קרוא וכתוב

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

הדבר מזכיר את הנקודה שמעלה הסוציולוג סטנלי כהן בספרו States of Denial, אודות העיוות המובנה שנוצר בתמונת ההפרות של זכויות אדם ברמה הגלובאלית. כאשר דווקא מדינות שבהן מתרחשות הפגיעות החמורות ביותר מסוקרות פחות. משום שכחלק מהפרת זכויות האדם גם חופש הביטוי בהן מוגבל באופן קיצוני ואי אפשר לקבל מידע מלא על המתרחש בהן ולדווח מהן באופן חופשי. התוצאה היא שמדינות דמוקרטיות המאפשרות חופש ביטוי, חופש עיתונות ופעילות של ארגונים לזכויות אדם, נמצאות יותר תחת הרדאר העולמי. וההפרות של זכויות אדם בידיהן מקבלות יותר תשומת לב מאשר המדינות שבהן מתרחשות הפגיעות האנושות ביותר בזכויות אדם.

בפרק האחרון של ספרו המוזכר לעיל, מנסח ניק כהן 12 עקרונות מסכמים לאזרחים חופשיים הרוצים להילחם בחזרה. הרביעי שבהם נקרא 'אם אתם מפחדים, לפחות שיהיה לכם האומץ לומר זאת'. כותב כהן:

פעם לא היה צריך לכתוב 'ליברל' ולהוסיף 'צבוע'. מאז פרשת רושדי, הרפלקס נהפך לאוטומטי. ההיבט הגרוע ביותר של הפחד שהפיצו האייטולות היה שהאינטלקטואלים המערביים פחדו להודות שהם מפחדים. לו היו ישרים, היו מכריחים את החברה להתמודד עם עובדת הצנזורה. כפי שהדברים התנהלו, שתיקתם חיזקה את אויבי הליברליזם.

הפחד מובן ואין לזלזל בו כלל ועיקר. אך כמו שאומר כהן, צריך לפחות להודות בו. כפי שהצביע אדם וגנר ברשימתו ‘לא כולנו שארלי הבדו אבל כולנו מפחדים’ בבלוג הבריטי לזכויות אדם – אף עיתון בריטי לא פירסם ולו אחת מהקריקטורות של שארלי הבדו בעקבות הטבח המחריד. וגנר מנתח זאת כתוצאה של שני סוגי פחד. האחד הוא הפחד לסכן עיתונאים. Fair enough, כמו שהוא כותב. אך גם מצטט את העיתונאי דיוויד אהרונוביץ שכתב כי "שארלי הבדו היה יעד למתקפה משום שכולנו פחדנים". הפחד, אומר אהרונוביץ, גרם לנו להיכנע לטרוריסטים על-ידי סירוב להגחיך את האסלאם. אבל יש גם פחד מסוג שני, כותב וגנר, וזה הפחד לפגוע. שלדבריו נהפך בבריטניה לאובססיה שאחת מתוצאותיה היא שאין זה חוקי לגרום ל"פגיעה קשה" במדיה החברתית ואנשים שם הוכנסו למאסר בשל בדיחות בפייסבוק.

כדי להתמודד עם בעיה יש להכיר בקיומה. צעד ראשון והכרחי הוא לקרוא לה בשם. הקריקטוריסט המוכשר עמוס בידרמן, לזכותו ייאמר, הצהיר בפה מלא שהוא מפחד מהאסלאם הקיצוני. והודה בכנות ש"מאז סערת הקריקטורה הדנית אני לא מתקרב לנושא". למרות שאולי כדאי לחשוב על עוד כמה אפשרויות מלבד "להתחיל לשנן את חוקי השריעה" כמו שהוא מציע בסוף הטור שלו. העיתון של בידרמן, לעומת זאת, הצליח לפרסם מאמר מערכת שלם על הפיגוע בשארלי הבדו והסכנה לחופש הביטוי בלי להזכיר את המלה "אסלאם". כמה נוח. במחוזות העיתון לאנשים חושבים(?) הטרוריסטים הם כנראה חייזרים שהגיעו לפאריס בחללית. ההשמטה לא נובעת מפחד, נראה לי, אבל לעומת זאת היא לגמרי לא מקרית. מדובר בתקינות פוליטית (PC) חד-צדדית ככלי שרת בידי הקו הפוליטי: המוצא של רוצחים או מפגעים בהקשר פוליטי מוזכר שם רק כשמדובר ביהודים. אז זה רלוונטי מבחינה “עיתונאית”. כל שבוע שוברים שם שיא חדש של צביעות.

מישהי הסבירה לי שבחופש הביטוי צריך להשתמש מאוד בזהירות ובסופר-רגישות, כדי לא לפגוע ברגשותיו של איש. מי שעושה מה שעשו בשארלי הבדו, אמרה, "שלא יתפלא שזאת התוצאה". אהה. שלא יתפלא! לא, היא לא מצדיקה חלילה את המעשה. אבל היא נמצאת צעד משם: כשאנו אומרים למישהו או על מישהו שאם הוא מתנהג באופן מסוים, אין להתפלא שזה מה שקורה לו – אנחנו מטילים עליו את האחריות לתגובה על מעשיו. ומשחררים מאחריות את מי שעשו. במקרה הזה באלימות רצחנית מזעזעת. ה"לוגיקה" הזאת מוכרת מאוד. וקוראים לה האשמת הקורבן. ומה עם אלה במרכול הכשר? מה גרם שם ל”תגובה”? המלה "מתנחלים" הוזכרה. במעגלים מסוימים רק מי שלוחצים על ההדק בהקשרים כאלה משוחררים תמיד מאחריות, איכשהו.

אשר לרגישות הנדרשת, אחרת "שלא יתפלא שזאת התוצאה", היא בחברה טובה: במאמרו בעקבות הטבח במערכת שארלי הבדו, מתאר ניק כהן כיצד ב-Financial Times הוצגו העיתונאים של שארלי הבדו כפרובוקטורים שהביאו על עצמם את מותם. לו רק היה להם "שכל ישר" הכול היה נראה אחרת.

ברשימתי 'חופש הביטוי כקריקטורה', בעקבות הפרשה של הקריקטורה הדנית, כתבתי כי "מדובר כאן בתופעה מטרידה ביותר של תפיסת הדמוקרטיה כמקנה הגנה על רגשותיהם הדתיים אך לא על חייהם, גופם ורכושם של אחרים. (…) הטענה כי מכיוון שנפגעתי מפרסום מותר לי לפגוע באנשים אחרים מצביעה על אי-הבנה חמורה של דמוקרטיה מהי".

וכפי שמנסח זאת ניק כהן בסוף אותו מאמר, בין שאר האמיתות שצריכות להיות מובנות מאליהן אבל הן עדיין לא:

• “אפילו אם יש לך ראש ליברלי מבולבל שחושב כך, לאיש אין זכות לעצור סאטירה או ביקורת משום שהוא פגוע.
• לאיש אין זכות להרוג את אלו שפוגעים בו.
• אם הם תובעים זכות זאת, הם המטרות הראויות ביותר שניתן להעלות על הדעת לסאטירה ולביקורת".

כנראה שצריך לחזור גם על האמת שחופש הביטוי כולל את החופש אפילו ללעוג. ולפרסם פרסומים קלוקלים וחסרי טעם. לא חייבים, אבל זה לא טיעון עקרוני נגד חופש הביטוי בהקשר זה. תמיד יותר נעים כשכולם מנומסים ומתחשבים בזולת. אבל נדמה לי שאי אפשר לאכוף את זה בחוק או להפוך את זה למדיניות. וגם אם חלק גדול מבעיות הצנזורה בהקשר זה הן של צנזורה עצמית כתוצאה מפחד, הרי שאלת החקיקה בהחלט רלוונטית כאן: כפי שכתב פאריד זכריה בוושינגטון פוסט, ניאוץ וכפירה הם עבירות חמורות בספר החוקים של מדינות מוסלמיות רבות, עם עונשי מאסר ממושכים. (בישראל קיים איסור פלילי על “פגיעה ברגשות דת” – נ”כ). זאת על אף שלטענתו הקוראן, בניגוד לתנ"ך, לא משית עונש על ניאוץ, והרעיון כי האסלאם דורש שפגיעה בנביא מוחמד תיענה באלימות הוא המצאה של פוליטיקאים וכהני דת בשירות אג'נדה פוליטית. וגם בכך צריך לעסוק.
אוסיף בהקשר זה גם שמדינות מוסלמיות ניהלו באו”ם מאבק ממושך, שנכשל עד כה, להגדרת ניאוץ כפגיעה בזכויות אדם.

חופש הביטוי הוא יקר ערך. על ערכו עומדים כאשר הוא נפגע או נשלל מאתנו. ההכרה בו וההגנה עליו הן תוצאות של מאבק היסטורי ממושך וכמו זכויות אחרות אנשים מסרו את נפשם עבורו. כפי שכתבתי בעקבות הפרשה של הקריקטורה הדנית, גם אם יהיה נחמד אם כולם יתחשבו זה בזה, הרי "אחד הדברים שצריכים ללמד אותנו החיים בדמוקרטיה הוא שאנחנו צריכים לחיות גם עם דברים שמרגיזים אותנו ואפילו פוגעים בנו".  יש לנו זכות לחיות. אין לנו זכות לא להיעלב.

עוד בנושא:
חופש הביטוי כקריקטורה