קרוא וכתוב

התאבדותה של טובי בראונינג, מפתחת שיטת 'עוצמת הרכות', היא ארוע עצוב ומטלטל, ככל התאבדות. אך מעבר לכאב העצום שגרם הארוע הזה לבני משפחתה, חבריה הקרובים ותלמידיה הרבים, שאני משתתפת בצערם העמוק – זהו ארוע מטריד ברמות נוספות, החורגות מהטרגדיה הפרטית. הראשונה קשורה למסר שזה מעביר לגבי טיפול בכלל, יומרותיו, מגבלותיו של המטפל והצניעות שהוא נדרש לה. השנייה – להחלטה שקיבלה המשפחה (כך על פי הדיווח התקשורתי), לא לספר את דבר מותה לאמה הקשישה.

המשך…

Read Full Post »

ההימנעות ההפגנתית של ח”כ איימן עודה והרשימה הערבית המשותפת מלהגיע ללווייתו של פרס הציתה ויכוח סוער בתוך מה שניתן לכנותו “שמאל”. היו מי שהצדיקו או לפחות הבינו לגמרי את הצעד, בשל ההיסטוריה של פרס. היו מי שהתאכזבו וביקרו, או לפחות סברו שנעשתה כאן טעות. העובדה שאבו מאזן כן הגיע הוסיפה עוד כמה זרדים למדורה, משני הצדדים.

המשך…

Read Full Post »

אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.

המשך…

Read Full Post »

כשהאל מנסה את המאמינים – זהו חלק מהתיאולוגיה. המאמינים נוטים לפרש התנסויות קשות שהם עוברים בחייהם כמבחן או ניסיון שבו מעמיד אותם האל. (במקרה הטוב שזה איננו עונש). כך בתיאולוגיה בכלל, ובתיאולוגיה היהודית אולי באופן מיוחד, עם הניסיון הפרדיגמטי של עקדת יצחק (שלפחות רוב הפרשנויות רואות בו את הניסיון האמוני האולטימטיווי). אבל, יש גם ההיפך. בפרשת השבוע שנקראה אתמול, פרשת 'שלח', מתלונן אלוהים: "…וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו את קולי". זוהי התופעה ההפוכה, שבה המאמינים בוחנים את האל. האם הוא באמת קיים? כל יכול? מיטיב? חשבונאות שנגררים אליה כאילו מישהו הבטיח לנו גן של ורדים. שלא יהיה קשה אף פעם.

המשך…

Read Full Post »

האמרה “הכי חשוך לפני עלות השחר” משמשת לעיתים מזומנות לעודד אנשים (או קהילות) הנמצאים במצוקה קשה, וחשים כי ירדו לתהום שקשה לצאת ממנה. רוצים לומר: אל יאוש, עוד רגע ויעלה האור. והרגע הכי חשוך, קרי, הכי קשה – זה שאתם נמצאים בו והכול נראה לכם חסר תקווה – הוא רגע לפני הזריחה. זריחת האור.

המשך…

Read Full Post »

ישנה אמרה נפלאה המיוחסת (בטעות או לא) לגנדי, ומצוטטת רבות, והולכת כך:

בתחילה הם מתעלמים ממך. 
אז הם צוחקים ממך.            
אז הם נלחמים בך.              
ואז – את/ה מנצח.               

מפתה, ולכן כך יש העושים, להשתמש בציטוט הזה אפרופו מצבו של השמאל; הרדוף והמשוסה בידי פוליטיקאים, המלבים במכוון את יצרי ההמון. ולטעון שהנה הגענו לשלב הלחימה שהוא, כאמור, ממש שלב אחרון לפני הניצחון. כביכול ככל שאתה מהווה איום גדול יותר כך ינסו יותר להיאבק בך.

המשך…

Read Full Post »

לאחרונה אני מהרהרת בקשר העמוק שאני מוצאת בין יוגה לשבת.

זמן מזרון, אימון היוגה, הוא מפלט. מקום להתנתקות מן המירוץ (“להספיק, להספיק!”), מן ההמולה, מן ההתניות. (אי של שקט בתוך האי-שקט, כפי שיש האוהבים לקרוא לה, במסגרת הקלישאות שבהן מקדמים מורי יוגה מסוימים את מרכולתם. שהסטודיו שלהם תמיד “קסום”).
גם השבת היא אי כזה בתוך השבוע. מובדל. ומאפשר להתנתק מכל המשעבד אותנו. עצירה, פסק זמן.

רגע, אבל יוגה משמעה איחוד; חיבור; רתמה. אז איך זה שאנחנו מדברים כאן על התנתקות? כי זה הסוד: כדי להתחבר צריך להתנתק ממה שמפריע לעשות זאת. מהמירוץ, מההמולה, מההתניות. כדי שאפשר יהיה למצוא חיבור פנימה. ואז גם החוצה.

והשבת? אותו דבר ממש. התנתקות לצורך חיבור. חיבור לא לרעש החיצוני, לזמזום המתמיד, אלא למה שחשוב באמת. להיות ולא לעשות. טעינת מצברים פנימית שמאפשרת לנו אחר כך לחזור לזרם של השבוע, בכוחות מחודשים.

כפי שאימון היוגה הוא זמן שבו אנו מתנתקים לכאורה על-מנת להתאחד באמת, מתרחקים על-מנת להתכנס, כך גם השבת. אימון היוגה הוא פסק הזמן היומי; המאפשר לנו לעצור ולהרפות, ואז להיכנס או לחזור אל היום אחרי ששבנו ומצאנו את המרכז הפנימי שלנו והתייצבנו בו. והשבת היא פסק הזמן השבועי שבו עוצרים (לא אחר-כך, לא תכף: עכשיו!), מרפים, מתנתקים מההמולה; רק כדי להתחבר שוב לשקט הפנימי, ומתוכו לפעול.

Read Full Post »

בביוגרפיה של בן גוריון שקראתי לא מזמן, מביאה המחברת אניטה שפירא שני קטעים הקשורים לברית שלום, תנועת השמאל שאת הצעתה להקים בארץ משטר דו-לאומי דחה בן גוריון.

הקטע הראשון מתייחס לשיחות שניהל בן גוריון עם אנשי ברית שלום:

“בסופו של דבר, היו כל השיחות הללו בבבחינת תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום. שנים לאחר מכן סיכם ארתור רופין, יושב ראש ברית שלום, את ניסיונות ההידברות: ‘מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל’”. (ההדגשה במקור).

מה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל.

ראייתו הנוקבת של ארתור רופין מופיעה שוב בהמשך, כשנכתב על נסיונות ההידברות של בן-גוריון עם גורמים ערבים:

“למרות ניסיונותיו של בן-גוריון הוא לא הצליח להיפגש עם המופתי. עם הזמן, התבררו העמדות היסודיות, שאדם מנוסה כמו ארתור רופין ניסח עוד ב-1931: הערבים היו מוכנים להסכים לקבל את היהודים כמיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.

היום היו אנשי ברית שלום מוכתרים בידי אנשים מסוימים בשמאל, שחלקם מוכרים לי אישית, כפאשיסטים בשל תפיסתם זאת…

את הכיבוש צריך לסיים מסיבות רבות וטובות. אבל מי שמשלים עצמם שסיומו יסיים גם את הסכסוך היהודי-ערבי – שוגים באשליה שעלולה להתברר כמסוכנת. 
כשמבקשים לנסות ולשנות מציאות צריך, ראשית, לראות אותה נכוחה. גם כשהיא כואבת.

“מיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.

Read Full Post »

בשתי הרשימות הקודמות עסקתי בקשיים העומדים בפני האימון. אשר צומחים מהקושי הבסיסי להכניס מחויבות לאימון יומיומי שאנו מבקשים להתמסר לו ולהקדיש לו זמן, מקום ואנרגיה. הקשיים אכן עולים תדיר, אבל אל לדיבור עליהם להסתיר את העיקר: שהוא יופייה של הדרך הנגלית לנו מרגע שהתחלנו להתאמן. המתיקות המופלאה שחשים אחרי אימון היא תחושה שקשה להתחרות בה. זהו wellbeing גופני ונפשי שיש בו שילוב של רוגע, שקט פנימי, איזון, מרכז שנמצא ואפשרות לפעול ממנו מתוך עוצמה שקטה. אם יש אושר, כי אז מן הסתם זוהי ההרגשה.

המשך…

Read Full Post »