כמו בשנה שעברה, גם השנה לא נזקקתי לקבל את סיכום הנתונים של הבלוג, שוורדפרס.קום שולחים כל סוף שנה כדי לדעת שכתבתי פחות. ברור היה לי כי המגמה הזאת של הכתיבה ההולכת ופוחתת – שכתבתי עליה בסוף השנה שעברה – נמשכה השנה ואף הועצמה. ושוב, כמו בשנה שעברה, לא מדובר רק בעייפות החומר או התייבשות פשוטה, אף כי אולי גם אלה נותנות אותותיהם. זוהי אותה תנועה של התכנסות פנימה ושינוי במה שנראה חשוב.
כך, אם לומר משהו על הנתונים, שלוש מתוך חמש הרשימות הנקראות ביותר בבלוג השנה (מקומות 3,1 ו-4) עסקו ברופאים ויחסם ובפוליטיקה של רפואה. רשימה אחת בחופש הביטוי ואחת בתופעה של הטלת האחריות על בחירותינו על אחרים. הרשימה הנקראת ביותר היתה זו שבה הצלחתי – אחרי שנתיים! – לתאר שתי תמונות (רק שתיים…) מחוויותי בבית חולים, והפניתי את המבט אל התמונה הגדולה המצטיירת מהן. קישורים בסוף הפוסט.
אבל יש עניין נוסף, חיצוני יותר. והוא הקושי למצוא את הקול בקקפונייה הרעשנית שאנחנו מוקפים בה.
כתבתי כבר פעם ש”ב’שיח’ הישראלי החדש-ישן אין רגע של שקט. אין רגע של שתיקה. אין רגע של חסד. הוא לא נח ולא סותם לרגע. בתקשורת הממוסדת ובמדיה החברתית כאחת.” התופעה הזאת הולכת ומחריפה עם השנים. היום קשה לדבר בכלל על שיח. יש צעקות. שמחרישות אזניים.
בתוך הבליל הצעקני הזה אי אפשר לשמוע שום דבר. ודאי לא דברי טעם. והוא מקשה גם לומר אותם.
יש צעקות; יש הטחת האשמות ודברי גנאי; יש שמחה לאיד. יש שטחיות.
אין עובדות; אין מורכבות; אין הקשבה לצד השני; ודאי שלא ניסיון ליצור דיאלוג (שמטבע הדברים דורש הקשבה לבן/בת השיח שלך).
הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק – שם כל אחד נעשה שדר בעל מגאפון קולני, או לפחות בעל פוטנציאל כזה – מובילות את המגמה הזאת. אבל היא לא נעצרת שם. הנורמות הפסולות שהתבססו שם (יש כמובן גם יתרונות רבים למדיה החברתית, אך לא בכך עסקינן כרגע) חודרות אל מישורים אחרים בחיינו. בזמנו כתבתי על הזליגה הפייסבוקאית אל העיתונות ועל הזליגה הפייסבוקאית אל הפוליטיקה.
ה-echo chamber של הרשתות החברתיות גורם לכך שאנחנו מתייחסים להד שנוצר בהם כמשקף את המציאות. ושוגים. זה יכול להביא להפתעה גמורה (לא שלי…) מתוצאות הבחירות, שכן אנשים משוכנעים שמה שמתחולל בפיד שלהם משקף את דפוסי ההצבעה. זאת דוגמא להטיה אופטימית. מנגד, ה-echo chamber הזה יכול גם להביא לכך שאנחנו נוטים לחשוב שהמצב נורא הרבה יותר מכפי שהוא. לנוכח קריאות הנהי, הייאוש ומריטת השיערות הווירטואלית שאנו נחשפים אליה כל יום. הכול נורא ואיום, ללא שום מדרג. כנאמר, העובדות פחות חשובות; ה”פרשנות” שטחית ולא מבוססת; ובעיקר, מי שצועק יותר חזק ויותר בוטה – מקבל יותר לייקים ושיתופים. זהו המולך החדש.
בכך אין לומר כי המצב איננו קשה ומדאיג. אלא, שהצעקנות הרדודה הזאת לא מיטיבה אִתו. ולא אתנו. היא מחרישת אזניים, לא פוקחת עיניים.
אני כמובן מודעת היטב לכך שדווקא על רקע זה חשוב לשמוע קולות אחרים. שקולים. שהניתוח שלהם בהיר אך שאינם מרדדים את המציאות לקלישאות, צעקות שבר או זעקות קרב. שאינם מתעלמים ממורכבות ורואים ומראים גם דקויות. רק מה לעשות, על רקע הקולניות הזאת אני מתקשה יותר מתמיד למצוא את קולי.
הרשימות הנקראות ב-2015:
1. טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה
2. “זה לא בסדר שאני צריכה לעשות את הבחירה הזאת”
3. היקום המקביל של הרופאים
4. בית חולים, מדינת קסרקטין וחוסר החמלה
5. חופש ביטוי: איזה פחד
שותפה לתחושתך שבתוך כל הרעש והמהומה, הקולות השקולים הולכים לאיבוד, והמציאות מצטיירת באופן מעוות.
גם אני חשה בתופעה הבעייתית שבכתיבה ובמיעוט המבקרים באתרי. רוצה לומר שזה סוג של התכנסות פנימה שנובעת בין היתר מהרעש וההמולה הרבה מבחוץ וחוסר ההקשבה ההולך וגובר עם הזמן. עם כל זאת, נהניתי לקרא את רשימותיך, הצטערתי לשמע תלאותיך בבתי החולים ולקראת שנת 2016 מצפה לרשימותיך המושכלות. איחולי לשנה אזרחית בריאה ושיח יותר שפוי. תרצה
נעמה שלום, אני גם שותף לתחושות הללו שאת מתארת בפוסט. אך מעניינת אותי דווקא הניתוח שלך לסיבות בגינן השיח מרודד ככה, את מתייחסת לרשתות החברתיות אך האם אפשר ל'האשים' גם את הפוליטיקה של הזהות? ואסביר, כדי שזהות מסוימת תוכל להיות מיוצגת באופן ברור בשיח הציבורי על הזהות להיות חדה וברורה (ואפילו די שטחית). מה שלא מאפשר לזהויות אחרות , מורכבות יותר לפרוח?
אני נוטה לחשוב שה"שיח" קצר הרוח, הרדוד, הבוטה, התוקפני והאלים כלפי כל מי שמעז לחשוב ולהתבטא אחרת – קשור יותר למדיום, שבאופיו גם מעודד וגם מעצים את התכונות האלה. (כמובן שיש לכך עוד סיבות. אך המדיום מעצים אותן מאוד. וגם אם זה התחיל עוד קודם לכן במדיה הרגילה/מסורתית).
לגבי הזהויות אני סבורה שרובן, אם לא כולן, אינן חד-ממדיות. אבל אתה מעלה זווית מעניינת.
[…] את התופעה הזו הטיבה לתאר ד"ר נעמה כרמי בפוסט שהעלתה לאחרונה 2015: קשה למצוא את הקול. […]