קרוא וכתוב

בשתי הרשימות הקודמות עסקתי בקשיים העומדים בפני האימון. אשר צומחים מהקושי הבסיסי להכניס מחויבות לאימון יומיומי שאנו מבקשים להתמסר לו ולהקדיש לו זמן, מקום ואנרגיה. הקשיים אכן עולים תדיר, אבל אל לדיבור עליהם להסתיר את העיקר: שהוא יופייה של הדרך הנגלית לנו מרגע שהתחלנו להתאמן. המתיקות המופלאה שחשים אחרי אימון היא תחושה שקשה להתחרות בה. זהו wellbeing גופני ונפשי שיש בו שילוב של רוגע, שקט פנימי, איזון, מרכז שנמצא ואפשרות לפעול ממנו מתוך עוצמה שקטה. אם יש אושר, כי אז מן הסתם זוהי ההרגשה.

המשך…

Read Full Post »

ברשימה הקודמת, לפרוש את המזרן, כתבתי על הקושי להתחיל באימון. להביא את עצמנו להתאמן. בקשיים בדרך לשם ובסיבות (ולעיתים התירוצים) שאנחנו מספקות לעצמנו לצורך כך. “כל כך נכון! לגבי כל דבר בחיים” – אמרו לי. כמובן, מפני שהיוגה היא הרי החיים… הרשימה הזאת תעסוק בקושי מתוחכם יותר המונע מאתנו להתאמן. קושי למתקדמים, אם תרצו.

המשך…

Read Full Post »

אמרה שגורה היא בפי מתרגלי יוגה ותיקים, שהאסאנה (תנוחה) הקשה ביותר היא לפרוש את המזרן. רוצה לומר, להקים את עצמי ולהתחיל באימון. המזרן עומד לו מגולגל בפינה, ממתין לי. ואני – דוחה. חם, קר, אין מספיק זמן, אני רעבה, אכלתי עכשיו…

המשך…

Read Full Post »

או שמא מעשה ברופאה רשלנית.

במוצאי שבת נאלצתי להגיע לחדר מיון עם בעיה לא קשה אבל דחופה. הרופאה בדקה, נתנה מרשם לשלוש תרופות ואמרה “אין לי כאן חותמת, אני רושמת את מס’ הטלפון ואם יש בעיה שיתקשרו מבית המרקחת”. בנוסף היא מנחה אותי לגשת עוד יומיים שלושה לרופא מומחה בקופ”ח לביקורת.

המשך…

Read Full Post »

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

המשך…

Read Full Post »

ירחיק עצמו נתניהו ככל שינסה מהשיחה המבזה שניהל שליחו ליאור לוטן עם משפחת מנגיסטו (לפטר את לוטן, שבינתיים התנצל, הוא לא פיטר) – מהשיחה עולה רוח המפקד של נתניהו בכל הדרה המפוקפק. זוהי הרוח המופחת בפיו, במילותיו ובהתנהגותו, הנושבת בלשכת נתניהו ובין מקורביו. שגם בלי הנחיות מפורשות ורשימת מסרים כבר יודעים לפעול על פיה ולרצות את אדונם.

המשך…

Read Full Post »

נגיעה של מלאך מאת גרי גרינשפן. אופיר ביכורים, 2012, 329 עמ'.

ידעתי שאכתוב על הספר הזה בעודי קוראת בו. קוראת ובוכה. ועם זאת הוא נשאר ימים רבים לצידי מבלי שאצליח לגשת למלאכת הכתיבה. וגם כשהתחלתי היא לא זרמה כרגיל. מה עיכב אותי, הקשה עלי? אולי משהו דומה לחששו של המחבר לפרסם את ספרו: "השחקן הראשי בו טהור כל כך, אציל כל כך, שפחדתי לפגוע, להרוס, לקלקל. ולו במשהו. לכתוב ברמה שאינה הולמת דיה. לומר מילה לא נכונה. לא רציתי לקחת על עצמי אחריות כה גדולה".

השחקן הראשי הוא ליעם בן גרי וליאורה גרינשפן, שחי על האדמה הזאת ארבע שנים וחודשיים בלבד. אך הפיץ בהן את אורו כפנינה נדירה. וחסד גדול עשה אתנו אביו, גרי גרינשפן, שפירסם את ספרו כדי להפיץ את אורה, יופיה וקסמה של הפנינה שזכו להביא לעולם, ובכאב אינסופי לקבור, גם לאלה שלא זכו להכיר את ליעם ומשפחתו באופן אישי. וכך לחוות גם הם, ולו בעקיפין, נגיעה של מלאך.

המשך…

Read Full Post »

אני ממעטת מאוד לכתוב בעמוד האישי שלי בפייסבוק, מלבד להעלות שם קישורים לפוסטים חדשים בבלוג. בשבוע האחרון חרגתי ממנהגי פעמיים. בפעם הראשונה ביום הבחירות ובפעם השנייה יומיים אחריו. הפוסט הזה ילך בעקבותיהן. לאן נוליך את החרפה: על ההסתה של נתניהו; מדינה על תנאי: על מה שחלקים בשמאל לא מבינים.

לאן נוליך את החרפה

ביום הבחירות, מיד אחרי שבדרך חזרה הביתה התקשיתי להאמין למשמע אזני ברדיו – ראש הממשלה מסית בקולו נגד 20% מאזרחי המדינה המממשים את זכותם הדמוקרטית להצביע ודוחק במצביעי הימין ללכת לבחור כי “הערבים נעים בכמויות לקלפיות” – כתבתי:

המשך…

Read Full Post »

הבחירות האלה מעוררות בי קבס מיוחד, כך שסברתי שהפוסט האחרון הוא הראשון והאחרון בעניינן. אבל הנה הערה קצרה נוספת, מכיוון אחר לגמרי. שכן נראה לי שמצהלות החגיגה לא רק מוקדמות (it’s not over till it’s over), אלא פשוט לא קוראות נכון את המפה.

המשך…

Read Full Post »

מאז החליט ללכת לבחירות, לא מפסיק בנימין נתניהו להאשים את כל מה שזז בכך שזהו קמפיין מתוזמר של השמאל להפיל את שלטונו. אכן.
נתחיל בכך שבדמוקרטיה לא מפילים ממשלה, בדמוקרטיה מחליפים ממשלה. זה הרעיון של הטקס הזה מאחורי הפרגוד, שבו יש פתקים עם אותיות של מפלגות שונות ולא רק של מפלגתו של נתניהו (שומו שמים! גם זה קמפיין מתוזמר להפלת ממשלתו!). יש אמנם מדינות שבהן מתקיימות “בחירות” עם פתק אחד מאחורי הפרגוד, שבו השליט מקבל 99% מקולות האזרחים. וייתכן שנתניהו מבקש להידמות להן. אולי זה המודל שראה בעיני רוחו כשהחליט, מרצונו החופשי, ללכת לבחירות.
שלטון מפילים בדיקטטורה, לא בדמוקרטיה. אבל אולי נתניהו יודע משהו על שלטונו שאנחנו לא.

כמה קשה ודאי לחיות כך: מפוחד ורדוף. חש מאוים מכל עבריו. רואה צל הרים כהרים. ומציג באופן ציני מחושב כל פעולה דמוקרטית לגיטימית כקנוניה. כמה מדכא ועצוב שאנו חיים תחת שלטונו של איש קטן כזה, שלא בוחל בשום אמצעי כדי לשמר את שלטונו. וממשכן לשם כך את עתיד כולנו. שמעולם לא נטע באזרחים תקווה אלא רק הפחיד, איים והסית. בקמפיין מתוזמר שלא נגמר.

בתוך הדיון המעניין בשאלה מה מאפיין דמוקרטיה, נוהגים לערוך סיווגים והבחנות שונות. למשל, בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית, דמוקרטיה רזה ודמוקרטיה עבה. דבר אחד מוסכם: אין דמוקרטיה ללא אפשרות של ממש להחליף את השלטון. בבחירות סדירות ופתוחות (שבהן משתתפת יותר ממפלגה אחת, לתשומת לבו של נתניהו). לכן בדמוקרטיה חייבת להיות גם אופוזיציה, שמטבע הדברים שואפת להחליף את השלטון. בחירות כאלה הן תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי גם אם לא תנאי מספיק. זאת המשמעות לכך שהעם (גוף האזרחים) הוא הריבון. וכפי שהוא מקים לעצמו ממשל כך הוא רשאי להחליפו. כי כן, אלו הן אמיתות ברורות מאליהן ש“כדי להבטיח זכויות אלה, מוקמים ממשלים בקרב בני האדם, השואבים את סמכויותיהם הצודקות מהסכמת הנשלטים, שבכל עת שצורת ממשל כלשהי נהפכת להרסנית למטרות אלה, זוהי זכותו של העם לשנות או לבטל אותו ולייסד ממשל חדש, שיושתת על עקרונות אלה, ולארגן את סמכויותיו באופן שייראה לו כמבטיח במרב את ביטחונו ואת אושרו”. (למי שלא מזהים המקור כאן)

זכותו של העם. לכו להצביע.

Read Full Post »