתנגד, לפחות מצוות אנשים מלומדה. את המודעות צריך לפתח מול מה שרגילים לעבור עליו בלי לשים לב; או לעבור עליו לסדר היום (תמיד יש, הרי, דברים “יותר חשובים”); שמוצנע ולפעמים אפילו נסתר מרואי. הרעיון הוא להרגיל את העין. לחדד את הקשב. לאמן את המודעות. לא כי אין היררכיה בין חשוב יותר לפחות. אלא כי, כנאמר, “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. אליו אני רוצה להפנות את העין ולהרגיל אותה. עליו אני רוצה להסתכל מחדש.

ולמה כתבתי להתנגד מצוות אנשים מלומדה? כי יש אנשים שמסכימים על זה רק כשזה אצל אחרים. אבל מתעדפים אפילו את ההתנגדות להטרדות מיניות לסוף, כשזאת קורית בחצר האחורית שלהם עצמם. בראיון שערכה צפי סער עם חמש פמיניסטיות צעירות, המתפרסם היום, אומרת תמר זנדברג, חברת מועצת ת”א-יפו מטעם מרצ, בעניין הטענות על ההטרדות המיניות בשמאל: 

נתקלתי בכמה נשים מזירת השמאל שהתחבטו בשאלה אם להתלונן נגד אדם כזה או אחר. ובין היתר, עמדה על הפרק שאלת המחיר שהן יצטרכו לשלם, גם בתוך הקהילה שלהן. יש העניין הזה של: אבל הוא כל כך פעיל נגד הכיבוש והוא עומד בראש המאבק וכו’.

תמונה: ויקיפדיהכך גם ממשיכים לתת בימה ב”מעוז הליברליות” למי שהושמעו נגדו טענות קשות על הטרדות מיניות ויותר. גם אצלם במערכת. זאת ללא קיום כל הליך של בירור פנימי, לכל הפחות. וללא מתן הסבר נאות לציבור. זה שבשמו הם דורשים תמיד הסברים מאחרים. ליתר ביטחון פרי עטו מתפרסם סגור לתגובות באתר, בניגוד לכל שאר הכתבות. שמא איזה טוקבקיסט נרגן יזכיר את זה. אז אולי באמת (גם כי שני כותבים שלו מככבים דרך קבע ברשימת מקבלי האות), עמוס שוקן הוא המועמד הראוי לקבל את אות מיס פיגי של השנה, לרגל יום האשה.

היה פה גם קדימון, קודם, עם המלצות.

Read Full Post »

אני מקווה להעלות בהמשך רשימה לרגל יום האשה הבינלאומי, שהיום מציינים לו 100 שנים.

בינתיים, המלצות על שלושה בלוגים שכדאי להכניס לקורא הרסס:
ראומה [בלוג עם תודעה]
יחסי מין [הגיגים של (א)נשים על מגדר]
הכצעקתה [האתר הישראלי של Hollaback, נגד הטרדות רחוב]

מוסף הספרים של הגרדיאן בפרוייקט מיוחד לרגל יום האשה: 100 הנשים בצמרת הכתיבה והאקדמיה

ואיך אפשר בלי שירו הקלאסי של ג’ון לנון. כן כן, עדיין.

Read Full Post »

על הפרשה הזאת כתבתי בזמנו מזווית מסוימת: תרגיל במבוא לסוציולוגיה.

החגיגות על סגירת התיק של פרופ’ אייל בן-ארי, בזמנו, היו מוקדמות. כן, היו מי ש”חגגו” על כך בניסיון לטעון שהועלו נגדו האשמות סרק. לא סגי, גם ניסו להשליך על מקרים אחרים שבהם הושמעו טענות אך לא מוצה הדין הפלילי מסיבות שונות. אבל ישנם בחיינו, תודה לאל, מעגלים נוספים שבהם נבחנת התנהגות מלבד זה הפלילי. שבו נדרשות ראיות חותכות המאפשרות הרשעה מעל לכל ספק סביר; ושבו התיישנות איננה מאפשרת העמדה לדין. אחד מהמעגלים האלה נסגר השבוע. האוניברסיטה העברית העמידה לדין משמעתי את פרופ’ אייל בן-ארי והשבוע ניתנה הכרעת הדין (PDF). בן-ארי הורשע(*) בניצול לרעה של מעמדו ובהתנהגות שאיננה הולמת עובד אקדמי. נגזרו עליו שנתיים של השעיה מהאוניברסיטה שבהן לא יקבל משכורת, לא יוכל להשתמש בתקציבי מחקר ובכספי שבתון ולא להדריך תלמידי מחקר או להשתתף בכל פעילות שהיא של האוניברסיטה.
בהודעת האוניברסיטה שליוותה את הכרעת הדין נאמר בין השאר:

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »