Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורות ספרים’

פליישמן בצרות מאת טאפי ברודסר-אקנר. מאנגלית: טל ארצי. תכלת, 2021, 378 עמ'.

fleishman_cover

‘פליישמן בצרות’ הוא ספר מתעתע. הוא מתחיל עם העולם החדש – שוק הבשר – שנפתח באפליקציית ההיכרויות בפני הגרוש הטרי טובי פליישמן: חגיגת תיאורי מין בסגנון שקצת מזכיר את 'מה מעיק על פורטנוי' של פיליפ רות'. אבל מתפתח לספר שמדבר באופן רחב יותר על גירושים ולכן כמובן על נישואים. גם בשלב זה, לפני החלק השלישי של הספר, עדיין סיכמתי אותו לעצמי בלא יותר מ"נחמד". קצב טוב, שנון במידה, מהנה אך לא מסעיר או עמוק במיוחד. אבל בחלק האחרון, גבירותי: מהפך! זווית הראייה על הדברים ועל הדמויות לא רק משתנה, היא ממש מתהפכת. אולי אפילו באופן קצת חד מדי, של 180 מעלות, במיוחד ביחס לנפח המצומצם יחסית מבחינת מספר הדפים, אבל בכל זאת מעביר ביעילות את המסר שלכל דבר יש שני צדדים. ובעיקר את זה שכשנישואים מתפרקים, שני הצדדים יכולים להציג אודותיהם, מנקודת מבטם, נראטיב מאד שונה ואפילו הפוך. איך קרה שנישואיהם של טובי, רופא מומחה למחלות כבד, ורייצ'ל, סוכנת שחקנים וציידת כשרונות, שהתחילו כה נפלא – מסתיימים כה נורא? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, הפליישמנים שניהם בצרות.

המשך…

Read Full Post »

קנאת סופרותמאיה ערד היא סופרת שאני אמביוולנטית לגביה. מצד אחד, אני ממשיכה לקרוא כל ספר שהיא מוציאה, והספרים האלה תמיד קריאים מאד, כתובים טוב למדי, מהנים בדרכם, ולמרות שבעיני הם קריאה מאד קלילה, לא נעדר מהם ממד של תחכום. אבל מצד שני, הו מצד שני – אני תמיד מסיימת את ספריה בלי שנשאר לי מהם שום דבר. לא תובנה, לא משקע, לא משהו להרהר בו. בוודאי שלא עונג עמוק מהסוג שספרות טובה מספקת, גם כשהיא עוסקת בנושאים קשים. נאדה. כבר די מזמן הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית לכך שאני לא באמת אוהבת את ספריה היא שערד היא סופרת חסרת חמלה לחלוטין כלפי דמויותיה.

המשך…

Read Full Post »

דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז. כנרת זמורה, 2021, 107 עמ'.

גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא.

המשך…

Read Full Post »

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו מאת לורי גוטליב. מאנגלית: שאול לוין. כנרת, זמורה דביר 2020, 463 עמ'.

ulay_keday_lach_front_cover_2_לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית הנקלעת למשבר אישי שמביא אותה לטיפול. לא טיפול שהוא חלק נדרש מההכשרה המקצועית שלה, ולא ההדרכה במקרים שהיא מטפלת בהם, אלא טיפול בעצמה ובקשייה. את סיפור הטיפול שלה היא שוזרת בספר בסיפורים על הטיפול שעוברים אצלה מטופליה. באופן זה נוצרת פרספקטיבה יחודית ומעניינת, שבה אנו מקבלים דרך גוטליב המספרת, המטפלת והמטופלת, תובנות על טיפול גם מנקודת מבט של מטפלת וגם מנקודת מבט של מטופלת שהיא מטפלת ולכן מתבוננת בטיפול שהיא עוברת באופן כפול. כל זה לא היה יכול להצליח לולא ניחנה גוטליב, נוסף על כישרון כתיבה סוחף, בכנות וגילוי לב מעוררי הערכה.

המשך…

Read Full Post »

Thomas Buergenthal, A Lucky Child: A memoir of Surviving Auschwitz as a Young Boy. Profile Books 2010, 288 pp. (Kindle Edition).

Burgenthalתומס בורגנתל – שגדל והיה למשפטן בולט שעשה קריירה מזהירה במשפט בינלאומי ודיני זכויות אדם, ששיאה כהונתו כשופט ואב בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – היה ילד בר מזל. כך הוא רואה את עצמו וזה השם שבחר לתת לממואר הזה, שבו הוא מספר על חייו כילד במלחמת העולם השנייה ששרד את אושוויץ ואת מצעד המוות ממנו. ממואר שכתוב בשפה פשוטה, ביושר ובמודעות עצמית, ככל הנראה סגולותיו של המחבר שעשו אותו למי שהינו גם בתחומי עיסוקו המקצועי; ומעל הכול: עם המון תום על אף הנושאים הלא פשוטים שבהם הוא עוסק. אולי הדבר הבולט ביותר בספר שהזדהר לעיני כקוראת הוא שבורגנתל לא מפגין אפילו קורט של מרירות על מה שעבר. הוא מצליח לספר על ילדותו תוך שהוא משמר את אותו תום שבעיני ילד. גם ילד שלמד מהר מאוד לשרוד לבדו באושוויץ, לאחר שהופרד עם הגעתו לשם מאמו ולאחר מכן גם מאביו, במצעד המוות ובמחנה זקסנהאוזן בגרמניה שממנו שוחרר לבסוף עם תום המלחמה. וגם כמספר המבוגר שהינו היום, התחושה היא שיש בו איזה תום בסיסי ואמונה באדם. גם אחרי זוועות השואה שחווה כילד והפגיעות המחרידות בזכויות אדם שהיה עד להן כשופט בחייו המקצועיים.

המשך…

Read Full Post »

מבוסס על סיפור אמיתי מאת דלפין דה ויגאן. מצרפתית: רמה איילון. מודן 2019, 303 עמ'.

דלפיןלאחר צאת ספרה הקודם והמצליח מתכוננת דלפין דה ויגאן להתחיל לכתוב את הספר הבא. אבל מחסום כתיבה אימתני עוצר בעדה; עד כדי כך שהיא לא מצליחה לכתוב מלה. גם לא אימייל או רשימת קניות. מה הקשר של כל זה לכניסתה הפתאומית לחייה של ל', סופרת צללים, והקשר המשונה איתה שדה ויגאן נסחפת אליו עד שהוא משתלט על חייה? בסופו של דבר, דה ויגאן לא כותבת את הספר שתכננה. המותחן הפסיכולוגי שדה ויגאן רוקמת כאן נהפך לספר הבא, במקום זה המתוכנן. אבל הוא עוסק בהרבה יותר מזה.

המשך…

Read Full Post »

לא העזנו לדעת מאת איריס לעאל. עם עובד 2019, 235 עמ'.

"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה.

המשך…

Read Full Post »

לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. הספריה החדשה, 2019, 295 עמ'.

Ishiguroהאם "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא דיסטופיה? תוך כדי קריאה בו הרהרתי אם נכון יהיה לכנות כך את ספרו של אישיגורו. התשובה חיובית, אך זוהי בעיני דיסטופיה מרומזת ומתוחכמת. לא רק משום שהיא "נחבאת" בתוך רומן קולח שעומד בפני עצמו, הכתוב בעט בוטחת של אמן. גם משום שהיא איננה מתרחשת באיזה עתיד (רחוק יותר או פחות) ולאחר איזו קטסטרופה, טבעית או מעשי ידי אדם. לא מדובר בתת-הסוגה של הישרדות בעולם אחרי שהציוויליזציה הושמדה (כמו 'הדרך' של קורמק מקארתי או 'המגפה הסמוקה' של ג'ק לונדון) ולא בציוויליזציה המתפתחת לכלל מפלצת, או שמשליטים עליה עקרונות רודניים. (כמו, נאמר, '1984' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, ו'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד). הדיסטופיה של אישיגורו מתרחשת באנגליה בסוף המאה ה-20, והיא "מושתלת" בתוך העולם המוכר שלנו, כשכל שאר הפרמטרים ידועים ומוכרים לקוראים. בניכוי עיוות אחד, המביא לקיצוניות מצמררת את רעיון התכנון החברתי וממחיש מה עלול לקרות כאשר אנו זונחים את עקרונות היסוד המחייבים אותנו להוקיר את הכבוד האנושי של כל אדם ולהתייחס אל כל אדם כאל תכלית בפני עצמה ולעולם לא כאמצעי גרידא.

המשך…

Read Full Post »

רחוב מזרח מערב מאת פיליפ סנדס. מאנגלית: עודד פלד. כנרת זמורה דביר, 528 עמ'.

סנדסשלושה קודקודיו האנושיים של משולש מצטלבים במשפטי נירנברג: שני משפטנים ממוצא פולני שטבעו קטגוריות חדשות במשפט הבינלאומי ופושע נאצי המועמד לדין בגינן, ואחראי גם לרצח משפחותיהם של השניים וכן של משפחת המחבר. פיליפ סנדס, עורך-דין בריטי שעוסק במשפט בינלאומי של זכויות אדם ופרופסור למשפטים ביוניבריסטי קולג', היוצא לחקור את הפשעים האלה – כותרת המשנה של הספר היא "על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושית" – מרחיב את המשולש למרובע: סבו, לאון בוכהלץ, נולד וגדל בלבוב (למברג), שבאוניברסיטה שלה למדו שני המשפטנים. הרש לאוטרפכט – שהיה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קיימברידג' ולימים שופט בית הדין הבינלאומי בהאג, מהאבות המייסדים של המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, אשר טבע את הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות"; ורפאל למקין – משפטן שברח מפולין דרך שוודיה לארה"ב, טבע את הקטגוריה של "ג'נוסייד", ניסח את האמנה הבינלאומית נגד ג'נוסייד והביא לקבלתה ב-1948. אמנה שלדברי סמנתה פאואר בספרה "בעיה מן הגיהנום" ראה בה למקין מצבה על קבר אמו שנספתה בשואה, כמו רוב בני משפחתו. הפושע הנאצי היה משפטן אף הוא. מבכירי המשפטנים של המשטר הנאצי. זהו הנס פרנק, שהיה עורך דינו האישי של היטלר, שר המשפטים של בוואריה, מי שסייע לנסח את חוקי נירנברג והמושל הכללי של פולין. פרנק הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946, לאחר שנידון למוות במשפטי נירנברג.

המשך…

Read Full Post »

רעב: הסיפור של הגוף (שלי) מאת רוקסן גיי. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת בבל, 2019, 266 עמ'.

הממואר של רוקסן גיי הוא כלשון כותרת המשנה של הספר, על הגוף שלה. אבל הוא על הרבה יותר מזה. הוא על האופן שבו מגיבות נשים לטראומה מינית, לריסוק הטוטלי שעברו, בלי שתהיה להן דרך להרכיב את עצמן בחזרה ולהירפא. הדרך של גיי היה למלא את הריקנות האדירה שנשארה בה ("רוקנו לי את הפנים עד שנהייתי חלולה") באכילה אינסופית. בתקווה שהגוף הגדול והלא מושך יגן עליה. (קלינית, מוגדר משקלה של רוקסן כ"השמנת יתר חולנית קיצונית ביותר" – Super morbid obesity, עם BMI הגבוה מ-50).

באופן פרדוקסלי, כפי שהיא מתארת בספרה, הגוף התופס כל-כך הרבה מקום במרחב הוא פעמים רבות גם גוף שקוף שמתעלמים ממנו כאילו לא היה קיים.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »