• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« 2014, שנה קשה
כמה נשים יש ברשימת העבודה? »

חופש ביטוי: איזה פחד

11 בינואר 2015 על-ידי נעמה

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

הדבר מזכיר את הנקודה שמעלה הסוציולוג סטנלי כהן בספרו States of Denial, אודות העיוות המובנה שנוצר בתמונת ההפרות של זכויות אדם ברמה הגלובאלית. כאשר דווקא מדינות שבהן מתרחשות הפגיעות החמורות ביותר מסוקרות פחות. משום שכחלק מהפרת זכויות האדם גם חופש הביטוי בהן מוגבל באופן קיצוני ואי אפשר לקבל מידע מלא על המתרחש בהן ולדווח מהן באופן חופשי. התוצאה היא שמדינות דמוקרטיות המאפשרות חופש ביטוי, חופש עיתונות ופעילות של ארגונים לזכויות אדם, נמצאות יותר תחת הרדאר העולמי. וההפרות של זכויות אדם בידיהן מקבלות יותר תשומת לב מאשר המדינות שבהן מתרחשות הפגיעות האנושות ביותר בזכויות אדם.

בפרק האחרון של ספרו המוזכר לעיל, מנסח ניק כהן 12 עקרונות מסכמים לאזרחים חופשיים הרוצים להילחם בחזרה. הרביעי שבהם נקרא 'אם אתם מפחדים, לפחות שיהיה לכם האומץ לומר זאת'. כותב כהן:

פעם לא היה צריך לכתוב 'ליברל' ולהוסיף 'צבוע'. מאז פרשת רושדי, הרפלקס נהפך לאוטומטי. ההיבט הגרוע ביותר של הפחד שהפיצו האייטולות היה שהאינטלקטואלים המערביים פחדו להודות שהם מפחדים. לו היו ישרים, היו מכריחים את החברה להתמודד עם עובדת הצנזורה. כפי שהדברים התנהלו, שתיקתם חיזקה את אויבי הליברליזם.

הפחד מובן ואין לזלזל בו כלל ועיקר. אך כמו שאומר כהן, צריך לפחות להודות בו. כפי שהצביע אדם וגנר ברשימתו ‘לא כולנו שארלי הבדו אבל כולנו מפחדים’ בבלוג הבריטי לזכויות אדם – אף עיתון בריטי לא פירסם ולו אחת מהקריקטורות של שארלי הבדו בעקבות הטבח המחריד. וגנר מנתח זאת כתוצאה של שני סוגי פחד. האחד הוא הפחד לסכן עיתונאים. Fair enough, כמו שהוא כותב. אך גם מצטט את העיתונאי דיוויד אהרונוביץ שכתב כי "שארלי הבדו היה יעד למתקפה משום שכולנו פחדנים". הפחד, אומר אהרונוביץ, גרם לנו להיכנע לטרוריסטים על-ידי סירוב להגחיך את האסלאם. אבל יש גם פחד מסוג שני, כותב וגנר, וזה הפחד לפגוע. שלדבריו נהפך בבריטניה לאובססיה שאחת מתוצאותיה היא שאין זה חוקי לגרום ל"פגיעה קשה" במדיה החברתית ואנשים שם הוכנסו למאסר בשל בדיחות בפייסבוק.

כדי להתמודד עם בעיה יש להכיר בקיומה. צעד ראשון והכרחי הוא לקרוא לה בשם. הקריקטוריסט המוכשר עמוס בידרמן, לזכותו ייאמר, הצהיר בפה מלא שהוא מפחד מהאסלאם הקיצוני. והודה בכנות ש"מאז סערת הקריקטורה הדנית אני לא מתקרב לנושא". למרות שאולי כדאי לחשוב על עוד כמה אפשרויות מלבד "להתחיל לשנן את חוקי השריעה" כמו שהוא מציע בסוף הטור שלו. העיתון של בידרמן, לעומת זאת, הצליח לפרסם מאמר מערכת שלם על הפיגוע בשארלי הבדו והסכנה לחופש הביטוי בלי להזכיר את המלה "אסלאם". כמה נוח. במחוזות העיתון לאנשים חושבים(?) הטרוריסטים הם כנראה חייזרים שהגיעו לפאריס בחללית. ההשמטה לא נובעת מפחד, נראה לי, אבל לעומת זאת היא לגמרי לא מקרית. מדובר בתקינות פוליטית (PC) חד-צדדית ככלי שרת בידי הקו הפוליטי: המוצא של רוצחים או מפגעים בהקשר פוליטי מוזכר שם רק כשמדובר ביהודים. אז זה רלוונטי מבחינה “עיתונאית”. כל שבוע שוברים שם שיא חדש של צביעות.

מישהי הסבירה לי שבחופש הביטוי צריך להשתמש מאוד בזהירות ובסופר-רגישות, כדי לא לפגוע ברגשותיו של איש. מי שעושה מה שעשו בשארלי הבדו, אמרה, "שלא יתפלא שזאת התוצאה". אהה. שלא יתפלא! לא, היא לא מצדיקה חלילה את המעשה. אבל היא נמצאת צעד משם: כשאנו אומרים למישהו או על מישהו שאם הוא מתנהג באופן מסוים, אין להתפלא שזה מה שקורה לו – אנחנו מטילים עליו את האחריות לתגובה על מעשיו. ומשחררים מאחריות את מי שעשו. במקרה הזה באלימות רצחנית מזעזעת. ה"לוגיקה" הזאת מוכרת מאוד. וקוראים לה האשמת הקורבן. ומה עם אלה במרכול הכשר? מה גרם שם ל”תגובה”? המלה "מתנחלים" הוזכרה. במעגלים מסוימים רק מי שלוחצים על ההדק בהקשרים כאלה משוחררים תמיד מאחריות, איכשהו.

אשר לרגישות הנדרשת, אחרת "שלא יתפלא שזאת התוצאה", היא בחברה טובה: במאמרו בעקבות הטבח במערכת שארלי הבדו, מתאר ניק כהן כיצד ב-Financial Times הוצגו העיתונאים של שארלי הבדו כפרובוקטורים שהביאו על עצמם את מותם. לו רק היה להם "שכל ישר" הכול היה נראה אחרת.

ברשימתי 'חופש הביטוי כקריקטורה', בעקבות הפרשה של הקריקטורה הדנית, כתבתי כי "מדובר כאן בתופעה מטרידה ביותר של תפיסת הדמוקרטיה כמקנה הגנה על רגשותיהם הדתיים אך לא על חייהם, גופם ורכושם של אחרים. (…) הטענה כי מכיוון שנפגעתי מפרסום מותר לי לפגוע באנשים אחרים מצביעה על אי-הבנה חמורה של דמוקרטיה מהי".

וכפי שמנסח זאת ניק כהן בסוף אותו מאמר, בין שאר האמיתות שצריכות להיות מובנות מאליהן אבל הן עדיין לא:

  • “אפילו אם יש לך ראש ליברלי מבולבל שחושב כך, לאיש אין זכות לעצור סאטירה או ביקורת משום שהוא פגוע.
  • לאיש אין זכות להרוג את אלו שפוגעים בו.
  • אם הם תובעים זכות זאת, הם המטרות הראויות ביותר שניתן להעלות על הדעת לסאטירה ולביקורת".

כנראה שצריך לחזור גם על האמת שחופש הביטוי כולל את החופש אפילו ללעוג. ולפרסם פרסומים קלוקלים וחסרי טעם. לא חייבים, אבל זה לא טיעון עקרוני נגד חופש הביטוי בהקשר זה. תמיד יותר נעים כשכולם מנומסים ומתחשבים בזולת. אבל נדמה לי שאי אפשר לאכוף את זה בחוק או להפוך את זה למדיניות. וגם אם חלק גדול מבעיות הצנזורה בהקשר זה הן של צנזורה עצמית כתוצאה מפחד, הרי שאלת החקיקה בהחלט רלוונטית כאן: כפי שכתב פאריד זכריה בוושינגטון פוסט, ניאוץ וכפירה הם עבירות חמורות בספר החוקים של מדינות מוסלמיות רבות, עם עונשי מאסר ממושכים. (בישראל קיים איסור פלילי על “פגיעה ברגשות דת” – נ”כ). זאת על אף שלטענתו הקוראן, בניגוד לתנ"ך, לא משית עונש על ניאוץ, והרעיון כי האסלאם דורש שפגיעה בנביא מוחמד תיענה באלימות הוא המצאה של פוליטיקאים וכהני דת בשירות אג'נדה פוליטית. וגם בכך צריך לעסוק.
אוסיף בהקשר זה גם שמדינות מוסלמיות ניהלו באו”ם מאבק ממושך, שנכשל עד כה, להגדרת ניאוץ כפגיעה בזכויות אדם.

חופש הביטוי הוא יקר ערך. על ערכו עומדים כאשר הוא נפגע או נשלל מאתנו. ההכרה בו וההגנה עליו הן תוצאות של מאבק היסטורי ממושך וכמו זכויות אחרות אנשים מסרו את נפשם עבורו. כפי שכתבתי בעקבות הפרשה של הקריקטורה הדנית, גם אם יהיה נחמד אם כולם יתחשבו זה בזה, הרי "אחד הדברים שצריכים ללמד אותנו החיים בדמוקרטיה הוא שאנחנו צריכים לחיות גם עם דברים שמרגיזים אותנו ואפילו פוגעים בנו".  יש לנו זכות לחיות. אין לנו זכות לא להיעלב.

עוד בנושא:
חופש הביטוי כקריקטורה

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בזכויות אדם, מדיה | מתויג אסלאם קיצוני, דמוקרטיה, הארץ, חופש הביטוי, ניאוץ, ניק כהן, סטנלי כהן, עמוס בידרמן, פגיעה ברגשות, שארלי הבדו | 5 תגובות

5 תגובות

  1. ב- 11 בינואר 2015 בשעה 09:21 nina ramon

    כל מילה!


  2. ב- 11 בינואר 2015 בשעה 10:49 גולדבלט משה

    יש צד מאד מטריד בהתייחסות המערבית לעוולות בארצות מוסלמיות. קשה להשתחרר מהתחושה שהפרת זכויות אדם ואזרח מעניינת במערב רק כאשר היא מופנית כלפי אזרחי המערב או מתרחשת במדינות המערב. כמה עיתונאים מערביים שנערפו בטקס רב רושם חשובים הרבה יותר מ200,000 סורים מאות אלפי עיראקים ועוד אי אלו מאות אלפים או יותר בארצות אחרות.

    הבט נוסף הוא ההנחה שכל התקפה מסוג זה באה במטרה לתקוף את ה מערב ויחסו לאסלאם -הנחה שגויה לעתים קרובות. לא אתפלא אם הסיבה להתקפות האחרונות היא המאבק "הפנימי" בין ארגון המדינה האסלאמית ואל קעידה שנסוגה לאחרונה מפניו. אנחנו תמיד עיוורים להקשר הפוליטי של פעולות-גם בזירה שלנו וזו דוגמה נוספת לכך ששיח הזכויות [במערב של המערב ולמען המערב] מאפיל על כל הבט אחר


  3. ב- 11 בינואר 2015 בשעה 11:09 דני ססלר * Danny Sessler

    צודקת.


  4. ב- 11 בינואר 2015 בשעה 11:24 גולדבלט משה

    כמובן שכחתי להזכיר את ההבדל העצום במחאה הציבורית נגד הפגיעה בעיתונאים ובחופש הביטוי והיעדר יחסי של מחאה על יהודים שנרצחו בשל היותם יהודים[היעד נבחר בקפידה] הרי יהודים זה די רגיל שיירצחו מסיבות שונות וגם קצת מגיע להם בגלל מה שאחיהם עושים לפלשתינים לא?

    ולבסוף-מעניין לו הגברת שציירה קריקטורה על מוחמד אצלנו הייתה מוצאת להורג על ידי מוסלמים מקומיים האם אז הייתה קמה אצלנו מחאה על פגיעה בחופש הביטוי או שמא הייתה אצלנו הבנה לכך שימנית לאומנית קיבלה את המגיע לה


  5. ב- 12 בינואר 2015 בשעה 09:25 splintor

    http://7minim.wordpress.com/2015/01/08/dworkin_on_insults/



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
    • מי יגן על החולים?
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie