מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה מאת בן מקנטייר. מאנגלית: כרמית גיא. עם עובד, 2015, 358 עמ'.
סיפורו של קים פילבי, מראשי המודיעין הבריטי וסוכן כפול שריגל לטובת ברית המועצות, הוא סיפור מסעיר. וספרו של מקנטייר עושה חסד לסיפור הזה. זהו ספר מרתק לא רק כי הוא פורש סיפור של ריגול ובגידה בצל מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, סיפור המוכיח שוב כי המציאות עולה על כל דמיון (ובדיון). אלא גם כי הוא פורש לפנינו בבהירות פרק היסטורי ופוליטי מאלף, מחדד תובנות על החברה הבריטית המעמדית, ומאיר ממד פסיכולוגי מעניין, שכן הוא עוסק באישיות מורכבת ומרתקת. הספר מתמקד בדמותו האניגמטית של קים פילבי ובניסיון לפצח את החידה שלה. ניסיון שלא עולה יפה עד הסוף, שכן פילבי מתגלה כמי שתמיד יש עוד שכבה של אמת או בדיה בסיפור שלו. ולקראת הסוף נראה כי הוא וחברו הטוב לשעבר לשירות המודיעין, ניקולס אליוט – המגיע להתעמת אתו ולספר לו כי נחשף ו"המשחק נגמר" – משחקים משחקים לא רק כפולים אלא משולשים ומרובעים. כך שהאמת – אם יש כזאת בכלל – נעלמת בשלל המראות שמהן משתקפות הדמויות.
מדובר בתעודה נדירה, שכן זהו אחד מהמסמכים הראשונים המתעדים את השואה על פניה השונות בסמוך מאוד להתרחשותה. במרץ 1944 חילצו השלטונות הסובייטיים את המשורר אברהם סוצקבר ואת אשתו פריידקה מן השטחים שעדיין היו נתונים לשליטת הנאצים והטיסו אותם למוסקבה. שם, בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, סיפר על קורות היהודים תחת הכיבוש הנאצי והשלים עד לקיץ 1944 את החיבור הזה, שבמקורו היה חלק מפרוייקט התיעוד המתוכנן 'הספר השחור'. הברחתם של סוצקבר ואשתו מאחורי קווי האויב אל מוסקבה היתה חלק מהפעילות של 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו השלטונות הסובייטיים (בפרק היסטורי בעייתי בפני עצמו). אך סוצקבר, מגדולי המשוררים היידיים (וחתן פרס ישראל לספרות יידיש), 
אל לפלנד שבצפון פינלנד מגיע מדרום הארץ גוּנָר הוּטוֹנֶן, שקונה את טחנת הקמח הישנה בסוּקוֹסְקִי, מתיישב בה ומשפץ אותה בידי הזהב שלו. הרקע של הטוחן אינו ברור ואנשי הכפר, המכנים אותו קוּנָרִי, אינם מצליחים להתחקות אחר קורותיו. הוטונן הוא בעל אישיות מורכבת שהניגודים בה בולטים. עליצות רבה יכולה להתפרץ מקרבו, כשהוא נהפך למוקד תשומת הלב בארועים חברתיים, לצד תקופות של דיכאון עגמומי שבהן הוא מתייסר. מנהגו להשמיע מדי פעם יללות כחיית פרא, יללות הנותנות מוצא וביטוי לתחושותיו טוב יותר מכל מילים, מקנה לו סופית את התואר משוגע בעיני שכניו אנשי הכפר. 
ספרה הראשון של ג’ניפר איגן, רואה אור בעברית 20 שנים לאחר צאתו ב-1995. ההתעניינות הזאת נובעת מההצלחה לה זכה ספרה ‘
ספרה של אורית סן גופטה הוא שקוף לאימון. ללא כל שכבה החוצצת בין המילים שעל הדף לבין התרגול היומיומי בבית. זהו הישג נדיר בפני עצמו, משום שטבען של מילים הוא שהן חוצצות. מתווכות. המלה הרי היא ייצוג של המציאות. ואילו כאן מצליחות המילים להביא את האימון עצמו, ברכות, וללא תיווך, אל תוך חיינו. כמו כף יד שמונחת בתוך ידה של המתאמנת, מובילה אותה בין התנוחות, הישיבה, הנשימות וההרהורים על אודות כל אלה. וכשצריך לדבר, מדברת בגובה העינים. זהו ספר מקרב. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.