Henry Marsh, Do No Harm: Stories of Life, Death and Brain Surgery. Weidenfeld & Nicolson 2014, 289 pp.
הנוירוכירורג הבריטי הנרי מארש כתב ספר המבוסס על הפרקטיקה שלו. סיפורי מקרים: 25 פרקים וקודה מסיימת. כל אחד מהפרקים נקרא על שם הבעיה הרפואית העומדת במרכזו, שבה הוא נקרא לטפל. שזורים בהם פה ושם גם סיפורים על נסיונו מהצד של החולים. דומני שהחריג היחיד לכותרות הפרקים הוא הפרק הנקרא היבריס (Hubris). מה שניתן לתרגם, מן היוונית, כ"יוהרה"; בפרט זו הנובעת מאי-ידיעת מקומו של האדם בעולם. זו כמובן אינה בעיה רפואית אלא אנושית, ובהקשר של הספר – בעייתו של הרופא ולא של החולה.
ברוח סוכות, הנה ספר שעוסק במעבר או בחציה (שמו במקור האנגלי הוא Passing, והתרגום העברי לכותר לוקה בהסבר-יתר וקישוטיות מיותרת, ולא בפעם הראשונה). המעבר הוא נושא שעסקתי בו ב
ספרה של שרית מגן הוא ספר חשוב ופוקח עיניים. מטריד במובן הטוב של המלה. אחד הקשיים הגדולים שעומדים בפני ניסיון להציג באופן מפוכח את תעשיית הפריון ולשאול עליה שאלות קשות, הוא ההסטה המיידית אל התחום האמוציונלי. כפי שאומר לה רופא כששאלה אותו למה לבצע טיפולים חסרי סיכוי: "קל מאוד לדאוג שילדים של אחרים לא יוולדו". מגן, שעברה על בשרה טיפולי הפריה, חסינה כביכול בפני האישום המוטח במי שמעיזים לבקר את התעשייה הזאת. אבל בצדק היא כותבת: 
פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון. 
הספרון שלום לקנאים אוחז שלוש מסות קצרות, או "שלוש מחשבות" כלשון כותרת המשנה של הספר. החוט המקשר שלהן, הרופף לעיתים, הוא הקנאות והנוגדנים הדרושים לה. 
על הספר הזה צריך להגיד תודה. כי יכולתו של ישראלי צעיר לברוא עולם ספרותי המספר את סיפור חייה של ניצולת שואה באופן שבו הוא עושה זאת – היא לא פחות מפלא. שמולו אין אלא להשתאות. 
את 'סוס אחד נכנס לבר', שזיכה את גרוסמן ואת המתרגמת לאנגלית ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשבוע שעבר – לא קראתי לפני כן. (קראתי שני ספרים אחרים מתוך ה-shortlist של המועמדים לפרס). מיד למחרת אצתי לספרייה, ואת הספר, שבלעתי ממש, אהבתי מאוד. אני מציינת זאת משום שזה רחוק מלהיות המצב אצלי ביחס לחלק גדול מספריו של גרוסמן. כן אהבתי את כתיבתו המסאית, ב'הזמן הצהוב' וב'נוכחים נפקדים', ובעיקר אני מוקירה לו תודה גדולה כאינטלקטואל, על דמותו המוסרית מעוררת ההערכה, ועוד יותר מכך פשוט על האנושיות שלו. אבל מתוך יצירות הספרות שכתב, נדמה לי שמלבד 'עיין ערך אהבה' ועוד חלקים מספר או שניים אחרים – אל רוב ספריו לא התחברתי. יש ברבים מהם רעש יתר שמלווה את הקריאה, רעש שנוצר ממה שבאין מלה טובה יותר אקרא לו פטפוט. הספר הזה, לעומת זאת, הוא לא פחות ממבריק. הוא גם השאיר בי סקרנות גדולה לראות את התרגום האנגלי שלו (את ה
העובדה שמאחורי שם העט "בנג'מין בלאק" עומד הסופר האירי המצוין (והאהוב עלי במיוחד) ג'ון באנוויל, ידועה – משום שהוא עצמו פירסם אותה, ובשלב מוקדם. שלא כמו במקרים אחרים של שימוש בפסוודונים ספרותיים, הוא לא מסתתר מאחורי שם העט הזה לצורך מטרות (ספרותיות או חוץ-ספרותיות) כאלה או אחרות. עם זאת, הוא מוסיף ומפרסם תחת השם הזה ספרים במקביל לספרים שהוא מוציא בשמו הוא. כלומר, יש כאן עבורו פונקציה של הפרדה, ככל הנראה, בין הספרות הרצינית שהוא כותב בשמו, לבין "הסדרה הקלה", שהיא למעשה ספרות מתח פסיכולוגית משובחת.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.