פשע! נגד! האנושות!
קשה לכתוב טור שבועי בעיתון על סוגייה אחת. כל עיתונאית מכירה את התחושה: לפעמים צריך לחפש מתחת לאדמה את הנושא, את הזווית, את הייחודיות; לא לחזור על עצמך. התוצאה, לפעמים, היא שנכתבות שטויות, או שהכותב מפליג למחוזות רחוקים שהקשר בינם לבין מה שהטור אמור לעסוק בו קלוש.
קשה לי במיוחד לבקר טור פמיניסטי, שעצם קיומו בתקשורת הוא ברכה. אבל כשצריך אז צריך. לצפי סער זה קורה יותר מדי לאחרונה והטור היום של ‘גברת מג’ונדרת’ הוא דוגמא בולטת. האייטם הראשון עוסק בגירוש הילדים הסודאניים. זה מושווה לחטיפת ילדי תימן ונקבע שהוא מהווה פשע נגד האנושות. שכולנו משתפים איתו פעולה.
כתבתי רבות על נושא הפליטים ומבקשי המקלט, נושא שעסקתי בו גם אקדמית. גירושם אינו תקין ואינו עומד בנורמות של הדין הבינלאומי כל עוד הוא נעשה ללא בדיקה יסודית האם ניתן להחזירם למקום מוצאם בלי שנשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או סכנת עינויים. מבחינה מוסרית האופן שבו הוא נעשה ראוי לגינוי.
הקשר לפמיניזם אפילו לא קלוש. אבל הנקודה המרכזית היא אחרת. פשע נגד האנושות הוא קטגוריה משפטית מוגדרת. לא כל מה שעיתונאית מזועזעת ממנו נהפך לכזה. למרות שהיבריס עיתונאי ידוע הוא שעיתונאים חושבים שיש להם כוח לקבוע את המציאות בהפרחת מילים. גם לא כל הפרה של הדין הבינלאומי הוא פשע כנ”ל. הסעיף הכביכול רלוונטי הוא “גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה”, והוא צריך להיעשות – כמו כל שאר רכיבי העבירה – “כחלק ממתקפה נרחבת ושיטתית המופנית כלפי אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה” (סעיף 7.1 לאמנת רומא). אבל אין צורך לבדוק, ואין חובה לקחת אחריות על המילים. יש רק לנפק 800 מהן (נניח) לטור השבועי.
היה כתוב בפייסבוק
אם לפעמים כותבים טור כאילו היה סטטוס בפייסבוק, “עיתונאות” חדשה נוספת היא יצירת ידיעה על-ידי ציטוט סטטוסים מפייסבוק. אידיאלי לקיץ הישראלי. אין צורך להתאמץ, לא לכתת רגלים ולא להפעיל את הראש. עוברים על הפיד, במידת הצורך מבקשים תגובה – והופה, יש לנו אייטם. 
אז בהחלט, האינטרנט הפך את כל אחת מאתנו, עקרונית, גם לתחנת שידור. יש בזה הרבה יתרונות. אבל אז מה צריך את התקשורת הממוסדת? ובכן, צריך, כעיקרון. כי אנשים צריכים מתווכים כדי להגיע למידע ולחדשות. ובעיקר הם צריכים מתווכים אמינים. ומקצועיים. ולא רק תיווך, גם תחקיר הוא עיסוק עיתונאי שבפייסבוק ואפילו בבלוג, מה לעשות, קשה לבצע. צריך לשם כך פנאי, משאבים ונגישות, בין השאר. ופרשנות, רצוי שאף היא תסתמך על גוף ידע מקצועי, מקורות וקשרים שנטוו על פני זמן. פרשנות מעמיקה ומקצועית היא כנראה הדבר העיקרי שבלוג יכול לספק לא פחות טוב מעיתון. גם טור דעה ראוי הוא יכול להחליף בקלות. אבל אם עיתונאות היא מקצוע (אף אם תיהפך לעיתונות אינטרנטית, כי השאלה אינה המדיום אלא דרך יצירת התוכן) – פייסבוק עדיין לא יכול להחליף אותה. לא זאת אף זאת, עדיין סיפור “עושה את זה” כשהוא מגיע מהמדיה החברתית או הבלוגוספירה לתקשורת הממוסדת. היא זאת שנותנת לו את ההד ואת הסמכות. כאן זה עדיין חד-כיווני.
יש כמובן נושאים חשובים מאוד שעולים במדיה החברתית. הדוגמא בתמונה (והנה זה עלה גם לאתר) היא של ביקורת על הפרסומת הסקסיסטית של H&O. אבל כשהם מגיעים as is ל”ידיעה” בעיתון – עיתונאות זה לא.
תעודה? תוכיח אתיקה
מתאים לסיים בכך שבבריטניה – שהתקשורת שלה והרגולציה של אותה תקשורת עוברות טלטלה רצינית בעקבות פרשת האזנות הסתר, בין היתר התפרקות מועצת העיתונות והצעה לחקיקה שתטיל סנקציות – מוצע שרק חברים במועצת העיתונות (החדשה) יקבלו תעודת עיתונאי.
השאלה, כמובן, היא מה עושה מועצת העיתונות ברמה האתית, שיבטיח שהתעודה הזאת – במידה שיש לה משמעות מעשית – אכן תינתן רק למי שלוקחים על עצמם הלכה למעשה לפעול על פי האתיקה המקצועית.
בפסק הדין של בית-המשפט העליון בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין, הודגש בין היתר מעמדה של האתיקה המקצועית של העיתונות ככלי עזר לבית-המשפט לקבוע אם עבודתו של עיתונאי היא בגדר “עיתונות אחראית". בעקבות פסק הדין, דנה מועצת העיתונות בישראל כיצד למנף את הקביעה, הפותחת פתח “לתת שיניים” לתקנון האתיקה. בין השאר הוצע להטיל סנקציות על עיתונאים שלא ישתתפו בימי עיון שנועדו להטמיע את האתיקה המקצועית, בצורת הסרת המימון להגנה משפטית על תביעות דיבה. ההצעה לא התקבלה. במקומה, התקבלה ההצעה לחלק עותקים של תקנון האתיקה המקצועית למערכות העיתונים. אכן, כך מטמיעים אתיקה…
גם כאן, כתבתי לא אחת כי אם הסדרה עצמית לא תתקיים באופן משביע רצון, תהיה התערבות של המחוקק. היום הזה כנראה קרוב מאי פעם.
גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסיה מוגדר באמנה כ-"forced displacement of the persons concerned by expulsion or other coercive acts from the area in which they are lawfully present, without grounds permitted under international law"
אם צפי סער חושבת שאין שום הצדקה בחוק הבין-לאומי להחזרתם של פליטים סודאנים למה שהיום הוא דרום-סודאן (ויש לה, כמו שאמרת בעצמך, סיבות טובות לחשוב כך) אז יכול מאוד להיות שהפעולות של ישראל נופלות תחת ההגדרה. אם מוסיפים לזה את הדברים של מבחר חברי הכנסת הנפלאים שלנו, על מחלות כאלה ואחרות וזיהום השכונות בדרום ת"א, אפשר גם לטעון שההחזרה נעשית “כחלק ממתקפה נרחבת ושיטתית המופנית כלפי אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה”.
אני לא בהכרח מסכים עם הנקודה, אבל אני חושב שזו טענה לגיטימית, ובודאי לא עיתונות חסרת אחריות.
ואגב, אלימות המופנית כלפי ילדים היא חלק אינטגרלי מההגדרה של gender based violence, ואי אפשר להתעלם מהאלמנטים הג'נדריים שבהחזרת ילדה לאביה המכה כחלק מהמדיניות הישראלית להוציא את הפליטים כמה שיותר מהר, לפני שמישהו יספיק להתעשת. לדעתי, אין יותר ג'נדר מזה.
דווקא מה שאתה מצטטט לחלוטין לא מחזק את עמדתך, כי כתוב במפורש lawfully present.
העובדה שהם נמצאים כאן שלא כחוק איננה רלוונטית לאיסור להחזיר אותם בדיני הפליטים, אם וכאשר הוא חל. אבל היא חלק מהגדרת העבירה המדוברת כפי שמראה הציטוט שלך. וזה עוד לפני הפרשנות, וכללי הראיות. בבית המשפט זה קצת אחרת מאשר בעיתון.
בעיני זה חוסר אחריות עיתונאי להפריח קטגוריות משפטיות שאת לא מתמצאת בהן במיל, רק כי זה נשמע חזק. ובסופו של דבר זה יוצר זילות של המושג.
למרות הנטייה לצרף יחד נשים וילדים (או נשים והומואים, כי אף פעם נשים לבד זה לא "מספיק") – אלימות נגד ילדים היא אלימות נגד ילדים. ופגיעה בזכויותיהם. גם ילדים בנים מוּכּים. לא הכול מגדר. או כל דבר אחר.
הי נעמה,
ה(דרום) סודאנים ויתר מבקשי המקלט הם lawfully present כיוון שהמצאותם בישראל מוגנת באמנת הפליטים מ-1951 שעושה שימוש במושג הזה ממש. זה בניגוד למהגרי עבודה שנכנסו לישראל שלא כחוק, וחצייתם את הגבול באמת אינה מקנה להם זכויות.
בענין הגדרת המגדר, בהצהרת העצרת הכללית של האו"ם בעניין מניעת אלימות נגד נשים (1993), GBV הוגדרה בראש ובראשונה כאלימות פיזית, מינית, ופסיכולוגית בתוך המשפחה. אמנם גם ילדים בנים מוכים, אבל מבחינה פרקטית זה בד"כ מגיע בעסקת חבילה של אלימות גם כלפי האישה, וגם אם לא, אלימות כלפי ילדים נתפשת כאיום על האישה, שאינה יכולה לפעול באופן עצמאי ושוויוני בגלל הדאגה לילדים והופכת למעשה לשבויה של הבעל, גם אם היא לא מוכה בעצמה. לפחות בהקשרים של עבודת אירגוני סיוע בינ"ל, הנושא של אלימות במשפחה ואלימות כלפי ילדים מטופל כיחידה אחת של ג'נדר. יכול להיות שבהקשרים אחרים זה שונה.
אתה לחלוטין אינך מדייק. התייחסותה של אמנת הפליטים (או דיני הפליטים ככלל, כולל מה שנקרא "החוק הרך" הכולל את הצ'רטר של נציבות האו"ם לפליטים ופרשנותה), היא ששאלת החוקיות איננה רלוונטית לאיסור להחזיר במידה והוא חל, או לכליאה של מבקשי מקלט רק משום שנכנסו שלא כחוק.
האמנה מגדירה מיהו פליט אך קביעת מעמד פליט נתונה בידי כל מדינה ומדינה. החובה העיקרית שמטילה עליה האמנה היא חובה נגטיווית – לא להחזיר פליט למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו (ס' 33). במידה והיא מעניקה מעמד של פליט, עליה להקנות לאותו אדם גם זכויות נוספות שאותן קובעת האמנה.
הדרום סודאנים והאריתראים קיבלו כאן עד עכשיו מעמד מכוח הגנה קבוצתית, ללא בדיקה פרטנית. זאת באופן העולה בקנה אחד עם המלצות נציבות האו"ם לפליטים בנוגע למדינות מוצאם. על נושא הפליטים, איסור ההחזרה וההגנה הקבוצתית כתבתי לא מעט ואתה מוזמן לחפש בבלוג. כדי להחליט האם אדם הוא מבקש מקלט הזכאי למעמד של פליט (או מהגר עבודה לא חוקי) – יש להפעיל את הליכי הבדיקה (RSD). כאן הכשל העיקרי של ישראל, שממעטת לעשות זאת ובאופן לקוי מאוד.
ואידך זיל גמור.
מדויק ואמיץ, כמו בדרך כלל. יישר כוח.
השכלתי ונהניתי.
האם אינך מוצאת היעדר accountability בתחום העיתונאות – הן ברמת העיתונאים והן ברמת העיתונים? כאשר את כותבת שהציבור זקוק לעיתונאים שישמשו כמתווכים אמינים – כמה עיתונאים פוטרו או נשללה תעודת העיתונאי שלהם בעקבות דיווחים מוטים/לא נכונים/לא אמינים? כמה עיתונים שילמו מחיר על הטייה בדיווח (למשל מעריב ודיווח החסר שלו על עסקאותיו ומצבו הכלכלי של בעליו).
התקשורת היא אולי (וכיום רק אולי) כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל נראה שהכלב ניתק מוסרותיו, נדבק בכלבת ועתה מסתובב חופשי בלי שיהיה ברור על מי הוא שומר, ובעיקר בלי שיהיה עליו שומר בפני עצמו. העיתונות, שהתרחבה לעולם הבלוגים, מגלה חוסר אחריות והיעדר ביקורת עצמית שמעמידים בספק את זכותה לתפקיד המכובד (והאחראי) של כלב שמירה.
בהחלט חוסר accountability ואולי עוד קודם לכן – חוסר שקיפות.
רביב דרוקר כתב על זה כאן.
בקשר לטור של סער,
זה ברור שהערות שלך נכונות והשימוש ב"פשע נגד האנושות" הוא מופרך, רק חבל שלא קורה עם זה כלום.
אדם מפרסם שטות, לא קשורה למציאות ולא נתמכת ע"י עובדות… וזהו. חלק מהאנשים מבינים שזו שטות, חלק תופסים את זה ברצינות. אין אף אחד במערכת הפרסום שמעביר מסר של אמינות או אחריות, מסר שהקשר למציאות חשוב ועל פגיעה באמינות יש מחיר.
הבלוג שלך, לאטמה, הען השביעית, פרספקטיבה – אתרים מלאים בשטויות מפורסמות .. אבל שום דבר לא משתנה.
[…] כבר באותו יום פורסם המאמר “בעיית האפרטהייד של הסקר ההוא” ב-Daily Beast. החתום עליו, המזדהה כמעריץ של גדעון לוי, מראה את האופן הבעייתי שבו בחר להציג את הסקר. וגם את הבעיות הקשות שאכן קיימות בחברה הישראלית, כפי שעולה גם מהסקר הזה, שאין שום צורך או סיבה לטייח. רק שהן מספיק קשות כמו שהן. היום התוודעתי לניתוח משווה של הסקר עצמו מול אופן הצגתו על-ידי לוי והארץ, שביצע מכון פרספקטיבה. ניתוח שמראה את האופן המגמתי – כולל עיוותים, השמטות וסילוף של התוצאות, כך שיתאימו לאג’נדה – שבו הציג לוי את הסקר ואת הסוגייה. ייאמר שגם לפרפסקטיבה יש אג’נדה, מן הסתם. ואין ספק שיהיו מי שינפנפו בכך כדי לנפנף את הניתוח שלהם. אבל אולי עדיף להתייחס לטענות ולא למי שמציג אותן. כן, הצגת נתונים היא גם עניין של פרשנות (להבדיל מעיוות). ונשוב ונדגיש שהממצאים קשים גם כך. אבל יש מי שפחות מאפרטהייד ופשע נגד האנושות לא מספיקים להם. […]
[…] בזמנו רשימה על 'הפייסבוקאות כעיתונות החדשה'. הסעיף הראשון שלה עסק בטורים עיתונאיים הנכתבים כאילו […]