קרוא וכתוב

אמרה שגורה היא בפי מתרגלי יוגה ותיקים, שהאסאנה (תנוחה) הקשה ביותר היא לפרוש את המזרן. רוצה לומר, להקים את עצמי ולהתחיל באימון. המזרן עומד לו מגולגל בפינה, ממתין לי. ואני – דוחה. חם, קר, אין מספיק זמן, אני רעבה, אכלתי עכשיו…

לפני זמן מה עשיתי “ויתחכמה לו”. כלומר, ויתחכמה לי. החלטתי לפרוש את המזרן. כל הזמן. להשאיר אותו פרוש. המחשבה הזאת עלתה בי מזמן, אבל גם היא נתקלה בתירוצי התודעה: זה תופס מקום, זה יצבור אבק, הכלבה תהפוך את זה למזרן שלה… וזה לא יעזור, כמובן.

בסוף עשיתי. מקום האימון קבוע ממילא, יישאר שם המזרן פרוש. נזכרתי במגבת המזרן שקניתי לפני עשור בבוסטון, כשתרגלתי יוגה בסטודיו ביירון באפטיסט, שם האימון מתקיים בחימום של כ-30 מעלות (לא, לא ביקראם, אבל יוגה בחימום). ופעמים רבות היה צורך לפרוש מגבת על המזרן כולו כדי לספוג את הזיעה הנוטפת ובעיקר כדי למנוע החלקה עליו. כעת פרושה המגבת על המזרן לצורך ענייני אבק ים תיכוני. אותה אפשר לכבס בקלות.

זה כמובן לא באמת פתרון לקושי לפרוש את המזרן, אמרתי לעצמי. שהרי מדובר לא בקושי לפתוח את המזרן המגולגל אלא בעצם ההחלטה להתחיל באימון. עכשיו. לא אחר כך. אבל ראי זה פלא: זה עזר! יש משהו במזרן הפרוש כל העת, שמקל על להתחיל להתאמן. משהו מזמין יותר. כמו אומר לי: אני פה. כשתרצי. כשתצטרכי. כשאני נקראת אל הקול הפנימי להתאמן הוא כבר שם, ממתין לי. בין אם לאימון שגרתי של בוקר או אחה”צ, בין אם לכמה תנוחות בין לבין. להמריץ את עצמי בכמה ברכות שמש, לשחרר את הגב או להירגע לפני השינה בתנוחות הפוכות, לחזור לילדה שבי ב-happy baby, או פשוט לשכב בשוואסאנה ארוכה.

אין צורך אפילו בחדר משלי. רק בפינה משלי. מקום שמעצם המזרן הפרוש בו נוצר רוגע. שמאפשר שקט ומרכז. להניח את הגוף. להניח לכל השאר.

עוד בנושא:
התקרבות צלולה