קרוא וכתוב

העיתונאי המוערך נחום ברנע פירסם ביום שישי האחרון אייטם תמוה בטור שלו ב'ידיעות'. ברנע תיאר בו צילום של מועמדת לפריימריז במפלגת העבודה ב-2005, שצולמה באותה עת צועדת את צעדת הבוקר שלה "בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט". בינתיים נבחרה המועמדת, גילה את אזנינו. "היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא". מהמועמדת העלומה עבר ברנע לעיתונאית מרב מיכאלי, תוך שהוא מחמיא לה על רצינותה, כנותה ומלחמתה העקבית למען השקפותיה הפמיניסטיות. אפרופו פרשת קצב הביעה מיכאלי את המשאלה, ממשיך ברנע, שיפסיקו אחת ולתמיד להתייחס אל נשים כאל אובייקט מיני.

המשך…

Read Full Post »

החוק באירלנד אוסר לבצע הפלה ונדרש משאל עם כדי לשנות זאת. תוצאת המשאל של 1983 היתה תיקון לחוקה המכיר בזכותו לחיים של ילד שלא נולד שיש לכבד את זכויותיו בחוקי המדינה. אלפי נשים איריות (הנתונים מדברים על מעל ל-5,000) נוסעות מדי שנה לבריטניה כדי לבצע הפלה. האם האיסור מהווה פגיעה בזכויות אדם על-פי האמנה האירופית? שלוש נשים איריות הביאו את עניינן בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם שפסק היום (16.12.10) במקרה. בית המשפט לא קבע כי עצם האיסור על הפלות מנוגד לאמנה האירופית. אלא, שבמקרה אחד מתוך השלושה היעדר מסגרת שבה ניתן לממש זכות להפלה מהווה הפרה של סעיף 8 לאמנה, המגן על הזכות לפרטיות וחיי משפחה. 

במקרה הראשון מדובר היה באשה אלכוהוליסטית בשיקום שארבעת ילדיה נלקחו לאומנה והיא חששה שילד נוסף יסכן את סיכוייה לקבלם חזרה. במקרה השני מדובר היה באשה לא נשואה שלא רצתה להיהפך לאם חד הורית. בשני המקרים קבע בית המשפט כי אירלנד לא הפרה את האמנה. במקרה השלישי מדובר היה באשה שעברה טיפול נגד סרטן נדיר. היא חששה שההריון יהווה זרז להישנות המחלה בזמן ההפוגה וכן כי בדיקות שעברה ישפיעו על התפתחות העובר. במקרה זה קבע בית המשפט כי הופרה זכותה לפרטיות המוגנת בסעיף 8 לאמנה.

ב-1992 פסק בית המשפט העליון באירלנד במקרה של נערה שהיתה קורבן אונס, כי יש קטגוריה של מקרים שבהם קיימת זכות להפסיק הריון: כאשר יש חשש ממשי ואמיתי לחיי האשה ההרה. כפי שמציינת פיונה דה לנדרס בגרדיאן היום, לא רק שאירלנד היא בין קומץ המדינות האירופיות שבהן הפלה מוגבלת במידה כזאת, אלא שהממשלה לא הציעה חקיקה או הציגה הנחיות שיאפשרו לקבוע מתי מדובר במקרה כזה. החלטת בית המשפט בשטרסבורג מהיום תחייב את ממשלת אירלנד לעשות משהו כדי לאפשר לנשים שחייהן בסכנה לעבור הפלה. מה בדיוק עדיין לא ברור.

A, B & C v. Ireland

Read Full Post »

התפרסם כפוסט אורח בסלונה

זה היה רגע מכונן. הרגע שבו עמדה ד"ר אורלי אינס על הבמה והצהירה מול המיקרופונים והמצלמות: "אני כבר לא א'. אני לא מסתתרת, אני לא מתביישת, אני לא עשיתי שום דבר רע". זהו רגע מכונן ללא קשר לשאלה מה יהיו תוצאות החקירה. רגע שבו הקורבן מחזירה לעצמה את פניה, את שמה ובעיקר את זהותה. ויחד איתם מחזירה את הדברים כולם לסידורם הנכון. מחזירה לנו כחברה את הדיון החשוב בשאלה מדוע נשים שנפלו קורבן לעבירות מין מתביישות ומוסתרות, במקום שיתביישו ויסוו את פניהם הפוגעים בהן. אלה שבאמת עשו רע.

המשך…

Read Full Post »

אין לי מושג מה קרה בסיפור של א’, המשטרה והמשרד לביטחון פנים. האם מדובר בארועים חמורים הדורשים טיפול או בטפילת אשמה שהיא חלק ממאבק פוליטי על מינוי נכסף. (אגב, זה יכול להיות אפילו גם וגם, באופן מתוחכם כלשהו. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שמשתמשים באשה הקורבן לשם כך). אני מחכה, אפוא, לבירור יסודי של הטענות וההאשמות.

יש לי, לעומת זאת, מה לומר על כך שמכיוון שא’ התלוננה על שתי הטרדות מיניות – היא מוצגת בידי אחדים כ”מתלוננת סדרתית”.
ברור: זה כל כך לא יעלה על הדעת שאותה אשה הוטרדה פעמיים, שההסבר הסביר היחיד הוא שהיא סדרתית. בתלונותיה.

אני מציעה תרגיל: שאלו את האשה שאתם מכירים – בת-הזוג, האחות, הידידה, החברה לעבודה – כמה פעמים בחייה היא עברה הטרדה מינית. תגלו שכנראה כמעט כל הנשים בסביבתכם הן “סדרתיות”. ואתם לא ידעתם.

אבל מה שלא יסולח זה לא שכמעט כל אשה עוברת בחייה לפחות הטרדה מינית אחת, אלא שמישהי מעיזה להתלונן על יותר מאחת. לא המטרידים הם מטרידים סדרתיים, אלא הקורבן (לכאורה) היא מתלוננת סדרתית.

ובסקירת העיתונות של העין השביעית מראים יפה כיצד דיווחי העיתונים בנושא מציגים את א’ כמופקרת מינית.

Read Full Post »

שעבוד האישה, מאת ג’ון סטיוארט מיל. מאנגלית: שונמית ליפשיץ. עריכה מדעית והערות: ד"ר עמוס הופמן. הקדמה: ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי. הוצאת רסלינג 2009, 190 עמ'.

ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הוא מהאבות המייסדים של הליברליזם. המסה 'על החירות' היא קרוב לוודאי הטקסט המכונן של הליברליזם הקלאסי וחיבורו הידוע ביותר של מיל. באיחור רב יוצאת בעברית המסה החשובה 'שעבוד האישה' המצטרפת אל 'על החירות', כשהיא משלימה ומרחיבה את תפיסתו הליברלית של מיל. זאת בחייבה אותו להתמודד עם דיכוי נוכח ונרחב של קבוצת בני אדם שנמנעות מהם חירויות יסודיות, שמעיגונן והגנתן שואב הליברליזם את שמו.

על אף שאנו קוראים בו בעברית 150 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה, ניתוחו של מיל עדיין רלוונטי הן כחיבור פמיניסטי הן כחיבור ליברלי. אף כי מאליו מובן שאין זה חיבור בן ימינו.

המשך…

Read Full Post »

אמש יצא לי לראות חלק מהתכנית בטבעת זו. הפרק שהיה מוקדש לחלוקת המטלות בבית נפתח בשיחה בין גלית גוטמן לפסיכולוג ד”ר משה אלמגור. באיזה שהוא שלב אומר לה אלמגור:

אם הם לא מסכימים על הדבר הזה, על חלוקת התפקידים, השאלה שהם רבים עליה היא שאלה הרבה יותר עמוקה. היא שאלה של מהות הקשר ביניהם. אז חלוקת התפקידים הופכת להיות ההסחה מהשאלה היותר קשה, זה האם אנחנו מתאימים להיות ביחד. עכשיו, זו שאלה ענקית. זו שאלה שהתשובה עליה יכולה להפיל את הנישואין. אז מה עדיף?

אלמגור מצביע קודם לכן, באופן נבון, על ההבדל בין שיתוף לשוויון. אבל המהלך שהוא מבצע כאן הוא מהלך טיפוסי של פסיכולוגיזציה. במקרה הזה, פסיכולוגיזציה של הפוליטי. שכן מרגע שהוא טוען שאנשים שאינם מסכימים על חלוקת התפקידים ביניהם רבים בעצם על משהו אחר – הוא מעקר כל יכולת לקרוא תגר על תפיסות רווחות בחברה; על אופני שליטה ודיכוי עמוקים; והופך אותן לבעיות פרטיות של התאמה בזוגיות. כביכול, אם אני מתווכחת עם בן-זוגי על האופן הנאות לחלק בינינו את מטלות הבית, משמע אנחנו לא מתאימים.

המשך…

Read Full Post »

איפה אהוד? מאחורי הסינר של נילי

הפעם אהוד לא ברח. הוא סתם מסתתר. מאחורי הסינר של אשתו. שרק היא מוזכרת כמי שאולי תואשם בהעסקה לא חוקית. מה, אהוד לא העסיק אותה? זאת לא רק ההתנערות מאחריות האופיינית לו בפרט ולפוליטיקאים בכלל. זאת לא רק העמדת האשה בחזית, כמגן (נתניהו עשה מזה לא קריירה אחת אלא שתיים). זאת גם ההנחה הברורה, שלא קוראים עליה תגר, שהעסקת עוזרת בית ואחזקת הבית בכלל – הוא תפקידה של האשה. אם היא רוצה לצאת לעבוד היא צריכה למצוא אשה מחליפה. שתנקה ותטפל בילדים.
ואולי כמו שיאיר נוה יצא ללא פגע מכשלי האבטחה שחשפה פרשת ענת קם, כך תיפתר השאלה הביטחונית שבהעסקת עובדת בביתו של שר הביטחון ללא שום סינון ביטחוני ופיקוח על מה שיש לה גישה אליו (תודה: ע”א) – בזה שיגרשו את העובדת.

כולנו טרומנים?

טוב שיש לי י”קיר. כשאני מספרת לו בתימהון מעורב בעצבים על סצנות פרידה ושירותים מול המצלמה (כן, הקרבתי ערב שלם כדי לראות את הפרק האחרון) – הוא מפטיר ממרום ניסיונו בשדה הציניקנים שגם אלה נעשו ודאי בהנחיית ההפקה. כן, המשתתפים בוחרים מה לצלם. אבל יש תדרוך, ויש עבודה עם השחקנים (סליחה, “הטייסים”). איך להביא את האשה המרוגזת מנוכחות המצלמה בשיחת “יחסינו לאן" לסלק את המצלמה בחבטה ושזה ייראה אותנטי, נניח. הם מוחים שיש החושבים שהם קורבנות תמימים של הבמאי הציניקן. הם נכנסו בעינים פקוחות. רצו לספר את הסיפור שלהם (רש”י: רצינו פרסום. והרבה). ומה עם קורבנות הצד שבדרך? כולל כאלה שעוד לא בגיל ההסכמה?

אבל התרומה הזאת לפוסט מורטם של התכנית ההיא נועדה רק כדי לשאול לגבי הפרשייה האחרונה המסעירה את ביצת הריאליטי והשעשועונים. רפי אדר סולק מ”מאסטר שף”! סיים! במפתיע! הֵדֵי שערורייה נרמזים מעל דפי העיתונים. מי? מה? למה? מה מסתירים ועל מי מגינים כאן? או שאולי גם כאן בונים בהדרגה את המתח לקראת החשיפה העתידית. אולי יגלו מה התרחש מאחורי הקלעים בתכנית. ואולי הסילוק עצמו התבצע בכלל בהנחיית ההפקה, להגברת הבאזז. והרייטינג.

פילוסופים הכבירו מילים על השאלה איך נדע אם כל מה שאנחנו חושבים לחיינו איננו חלום שיום אחד נקיץ ממנו (או לא). אבל תורת ההכרה זה כל כך פאסה. היום השאלה היחידה היא האם כמו ב’מופע של טרומן’, לא נגלה יום אחד שמה שאנחנו חושבים לחיינו אינו בכלל איזו הפקה טלוויזיונית שלוהקנו אליה ללא ידיעתנו.

Read Full Post »

בשיח על התעללות מינית ואלימות מינית מדובר רבות על הקשר האמביוולנטי שנוצר לעיתים בין הקורבן לתוקפן. למה היא לא עוזבת אותו? תוהים מכריה של האשה המוכה. איך זה שהיא כתבה לו מכתב תודה? מקשים סנגוריו של המטריד. ‘תסמונת סטוקהולם’ מסבירה את ההזדהות עם החזק והשולט, המתפתחת לעיתים אצל בני ערובה כלפי חוטפיהם. הספרות אשר דנה בנושא של פגיעות מיניות מצביעה על דפוסים שבהם רווחים תחושות של בושה ואשם. יחד עם התלות במעוול הן מביאות את קורבנותיו לעיתים קרובות לא רק להישאר לצדו או תחתיו, אלא גם להאשים את עצמן במה שעולל להן. נטרפות במערבולת של כאב, בושה, חוסר ערך עצמי וניסיון נואש לשרוד.

האמביוולנציה הזאת קשה שבעתיים כשמדובר בהתעללות מינית בתוך המשפחה. הסודקת סדק נורא באמון שאת יכולה לתת בחייך. השוברת לבלי שוב את הביטחון הבסיסי להלך בעולם, בוטחת בעצמך ובאחרים. שכן מי שעולל לך את הזוועה הזאת הוא האדם האהוב עליך עלי אדמות. מי שנתן לך את חייך. זה שאת רוחשת לו אמון ללא סייג. שהוא כאן בשבילך, שהוא רוצה בטובתך. התערובת הבלתי אפשרית של אהבה, בושה, הסתרה ותלות מגיעה כאן לשיאה.

קשה לכתוב על ‘הרחק מהיעדרו’. קשה גם לקרוא בו. זהו סיפורה של אשה שאחרי שעברה התעללות מינית בתוך המשפחה, גילוי עריות מצד אביה, ממשיכה לחיות ולקיים יחסי מין עם אביה כאשה בוגרת. נגיד שאפשר לכתוב “לקיים יחסי מין” בהקשר הזה בלי מרכאות כפולות ומכופלות.
זהו ספר מטלטל. ראש וראשון, בגלל נושאו והאופן שבו הוא מועבר מבפנים. מתחת לעור. עד כדי כך שבקריאת חלקים ממנו את חשה כאילו זה קורה ממש לך.  אבל גם בדעתי על הספר עצמו היטלטלתי. בחלקים לא מעטים סברתי שהיכולת הספרותית המופגנת בו אינה עומדת בהלימה לנושאו. למען האמת, זוהי משימה קשה במיוחד. להגיע להישגה המכונן של קתרין הריסון בנשיקה היא אולי משימה בלתי אפשרית.
למרות שכתיבתה של שז אינה אחידה ברמתה, היא מצליחה בסופו של דבר בחלקים של הספר להעביר את מה שכמעט בלתי ניתן להעברה: את האמביוולנציה הזאת של הקורבן כלפי המתעלל. את השילוב הבלתי נתפס מבחוץ של שנאה ותלות, אולי אפילו סוג של אהבה.

האם כשמסיימים את ספרה מבינים יותר את הקורבן להתעללות מינית בתוך המשפחה? מבינים אותה אחרת. באופן עמוק והופך קרביים הרבה יותר מאשר תספק לכם רוב הספרות המקצועית העיונית בנושא.  שהרי כוחה של ספרות על-פני הגות הוא באותו רכיב חמקמק ההופך את האמירה לאמנות. את ההבנה לתובנה. את ההתבוננות להזדהות ולאמפתיה. את ההכרה לחמלה.

הרחק מהיעדרו מאת שֶז. עם עובד 2010, 154 עמ’

עוד בנושא: לבי שייך לאמא. על ‘הנשיקה’ לקתרין הריסון

Read Full Post »

והרבה חלב זה בשביל נשים. משקה למחשבה.

בשנות נעורי הרחוקים רווחה אמרה סקסיסטית שגרסה שגבר טוב הוא (או צ”ל) כמו קפה: חזק, חם וחריף. או משהו דומה לזה.
נזכרתי בזה, ובמבחן הקפה שלי, כי יוסי גורביץ שלח לי לינק למסיבות קפה, בעקבות ציוץ שלי שתמיד העדפתי קפה. אפרופו מסיבת התה שעושה עלייה, כמובן. (ותומר רזניק השיב לי בשדרוג נאה: tea party? not my cup of coffee).

אבל כנראה שלא רק שגבר צריך להיות כמו קפה, ההנחה היא שהוא אוהב קפה ושותה אותו. ומה שיותר חזק ושחור – יותר טוב (ויותר “גברי”?). לפני שנים, ביקורת בתי-הקפה של עכבר העיר כללה באופן קבוע את מה שכונה “מבחן החשבון”: למי בשולחן מגישים את החשבון? לגבר? למי שמבקש? מניחים באמצע השולחן בדיפלומטיות? באופן דומה, סיגלתי לעצמי את מבחן הקפה. פשוט על סמך ניסיון. לפני שנים נסעתי הרבה במערב אירופה. מדינות נאורות, כידוע. אני שתיתי קפה ובן זוגי למסע – תה. כמעט תמיד כשהוגשו המשקאות שהוזמנו לשולחן הוא קיבל את הקפה ואני את התה. בלי לשאול מה למי. נשים הן חלשלושיות כאלה, מתאים להן התה. הגבר החסון יקבל את המשקה המתאים לו.

באירופה כבר די מזמן לא ביקרתי, אבל התוצאות שרירות וקיימות גם בישראל. אני שותה מקיאטו. כפול או ארוך, תלוי כמה כבר שתיתי באותו יום. י”קירי שותה הפוך קטן. הדירוג מתקיים גם בין משקאות הקפה. כשאנו יושבים יחד בבית קפה והקפה מוגש לשולחן, באופן כמעט קבוע מגישים לו אוטומטית את המקיאטו (המרוכז ולכן החזק יותר) ולי – את ההפוך. למרות שההזמנה היתה הפוכה. משקה למחשבה.

ואל תגזימו, אבל עד שלוש כוסות קפה ליום זה בהחלט בריא. כך אומרים המחקרים. אלה שאני אימצתי, לפחות.

Read Full Post »

לקמפיין הזה, שמסעיר את חוצות פייסבוק, התוודעתי לא באופן בלתי-אמצעי, אלא דרך הפוסט הביקורתי הזה. שבהזדמנות זאת זיכה את קורא הרסס שלי בבלוג מבטיח נוסף. בתכלית הקיצור: אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בקמפיין הפייסבוק רשמו נשים בסטטוס שלהן את התשובה לשאלה (הסמויה) “איפה את שמה את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה?”,כשהתשובה (גלוית הסטטוס) צריכה להתחיל ב”אני אוהבת”. למשל: “אני אוהבת על השולחן”, “אני אוהבת על המטבח”. הבנתם את הרעיון. מין טיזינג כזה. הפוסט המומלץ מאד המלונקק לעיל, מנסח בבהירות מה הבעיות בקמפיין הזה. אבל כרגיל, הוא עצמו נהפך עד מהרה למוקד של מחלוקת זוטא. לא כולן אהבו את מה שנראה להן כנשים שאומרות לנשים אחרות מה פמיניסטי לכתוב על עצמן ומה לא. ומכאן הדיון הוסט מהעניין עצמו לשאלה האם הניסיון למשוך אליו את תשומת הלב, כפי שבוצע, הוא אנטי-פמיניסטי. לא סרטן השד ולא תיקים, אלא רק איפה נשים אוהבות את זה. כי הרי ברור שהן רוצות את זה כל הזמן ובכל מקום. או כך לפחות רוצה התעשייה הפורנוגרפית שנאמין. והאם הקמפיין בכלל פונה לנשים או מנסה למשוך את תשומת לבם של גברים דווקא? טענה נפוצה בזכות הקמפיין היתה שהוא השיג את מטרתו: תשומת לב רבה. עובדה, כ-ו-ל-ם מדברים על זה.

הטענה האחרונה דורשת התבוננות מיוחדת. האמנם הקמפיין השיג את מטרתו? בואו ניזכר בה רגע. העלאת המודעות לסרטן השד? לחשיבות הבדיקה השגרתית שצריכות נשים לעבור, כדי לאבחן אותו בשלב מוקדם וכך להגביר מאד את הסיכויים להירפא ממנו? בלי לקלל, התשובה היא לא. תשומת הלב ניתנה לקמפיין עצמו. לפרובוקציה. זה שמין מוכֵר זאת ממש חדשה ישנה. זה שקמפיינים פרובוקטיביים מושכים תשומת לב תקשורתית וציבורית – גם זה לא ממש גילוי מדהים. אבל כדאי לא לבלבל בין הבאזז והדיבור על אודות לבין השאלה האם מטרת הקמפיין הושגה. בעיני התשובה שלילית. אין לי שום ספק בכנות כוונתן של יוזמותיו. אבל בדרך, כרגיל, נרשמו נפגעים. כמו שכתבה מישהי: “העניין כאן הוא לא החופש לעסוק במיניות, העניין כאן הוא זילות של עניין כואב לנשים רבות. ולבנותיהן.” נכון. כי בעוד שהומור הוא בהחלט כלי נשק חיוני גם במאבק בסרטן, הוא כזה כאשר החולים בוחרים בו. לא כאשר מציגים את מחלתם באופן זול או מגוחך. (אני מקווה שלא צריך להצהיר הצהרת טובין אישית כדי לומר זאת). זה באמת עניין כאוב מכדי שהוא יעבור את כל המניפולציות האלה, ובמיוחד את זה שאמנם כולם מדברים על הקמפיין, אבל השאלה אם הוא הניע נשים לפעולה המתבקשת מקבלת, כנראה, תשובה שלילית. לכן אפשר להצטרף לליהי יונה בהצעה לכתוב משפט אחד בסטטוס: “לכו להיבדק”.

שתי מילים אחרונות:

א. אף כי שיעורם נמוך, גם גברים חולים בסרטן השד.
ב. יש בדיקות ידועות ואמינות לגילוי מוקדם של סרטן השד. סרטן השחלות, לעומת זאת, מכונה “המחלה המתגנבת”. זהו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. אך ברוב המקרים הוא מתגלה בשלב מאוחר ואז אלים וקטלני עד אימה.

Read Full Post »