קרוא וכתוב

גטו וילנה מאת אברהם סוצקבר. מיידיש: ויקי שיפריס. מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי. עם עובד, 2016, 299 עמ'.

הספר הזה. הספר הזה שלא ידעתי אם לקרוא או לא. שחשבתי שדי לי, שאינני יכולה יותר לקרוא על השואה. ואז לא יכולתי להניח אותו מהיד. הספר הזה, ששואב אותך אל תוכו. הפורש יריעה שמעוררת פלצות והשתאות גם יחד.

מדובר בתעודה נדירה, שכן זהו אחד מהמסמכים הראשונים המתעדים את השואה על פניה השונות בסמוך מאוד להתרחשותה. במרץ 1944 חילצו השלטונות הסובייטיים את המשורר אברהם סוצקבר ואת אשתו פריידקה מן השטחים שעדיין היו נתונים לשליטת הנאצים והטיסו אותם למוסקבה. שם, בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, סיפר על קורות היהודים תחת הכיבוש הנאצי והשלים עד לקיץ 1944 את החיבור הזה, שבמקורו היה חלק מפרוייקט התיעוד המתוכנן 'הספר השחור'. הברחתם של סוצקבר ואשתו מאחורי קווי האויב אל מוסקבה היתה חלק מהפעילות של 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו השלטונות הסובייטיים (בפרק היסטורי בעייתי בפני עצמו). אך סוצקבר, מגדולי המשוררים היידיים (וחתן פרס ישראל לספרות יידיש), שהעיד בהמשך במשפטי נירנברג (וחויב לעשות כן ברוסית ולא ביידיש כפי שרצה), חב למעשה את הצלתו לשירתו. אף כי זאת נעדרת כמעט מן הספר.

המשך »

ניצב כל הלילות מאת הרפר לי. מאנגלית: מיכל אלפון. ידיעות אחרונות/עם עובד, 2016, 277 עמ'.

יציאתו של ספר זה לוותה ברעש אדיר בכל העולם. שכן מדובר בספר שני למי שהיתה ידועה כ"סופרת של ספר אחד": הרפר לי פירסמה את 'אל תיגע בזמיר', ספר שנחשב לאחת הקלאסיקות האמריקניות האהובות ביותר, ב-1960, ומאז נדמה.
'ניצב כל הלילות' (ומיד משהו על שמו), הוא כתב היד הראשוני של 'אל תיגע בזמיר'. כתב היד, שהוגש להוצאת הספרים ב-1957, עבר עריכה ושכתוב מאסיביים ונהפך למעשה לספר אחר. כעת רואה אור כתב היד הגנוז במתכונתו המקורית. הסיפור מתרחש עשרים שנים לאחר 'אל תיגע בזמיר', וארועי האחרון משמשים לו נקודת משען ורפרור.

המשך »

ללכת בשדות הכחולים מאת קלייר קיגן. מאנגלית: ארז וולק. אחרית דבר: עודד וולקשטיין. זיקית, 2015, 224 עמ'.
כנפיים שחורות למלאך שלי מאת אליוט צ'ייז. מאנגלית: עודד וולקשטיין. זיקית, 2014, 300 עמ'.

יד המקרה זימנה לי לקרוא, אחד אחרי השני, שני ספרים מצוינים שיצאו בהוצאת 'זיקית'. כך שהצטערתי להבין שעתידה של ההוצאה הזאת לוט בערפל, לאחר ששני העורכים שהקימו אותה, אוריאל קון ושירה חפר, פרשו איש ואשה לדרכם.

המשך »

ויהי ערב, ויהי תוהו מאת מיה טבת דיין. פרדס 2015, 97 עמ’.

שיריה של מיה טבת דיין המקובצים בספר זה נכתבו בעקבות מות אמה. הכאב בוקע מכל מלה בהם, וכך גם היופי. קראתי וקראתי ולא יכולתי להרפות. בשיריה יש משהו החונק את הגרון אך פותח את הלב. השפה השירית שלה כמוה כיהלום: חדה עד כדי מאיימת לפצוע, אך משיבה ללב יופי שהלך פעם לאיבוד. שיריה, בפשטות, מכשפים. ואני מצאתי את עצמי מכושפת. 

המשך »

קראון:       את, אל תפטפטי, הגידי בקיצור,
               האם ידעת שצו אסר את הדבר?
אנטיגונה:  ידעתי, בוודאי, אין איש שלא ידע.
קראון:       אף-על-פי-כן העזת לפעול לַמְרוֹת החוק?
אנטיגונה:  הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כך,
               גם לא קבע לבני אדם חוקים כאלה
               הצדק השוכן עם האלים בקרקע.
               גם לא חשבתי שלציוויים שלך
               יש תוקף שמרשה לבן-תמותה לרמוס
               חוקי אלים בלתי-כתובים ומוצקים;
               אין הם חיים היום, אתמול, אלא תמיד,
               ואיש אינו יודע אימתי נוצרו.
               פגיעה בהם לא אתרץ לפני אלים
               בכך שבן-אדם הטיל עלי אימה.
               ידעתי שאמות. איך יתכן שלא?  
               גם אלמלא הצו שלך. ואם אמות
               קודם זמני, אראה בכך רק רווח:
               כי מי שחי כמוני תחת המכות
               איך לא ישמח במוות כמוצא שלל?
               לכן מיתה צפויה אינה אסון גדול,
               יותר נורא היה לו לא נקפתי אצבע
               שעה שגוף של אח מרחם אם זהה
               מוטל בלי קבר. כל השאר אינו מכאיב.

המשך »

הטוחן המיילל מאת אַרטוֹ פָּאָסילינה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. עם עובד 2015, 265 עמ'.

אל לפלנד שבצפון פינלנד מגיע מדרום הארץ גוּנָר הוּטוֹנֶן, שקונה את טחנת הקמח הישנה בסוּקוֹסְקִי, מתיישב בה ומשפץ אותה בידי הזהב שלו. הרקע של הטוחן אינו ברור ואנשי הכפר, המכנים אותו קוּנָרִי, אינם מצליחים להתחקות אחר קורותיו. הוטונן הוא בעל אישיות מורכבת שהניגודים בה בולטים. עליצות רבה יכולה להתפרץ מקרבו, כשהוא נהפך למוקד תשומת הלב בארועים חברתיים, לצד תקופות של דיכאון עגמומי שבהן הוא מתייסר. מנהגו להשמיע מדי פעם יללות כחיית פרא, יללות הנותנות מוצא וביטוי לתחושותיו טוב יותר מכל מילים, מקנה לו סופית את התואר משוגע בעיני שכניו אנשי הכפר.

המשך »

ישנה אמרה נפלאה המיוחסת (בטעות או לא) לגנדי, ומצוטטת רבות, והולכת כך:

בתחילה הם מתעלמים ממך. 
אז הם צוחקים ממך.            
אז הם נלחמים בך.              
ואז – את/ה מנצח.               

מפתה, ולכן כך יש העושים, להשתמש בציטוט הזה אפרופו מצבו של השמאל; הרדוף והמשוסה בידי פוליטיקאים, המלבים במכוון את יצרי ההמון. ולטעון שהנה הגענו לשלב הלחימה שהוא, כאמור, ממש שלב אחרון לפני הניצחון. כביכול ככל שאתה מהווה איום גדול יותר כך ינסו יותר להיאבק בך.

המשך »

בצלם (שעבדתי בו פעם) הוא ארגון חשוב. פעולה של ארגוני זכויות אדם בתנאים לא פשוטים של סכסוך לאומי וממשלה שמצרה את צעדיהם איננה קלה ומתסכלת לעיתים קרובות. אלא שנסיבות אלה רק מחזקות את הצורך לפעול מתוך נאמנות לעקרונות היסוד של זכויות אדם. שכן לארגונים כגון אלה אין אלא את אמינותם ויושרתם כנכסים, וחבל שהם נוגסים בהן וכך גם במעמדם ובהערכה אליהם. וזה מה שקורה כשהם אינם מתנערים מהתנהגויות בעייתיות בקרבם, ובכך מוסיפים חטא על פשע. בפעם הקודמת, כשנחשף שתחקירן שלהם הוא מכחיש שואה, פעלו בבצלם כיאות: סלדו, בדקו ואחר-כך גם פיטרו (אף כי בשקט בשקט). תגובתם למה שחשפה תכנית ‘עובדה’ על עובד שלהם מצערת ומאכזבת. יתכן מאוד שמדובר בתחקיר מפוקפק ובעבודה עיתונאית לא רצינית. אבל מבצלם מצופה לא לתקוף את התכנית אלא להתייחס ברצינות למה שכן נחשף בה על נסר נוואג'עה, איש השטח שלהם בדרום הר חברון. ובעיני בצלם “זהו אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד עבור פלסטינים בהתחשב בעובדה שהרשויות הישראליות נמנעות מלהגן על בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור מפני השתלטות של מתנחלים על אדמתם, ואף מסייעות באופן פעיל לניסיונות השתלטות כאלה. מובן שבצלם מתנגד מכל וכל לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט או לאחר הליך משפטי, בכל נסיבות שהן, בין אם הדבר נעשה במרתפי השב"כ או ברשות הפלסטינית.” בצלם מתנגד לעינויים, מובן, אך פעולה שעלולה להביא לעינוים של אנשים היא בעיניו אפיק פעולה לגיטימי בנסיבות. משהו רע מאוד עובר על בצלם בתקופה האחרונה.

המשך »

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

המשך »