קרוא וכתוב

אישה לבדה מאת אילנה המרמן. אחוזת בית 2016, 302 עמ'.

בפרולוג לספר מטיילת אילנה המרמן בניו זילנד על אופניה. "לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית." את האופניים ממירה בשאר הספר הפורד פיאסטה האדומה שלה. הלוקחת אותה מרחק קצר מביתה בירושלים, ואל מעבר להררי החושך של התודעה הישראלית, אל הגדה המערבית ורצועת עזה. "ארץ הפלסטינים". שם היא פוגשת אנשים.

המשך »

המקום הכי טוב בעולם מאת איילת צברי. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. עם עובד 2016, 250 עמ'.

איילת צברי משרטטת, בקובץ הסיפורים הנפלא הזה, דמויות שניתן לחפש ואולי למצוא את המשותף ביניהן בשבר החוצה את חייהם. בתוך המשפחה, בין חבריה, בין בני זוג, בין היחיד לחברה שהוא מרגיש בה זר ושונה, תמיד או לפתע, או חי בשוליה. חיפוש אחר המקום, ואחרי הגדרה חדשה של זהות שיספק המקום הזה. שכן זהות היא תֵמה נוספת המקשרת את סיפורי הקובץ. חוויה של זרות, שונות, חריגות. בין אם הזרות הזאת נגלית בחוויית ההגירה, או בשל תחושת השונות והחריגות שמתגלית בשל הפער בין העולם הפנימי של האני לבין התחושה שהוא לא יתקבל בחוץ, בסביבה שבה מתרחשים "החיים". אבל הדמויות מצליחות, גם אם בלא מעט כאבי גדילה, למצוא את מקומן. שונה ככל שיהיה, אך כזה שיחושו בו בבית. במקום הכי טוב בעולם.

המשך »

כשהאל מנסה את המאמינים – זהו חלק מהתיאולוגיה. המאמינים נוטים לפרש התנסויות קשות שהם עוברים בחייהם כמבחן או ניסיון שבו מעמיד אותם האל. (במקרה הטוב שזה איננו עונש). כך בתיאולוגיה בכלל, ובתיאולוגיה היהודית אולי באופן מיוחד, עם הניסיון הפרדיגמטי של עקדת יצחק (שלפחות רוב הפרשנויות רואות בו את הניסיון האמוני האולטימטיווי). אבל, יש גם ההיפך. בפרשת השבוע שנקראה אתמול, פרשת 'שלח', מתלונן אלוהים: "…וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו את קולי". זוהי התופעה ההפוכה, שבה המאמינים בוחנים את האל. האם הוא באמת קיים? כל יכול? מיטיב? חשבונאות שנגררים אליה כאילו מישהו הבטיח לנו גן של ורדים. שלא יהיה קשה אף פעם.

המשך »

בית על מים רבים מאת אמונה אֵלון. כנרת זמורה ביתן, 2016, 286 עמ'.

תמונה שהוא רואה בחטף במוזיאון היהודי באמסטרדם, תטלטל את עולמו של יואל בלום, סופר ישראלי ידוע ומצליח, ואת כל מה שחשב כי הוא יודע על עולמו. התמונה תחשוף רמז לסוד הגדול בעברו; המתגלה לו כשהוא שב ארצה מהביקור שנועד לקדם את ספרו האחרון שיצא בהולנד, ומבקש הסברים מאחותו. ואילו לנו, הקוראים, ייחשף הסוד אט אט במהלך הספר.

המשך »

בזמן האחרון פירסמתי בבלוג לא מעט ביקורות ספרים. למעשה זה היה עיקר כתיבתי לאחרונה (בין השאר מהסיבות המפורטות כאן). כך שמי שמחפשים מה לקנות בשבוע הספר הבעל”ט יכולים לדפדף אחורה בבלוג, או לפנות לרשימה המרוכזת של הביקורות.

אבל אם עלי להמליץ על ספר אחד ויחיד לשבוע הספר, זה יהיה דווקא ספר שלא כתבתי עליו. ככה זה, לפעמים ההרגשה היא שקשה לכתוב דווקא על המובחרים ביותר. שיש בספר משהו שנותן הרגשה שכל כתיבה עליו תקטין אותו. ושפשוט צריך לקרוא אותו.

כזהו ‘קו המלח’ של יובל שמעוני. לבטח הספר הטוב ביותר שקראתי השנה, ויותר. כן, קרוב ל-1,000 עמודים (בשני כרכים), אבל כאלה שמתענגים באיטיות על כל אחד מהם. בתום קריאת הכרך הראשון, כתבתי איפשהוא שאני יכולה לומר בזהירות שיובל שמעוני הוא בעיני הסופר הנפלא ביותר שכותב היום בעברית. בתום הספר כולו המסקנה הברורה היתה ש’קו המלח’ הוא פשוט יצירת מופת.

כל ביקורות הספרים

מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה מאת בן מקנטייר. מאנגלית: כרמית גיא. עם עובד, 2015, 358 עמ'.

סיפורו של קים פילבי, מראשי המודיעין הבריטי וסוכן כפול שריגל לטובת ברית המועצות, הוא סיפור מסעיר. וספרו של מקנטייר עושה חסד לסיפור הזה. זהו ספר מרתק לא רק כי הוא פורש סיפור של ריגול ובגידה בצל מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, סיפור המוכיח שוב כי המציאות עולה על כל דמיון (ובדיון). אלא גם כי הוא פורש לפנינו בבהירות פרק היסטורי ופוליטי מאלף, מחדד תובנות על החברה הבריטית המעמדית, ומאיר ממד פסיכולוגי מעניין, שכן הוא עוסק באישיות מורכבת ומרתקת. הספר מתמקד בדמותו האניגמטית של קים פילבי ובניסיון לפצח את החידה שלה. ניסיון שלא עולה יפה עד הסוף, שכן פילבי מתגלה כמי שתמיד יש עוד שכבה של אמת או בדיה בסיפור שלו. ולקראת הסוף נראה כי הוא וחברו הטוב לשעבר לשירות המודיעין, ניקולס אליוט – המגיע להתעמת אתו ולספר לו כי נחשף ו"המשחק נגמר" – משחקים משחקים לא רק כפולים אלא משולשים ומרובעים. כך שהאמת – אם יש כזאת בכלל – נעלמת בשלל המראות שמהן משתקפות הדמויות.

המשך »

האמרה “הכי חשוך לפני עלות השחר” משמשת לעיתים מזומנות לעודד אנשים (או קהילות) הנמצאים במצוקה קשה, וחשים כי ירדו לתהום שקשה לצאת ממנה. רוצים לומר: אל יאוש, עוד רגע ויעלה האור. והרגע הכי חשוך, קרי, הכי קשה – זה שאתם נמצאים בו והכול נראה לכם חסר תקווה – הוא רגע לפני הזריחה. זריחת האור.

המשך »

כשמתגלה פער בין ערכים מוצהרים למציאות, זה תמיד מתסכל. בשל היומרות המתבררות כחסרות כיסוי. וציפיות מוצדקות, שנוצרו על בסיס אותן יומרות מוצהרות, מתנפצות על קרקע המציאות. כשמדובר בערכים משמעותיים במיוחד, כמו אנושיות, הכלה וחמלה, שמתברר שמי שרוממותם בגרונו לא נוהג על פיהם – האכזבה עמוקה במיוחד. כשכל זה קורה בהקשר שאמור להיות הקשר של ריפוי – הפגיעה עלולה להיות אנושה. ולהצריך טיפול נוסף ולא פשוט, שיהיה עליו לשקם את האמון שאבד עוד לפני שיתן מענה לצרכים הריפויים.

המשך »

אליזבת איננה מאת אמה הילי. מאנגלית: שי סנדיק. סנדיק ספרים, 2015, 267 עמ'.

אליזבת איננה. זהו המשפט המהדהד שוב ושוב בראשה של מוד. וכשהוא איננו מהדהד היא נזכרת בכך באמצעות הפתקים שהיא תוחבת בכל מקום כדי לזכור. מוד משוכנעת שחברתה אליזבת נעלמה. חשדות עולים. אבל איש איננו מקשיב לה, משום שמוד דמנטית. את הזיכרון המתפותת מחליפים פתקים. פתקים המוצמדים בדירתה כדי שתזכור (לא לקנות עוד שימורי אפרסקים, לא לאכול את הטוסט לפני השעה הייעודה. לא לבשל בעצמה). פתקים שהיא כותבת לעצמה כדי לזכור (אליזבת עדיין איננה בבית) נדחפים לארנק, לתיק, לבגדים, לכל מקום אפשרי. רק שצריך לזכור למה היתה הכוונה כשנכתבו כאשר מוצאים אותם. ולדעת האם הם עדיין רלוונטיים..

המשך »