קרוא וכתוב

כתבתי בזמנו רשימה על 'הפייסבוקאות כעיתונות החדשה'. הסעיף הראשון שלה עסק בטורים עיתונאיים הנכתבים כאילו היו סטטוס בפייסבוק. המון מילים חזקות וסימני קריאה, מטאפוריים או לא; בלי לדעת או להבין במה שכותבים, בלי לבדוק, בלי לקחת אחריות על המילים. הסעיף השני שלה עסק ב"ידיעות" עיתונאיות הנוצרות ע"י ציטוט סטטוסים מפייסבוק:

היה כתוב בפייסבוק

אם לפעמים כותבים טור כאילו היה סטטוס בפייסבוק, "עיתונאות" חדשה נוספת היא יצירת ידיעה על-ידי ציטוט סטטוסים מפייסבוק. אידיאלי לקיץ הישראלי. אין צורך להתאמץ, לא לכתת רגלים ולא להפעיל את הראש. עוברים על הפיד, במידת הצורך מבקשים תגובה – והופה, יש לנו אייטם.
אז בהחלט, האינטרנט הפך את כל אחת מאתנו, עקרונית, גם לתחנת שידור. יש בזה הרבה יתרונות. אבל אז מה צריך את התקשורת הממוסדת? ובכן, צריך, כעיקרון. כי אנשים צריכים מתווכים כדי להגיע למידע ולחדשות. ובעיקר הם צריכים מתווכים אמינים. ומקצועיים. ולא רק תיווך, גם תחקיר הוא עיסוק עיתונאי שבפייסבוק ואפילו בבלוג, מה לעשות, קשה לבצע. צריך לשם כך פנאי, משאבים ונגישות, בין השאר. ופרשנות, רצוי שאף היא תסתמך על גוף ידע מקצועי, מקורות וקשרים שנטוו על פני זמן. פרשנות מעמיקה ומקצועית היא כנראה הדבר העיקרי שבלוג יכול לספק לא פחות טוב מעיתון. גם טור דעה ראוי הוא יכול להחליף בקלות. אבל אם עיתונאות היא מקצוע (אף אם תיהפך לעיתונות אינטרנטית, כי השאלה אינה המדיום אלא דרך יצירת התוכן) – פייסבוק עדיין לא יכול להחליף אותה. (…) יש כמובן נושאים חשובים מאוד שעולים במדיה החברתית. (…) אבל כשהם מגיעים as is ל"ידיעה" בעיתון – עיתונאות זה לא.

עכשיו גם הפוליטיקה נהפכה לפייסבוקאות. שר החינוך שי פירון, לאחר שתיקה ארוכה, הגיב לפרשת המורה אדם ורטה במילים: "לא אהבתי את מה ששמעתי בשימוע". Dislike. שרת התרבות לימור לבנת התייחסה לאותה פרשה במילים "מגיע לספיר סבח לייק גדול". Like. לא רק השרים של 'יש עתיד' חיים בפייסבוק, מסתבר. חינוך ותרבות, שימו לב.

פירון לא רצה להגיב מהמותן והמתין כדי לבדוק ולהוציא תגובה שקולה. זה לגיטימי. (אף כי לעיתים עדיף להגיב ולו באופן זה – אני בודק ואתייחס בהמשך – מאשר להצטייר כמי שממלא פיו מים בשעה קשה). ולא שאין מה לומר לגבי המכתב שבסופו של דבר הוציא למערכת החינוך, שבו קבע, בין השאר, שלושה תחומים "שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם:
א. פגיעה דתית, עלבון באמונתו או באלוהיו של הפרט או של הקהילה.
ב. הכחשת שואה.
ג. ערעור על הלגיטימיות של צה"ל ועל היותו צבא העם, המגן על קיומנו בארץ הזו ועל זכות קיומה של מדינת ישראל.
בנושאים אלה יש להיזהר. מותר לבקר אותם, להעיר אודותם, אבל הם שייכים לליבת הקיום של הפרט ושל הכלל,לכן אל לנו לערער על עצם מרכזיותם בחיינו".

מעניין אם פירון פירט את שלושת התחומים הנפיצים על פי סדר חשיבות יורד. ראש וראשון פגיעה דתית. ומי קבע שדווקא אלו התחומים שבהם "יש להיזהר כפליים"? אה כן, פירון.

אבל כאן אני עוסקת, כאמור, בפייסבוקאות שהשתלטה על השיח. בתקשורת ועכשיו גם בפוליטיקה. התגובות הלא אוהבות או הנותנות בלייק אינן פוליטיקה. הן התיילדות. לא הן מה שהופכות את הפוליטיקה שלנו לרדודה וצעקנית, אבל הן בהחלט סימן לה, שבתורו מחמיר את התופעה.

התקשורת מצטטת את מה ששרים מפרסמים בפייסבוק שלהם. זה מתקשר למה שכתבתי לעיל ("היה כתוב בפייסבוק") לגבי עצלותה של התקשורת, אבל גם אומר משהו על מי שבוחר לפרסם כך את דבריו. מצד אחד, יש כאן קשר ישיר עם האזרחים (אך באופן מסויג מאוד: רק עם המחוברים לאינטרנט ורק עם מי שבפייסבוק!), המתבצע מעל ראשה של התקשורת ומדלג על תיווכה. מצד שני, יש כאן התחמקות של הפוליטיקאים מכל מה שאנו אמורים לקבל מתקשורת טובה, כשהיא עצמה ממלאת את תפקידה כהלכה ולא מסתפקת בציטוטים מהפיד שלהם: שאלות קשות. עימות עם נתונים ומגמות. בפייסבוק, שאלות מאתגרות לעיתים קרובות פשוט נמחקות מהפיד. או לא נענות. אמת שפוליטיקאים מיומנים יודעים להתחמק ולא לענות לשאלות קשות גם בראיונות עיתונאיים. אבל עדיין יש כאן הבדל מכריע. ובעיקר, קשה לומר בפייסבוק משהו בעל משמעות. בדיוק כמו שלא כל דבר ניתן לתמצות ב-140 התווים של טוויטר. כל אלה תורמים להשטחת השיח. פייסבוק יכול להיות כלי, למטרות מסוימות ומצומצמות. לא תחליף לדבר האמיתי.

אין לזלזל בפייסבוק כמכשיר שיכול להניע לפעולה ולעיתים גם להשפיע. אבל גם אין להמעיט בסכנותיו השונות. מה שיש להיזהר מפניה בהקשר זה היא האשליה שהוא מחליף את המציאות. סטטוסים שנונים במקום עשייה פוליטית; "לא לאהוב" במקום לצאת לרחוב; לתת בלייק במקום לומר משהו משמעותי.