טובת הילד מאת איאן מקיואן. מאנגלית: מיכל אלפון. עם עובד 2015, 195 עמ'.
פיונה מיי היא שופטת בית המשפט הגבוה העוסקת בדיני משפחה. לא מפתיע, לכן, במיוחד למכירים את מקיואן, שהמשבר הפרטי שאליו תיקלע במקביל לדילמות המקצועיות שבהן היא פוגשת, יתחולל במשפחתה שלה. משבר קצת מעליב בבנאליות שלו, אולי, למי שמתמודדת בחייה המקצועיים עם הכרעות כגון כיצד יחונכו בנותיהם של בני זוג חרדים המתגרשים, שמידת אדיקותם אינה שווה. עם הצורך להורות מה ייעשה בתאומים סיאמיים שאם לא יופרדו ימותו שניהם ואם יופרדו ימות אחד מהם, מה שהוריהם הקתולים מסרבים לאשר. או עם חשש לחטיפת ילדים על פי אמנת האג. אך ימיה של מיי מלאים בעניינים יומיומיים יותר של התפוררות האהבה לשני פרקליטים מייצגים, משני צידי האולם והחיים: מזונות, צווי הרחקה, מגורי ילדים, חלוקת רכוש והכנסות. ילדים שהובאו לעולם באהבה נהפכים לקלפי מיקוח, וחלומות מלאי תקווה לגדלם בעולם הזה למעשים טובים – לקרבות מרים על "הסדרים", שהיחידים המרוויחים מהם הם עורכי הדין. כך חולף הבוקר, "כמו מאה בקרים אחרים: בקשות, טיעונים שנקלטו במהירות, טענות נשמעו, החלטות ניתנו, צווים הוצאו". לפיונה וג'ק מיי אמנם אין ילדים, אך המשבר בחיי הזוגיות הבורגניים שלהם משתלב היטב בתמונת הרקע הזאת.
ספרה של אורית סן גופטה הוא שקוף לאימון. ללא כל שכבה החוצצת בין המילים שעל הדף לבין התרגול היומיומי בבית. זהו הישג נדיר בפני עצמו, משום שטבען של מילים הוא שהן חוצצות. מתווכות. המלה הרי היא ייצוג של המציאות. ואילו כאן מצליחות המילים להביא את האימון עצמו, ברכות, וללא תיווך, אל תוך חיינו. כמו כף יד שמונחת בתוך ידה של המתאמנת, מובילה אותה בין התנוחות, הישיבה, הנשימות וההרהורים על אודות כל אלה. וכשצריך לדבר, מדברת בגובה העינים. זהו ספר מקרב. 
על מיטת ברזל בבית אמו שוכב דאי ווי, המצוי שנים בתרדמת מאז נורה בראשו בכיכר טיינאנמן בדיכוי האלים של מחאת הסטודנטים שארע שם בארבעה ביוני 1989. הוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, אך קולט הכול. שרוי כביכול בתרדמת, אך תודעתו ערה לחלוטין. והתודעה הזאת נזכרת. ומספרת. דרך תודעתו אנו מתוודעים לסיפור חיייו, לסיפור המחאה בטיינאנמן, ובעיקר לאימי המשטר הסיני. קשה לתפוס מה הם החיים תחת משטר דיכוי כזה. מבלי לזלזל בזעקות השבר הנשמעות אצלנו לבקרים, עלינו לברך בכל בוקר שאיננו חיים שם. יחד עם לתקן אצלנו את הטעון תיקון, יש בעיקר לשאול את עצמנו מה ואיך עושים מול משטרים דכאניים ואכזריים כדוגמת זה הסיני. ואיך מאפשרים לבני אדם בעולם כולו חיים של חופש וכבוד. 
נופים ממטרופולין המוות הם תמונות ילדותו של קולקה באושוויץ. תוך קפיצות בזמן ובתודעה. זכרונות הילד שבהם מתבונן המבוגר של היום, חוקר האנטישמיות המודרנית. אין מדובר ב’מבט משולב’ אלא במסירת התמונות כפי שהן נחקקו בזכרונו התם של הילד, ובהתבוננות רפלקטיבית, חקרנית, סקרנית, עליהן ועל הזיכרון עצמו; שאף הוא מהווה כאן מושא לחקירה. התוצאה היא לא רק יצירה קשה לקִטלוּג, השוברת כל ז’אנר, אלא כאמור, מקשה על תֵאורה. כל מלה נראית ככזאת שתפחית מעוצמתה. 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.