לב האימון: מחשבות על יוגה מאת אורית סן גופטה. ספרי ויג'נאנה 2012, 106 עמ'.
לו נזקקתי למלה אחת בכדי לתאר בה את הספר המופלא הזה, היתה זאת המלה צלול. זהו ספר צלול.
ספרים לא מעט קראתי על אימון התודעה על צורותיו השונות, שיוגה היא אחת מהן. גם הספרים שאהבתי ביותר, מלאי החמלה, דוגמת ספריו של ג'ק קורנפילד, חצצו ביני לבין האימון עצמו. יצרו שכבה. שכבה שעולה צורך למוסס אותה ולא ברור תמיד איך; שכבה שתמיד ובהכרח יוצרת תסכול. כי יש בה מרחק ממה שאמור לקרב. 
ספרה של אורית סן גופטה הוא שקוף לאימון. ללא כל שכבה החוצצת בין המילים שעל הדף לבין התרגול היומיומי בבית. זהו הישג נדיר בפני עצמו, משום שטבען של מילים הוא שהן חוצצות. מתווכות. המלה הרי היא ייצוג של המציאות. ואילו כאן מצליחות המילים להביא את האימון עצמו, ברכות, וללא תיווך, אל תוך חיינו. כמו כף יד שמונחת בתוך ידה של המתאמנת, מובילה אותה בין התנוחות, הישיבה, הנשימות וההרהורים על אודות כל אלה. וכשצריך לדבר, מדברת בגובה העינים. זהו ספר מקרב.
על מיטת ברזל בבית אמו שוכב דאי ווי, המצוי שנים בתרדמת מאז נורה בראשו בכיכר טיינאנמן בדיכוי האלים של מחאת הסטודנטים שארע שם בארבעה ביוני 1989. הוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, אך קולט הכול. שרוי כביכול בתרדמת, אך תודעתו ערה לחלוטין. והתודעה הזאת נזכרת. ומספרת. דרך תודעתו אנו מתוודעים לסיפור חיייו, לסיפור המחאה בטיינאנמן, ובעיקר לאימי המשטר הסיני. קשה לתפוס מה הם החיים תחת משטר דיכוי כזה. מבלי לזלזל בזעקות השבר הנשמעות אצלנו לבקרים, עלינו לברך בכל בוקר שאיננו חיים שם. יחד עם לתקן אצלנו את הטעון תיקון, יש בעיקר לשאול את עצמנו מה ואיך עושים מול משטרים דכאניים ואכזריים כדוגמת זה הסיני. ואיך מאפשרים לבני אדם בעולם כולו חיים של חופש וכבוד. 
נופים ממטרופולין המוות הם תמונות ילדותו של קולקה באושוויץ. תוך קפיצות בזמן ובתודעה. זכרונות הילד שבהם מתבונן המבוגר של היום, חוקר האנטישמיות המודרנית. אין מדובר ב’מבט משולב’ אלא במסירת התמונות כפי שהן נחקקו בזכרונו התם של הילד, ובהתבוננות רפלקטיבית, חקרנית, סקרנית, עליהן ועל הזיכרון עצמו; שאף הוא מהווה כאן מושא לחקירה. התוצאה היא לא רק יצירה קשה לקִטלוּג, השוברת כל ז’אנר, אלא כאמור, מקשה על תֵאורה. כל מלה נראית ככזאת שתפחית מעוצמתה. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.