בביוגרפיה של בן גוריון שקראתי לא מזמן, מביאה המחברת אניטה שפירא שני קטעים הקשורים לברית שלום, תנועת השמאל שאת הצעתה להקים בארץ משטר דו-לאומי דחה בן גוריון.
הקטע הראשון מתייחס לשיחות שניהל בן גוריון עם אנשי ברית שלום:
“בסופו של דבר, היו כל השיחות הללו בבבחינת תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום. שנים לאחר מכן סיכם ארתור רופין, יושב ראש ברית שלום, את ניסיונות ההידברות: ‘מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל’”. (ההדגשה במקור).
מה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל.
ראייתו הנוקבת של ארתור רופין מופיעה שוב בהמשך, כשנכתב על נסיונות ההידברות של בן-גוריון עם גורמים ערבים:
“למרות ניסיונותיו של בן-גוריון הוא לא הצליח להיפגש עם המופתי. עם הזמן, התבררו העמדות היסודיות, שאדם מנוסה כמו ארתור רופין ניסח עוד ב-1931: הערבים היו מוכנים להסכים לקבל את היהודים כמיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.
היום היו אנשי ברית שלום מוכתרים בידי אנשים מסוימים בשמאל, שחלקם מוכרים לי אישית, כפאשיסטים בשל תפיסתם זאת…
את הכיבוש צריך לסיים מסיבות רבות וטובות. אבל מי שמשלים עצמם שסיומו יסיים גם את הסכסוך היהודי-ערבי – שוגים באשליה שעלולה להתברר כמסוכנת.
כשמבקשים לנסות ולשנות מציאות צריך, ראשית, לראות אותה נכוחה. גם כשהיא כואבת.
“מיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.