הזמן (שעובר), ובעיקר המודעות לו, הוא מקור עיקרי לסבל האנושי. לכן מפליא שבני-אדם לא סתם נוהגים אלא אוהבים לציין תאריכים, ימי-הולדת ומעברי שנה. שלא לדבר על עשור (שכמובן מסתיים רק בעוד שנה). כל אחד מהם מציין את הזמן שחלף, על החמצותיו והישגיו, אך בעיקר את הזמן המצטמצם והולך שעוד לפנינו.
טוב, אולי לא כל-כך מפליא. מין דרך שכזאת לטשטש את הכּאוּב והבלתי-נתפס בהמון צבעי הסוואה ועוגות יומולדת, נשיקות ושמפניה. להפוך את מקור הסבל לחגיגה מתמשכת של הדחקה והתעלמות. כמו אינסוף סיכומי השנה והעשור שיצאו מכל החורים, המאיימים להטביע את האפשרות של אדם להרהר בשקט, בינו לבין עצמו, בסיכומים הפרטיים שלו, בתלי תילים של נייר, תמונות ומילים חסרות משמעות.
גאולה מהי? גאולה מהסבל. ולא סתם היא כרוכה, בדרך-כלל, בהשתחררות מהזמן ומושגיו האנושיים. אם היא באה עם תחיית המתים (חריגה מוחלטת מהזמן וכיוונו) – מה טוב.
מה יעשה מי שלא רק שאינו מאמין אלא גם לא מדחיק ומשכיח, ורואה נכוחה שכל יומולדת וכל שנה חדשה מקרבים אותו לקץ הבלתי-נמנע, שממנו אין חזרה? אולי מה שאומרת דליה רביקוביץ באחד משיריה האהובים עלי ביותר:
מַה שֶּׁנּוֹתָר לְאַחַר הַכְּאֵב הוּא הַסַּקְרָנוּת
לִרְאוֹת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,
מַה יִהְיֶה בַּסוֹף,
לְכֹל הַדְבָרִים הַיָּפִים.
אנשים כנראה זקוקים לתאריכים, בעיקר עגולים, מחזוריות וטקסים. אני מודה שאני ממש לא. אבל שתהיה לכם שנת 2010 מצוינת.
קרוא וכתוב 