קרוא וכתוב

יש להבחין בין התוכן של מה שסודי לבין מה מקבל את החיסיון. והדיון אודות האחרון חייב להיות פומבי.

איסור פרסום הוא מקל בגלגליו של חופש המידע. לכן אין פלא שצווי איסור פרסום מתסיסים את התקשורת והבלוגוספירה. נגד איסור פרסום נשמעים טיעונים מסוגים שונים, חלקם עקרוניים (בעיקר באשר לזכות הציבור לדעת והאינטרס של פומביות הצדק; אך גם החשש שהמשטרה עושה בו שימוש-יתר כדי לכסות על עצמה ופאשלותיה), וחלקם מעשיים (חוסר התוחלת שבניסיון לעצור מידע בעידן האינטרנט; איסור פרסום מגביר את חרושת השמועות שתמיד גרועות ממידע בדוק).  באין אישור לפרסם, אבל מחוסר יכולת לשלוט על התאווה לעשות כן, מוצא כל כלי תקשורת את דרכו לרמוז על הידוע לו. ועבור עיתונאים מסוימים, הרבה יותר מהאינטרס היסודי לעיסוקם למסור מידע, העיקר הוא לרמוז לקוראיהם שהם עצמם יודעים ואילו הם – הקוראים – לא. ידע הוא כוח. המשך…

Read Full Post »

ב-20 הדקות שהיו לי לפני עניין כלשהו, לגמתי קפה על הדלפק של בית הקפה החביב עלי. תוך שאני מעיינת במדור הפובליציסטיקה של הארץ, צדה עיני את הצעתו של גדעון לוי לקיים משאל עם בנושא כיבוש השטחים. כדי שנדע אחת ולתמיד "אם הישראלים חפצים בו".
לא אכנס כאן לשאלת ההצדקה שיש לשימוש במכשיר זה בשיטת המשטר הישראלית. אבל לוי מפתיע במה שנעדר ממאמרו; ובעיקר כשהוא כותב: "אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון."

לא. ממש ממש לא. ושוב לא. העם (גוף האזרחים) הוא הריבון בדמוקרטיה. אבל עיקרון דמוקרטי יסודי קובע כי מי שנתון לסמכות השלטון ולמרותו, גם יכול להשפיע עליו. זהו עיקרון ההשתתפות במשמעותו הבסיסית. השתתפות היא יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, אבל לא יכולה להיות השתתפות כשנמנע ממך להצביע.

ישראל שולטת בשטחים במשך 42 שנים, מבלי שתושביהם יכולים להשתתף ולהשפיע על שלטון זה. זה לא יכול להיות דמוקרטי, גם אם שלושה משאלי-עם שישתתפו בהם כל אזרחי ישראל יקבעו פה אחד שהם "חפצים" להמשיך את הכיבוש.  כי את מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט עליהם.

לפני כעשור, הוזמנתי לדבר עם תלמידי ביה"ס הדמוקרטי בחדרה ביום זכויות האדם הבינלאומי. התבקשתי לדבר אִתם על השטחים ושאלתי אותם בדיוק את השאלה הזאת: האם יהיה דמוקרטי לשאול את אזרחי ישראל אם הם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. מה שלא כתב גדעון לוי הבין בקלות תלמיד חטיבת הביניים (נדמה לי), שנתן מיד את התשובה לעיל.

העובדה שהכיבוש איננו דמוקרטי ואיננו יכול להיות דמוקרטי גם אם יינתן לו תוקף פה אחד במשאל עם בישראל, איננה אומרת שיש לסגת באופן חד-צדדי מן השטחים מחר. היא איננה אומרת שישראל לא יכולה וצריכה, בהסדר, לערוב לאינטרסים הביטחוניים שלה. בהחלט יתכן שהפתרון הפוליטי לסוגייה לא יהיה נסיגה לקווי 67. מה שלא יתכן הוא להמשיך להחזיק אוכלוסייה נטולת זכויות, ולחשוב שזה דמוקרטי כי זה "רצון העם", כאשר מי שכפוף לאותו שלטון איננו נשאל לדעתו.

Read Full Post »

גל של אלימות שוטף את דרום אפריקה. בפרעות שביצעו אזרחים דרום אפריקאים במהגרי עבודה שחורים כמותם, ממדינות שכנות, נרצחו עד כה לפחות 50 בני אדם. כ-20,000 נמלטו ונותרו ללא קורת גג.
דפוסי התנהגות כאלה כלפי מהגרים אינם ייחודיים, לצערנו. גם אם לא תמיד הם מגיעים לקיצוניות אכזרית כזאת. מהגרי עבודה הם כתובת קבועה לטענות שהם תופסים מקומות עבודה של עובדים מקומיים ומורידים את רמת השכר שלהם. מהגרים בכלל מנקזים אליהם שנאת זרים וגזענות, בעיקר כשהם שונים מאד בחזותם מהמקומיים. לא זה המקרה של דרום אפריקה. אבל כל חברה צריכה "אחר". וכל חלש יחפש לו חלש יותר להתעמר בו. זוהי שרשרת המזון המבעיתה של חוק הג'ונגל.

דרום אפריקה היא אכזבה. למרות המעבר החלק יחסית משלטון האפרטהייד לדמוקרטיה. מעבר שלמעשה טרם נאמרה בו המִלה האחרונה, כפי שיכולים לרמז המאורעות האחרונים. היא אכזבה משום שאנו מצפים מקבוצה שהיתה קורבן לגזענות ודיכוי לבער אותם גם מקרבה. לנהוג אחרת כשאצלה הכוח וגורלה (וגורל אחרים) בידה. דרום אפריקה כמובן לא חריגה בציפיות שיש ממנה, להיות קצת יותר מוסרית, או לפחות קצת יותר רגישה. גם כלפי מדינת היהודים מעמיד העולם סטנדרט גבוה בהרבה מזה שהוא מעמיד לעצמו. וגם כאן מדכא לראות את חוסר הרגישות לאחר, לזר, למבקש מקלט, לנרדף. גם כאן סומר השיער נוכח גילויי הגזענות נגד ערבים ואחרים; נוכח ביטויים הלקוחים ממיטב הספרות האנטישמית או הפאשיסטית.

נשיא דרום אפריקה גינה, מעט מדי ומאוחר מדי, את הפרעות. אבל מבקי נושא באחריות רבה לדמותו של המשטר הדרום-אפריקאי הנוכחי. שתיקתו המתמשכת עד שהואיל להתבטא במקרה זה, היא רק רפליקה חיוורת לשתיקה האמיתית, כלפי מה שמתרחש בשכנה האחות זימבבוואה. מבקי שותק כי שם רצחו לבנים. כי שם השתלטו על אדמות של לבנים. וכשמשטר האימים של מוגאבה החל להיות מופנה (כצפוי) כלפי כל הנתינים, גם השחורים, הוא שותק כי מדובר בשלטון שחור, שהחליף את השלטון העריץ הלבן. ונגדו אסור לצאת. כי הסולידאריות, הו הסולידאריות, כלומר השבטיות, מה יהיה אִתה. אותה שבטיות שגרמה למדינות אפריקה להתנגד להתערבות בדארפור ובזימבבוואה. השבטיות שמונעת מאתנו לצאת נגד מה שחובה עלינו לצאת נגדו רק בשל זהותם של המבצעים.

השיעור של דרום אפריקה הוא עצוב, כי שוב נכזבת תקוותנו שמי שחווה על בשרו את מכוות האש של הגזענות, יהיה רגיש אליה במיוחד. הוא מלמד אותנו שמוקדם מדי לקבוע שאכן הדגם הדרום אפריקאי של מעבר לדמוקרטיה היה הצלחה. קרוב לוודאי שגם כלפי לבנים עדיין לא נאמרה שם המִלה האחרונה. הוא מלמד אותנו שוב שכאשר יבואו לקחת אותי, לא יישאר איש להרים קול בשבילי. כי את כולם כבר לקחו, כשאני לא הרמתי את קולי.

עוד לקרוא: כרטיס לכיוון אחד לזימבבוואה

Read Full Post »

כותב אלוף בן בהארץ של יום חמישי על אכזבתו מוועדת וינוגרד: "יש 'חשיבות ציבורית חיונית' לשאלה, אם בראש המדינה והצבא עומדים מנהיגים ומפקדים הראויים לכך. אם ההגה הלאומי מופקד בידי אנשים שכשלו, חובת הוועדה לדאוג להחלפתם." כותרת המאמר הזה היא ההחמצה של וינוגרד. אבל משקוראים את המשפט הזה, נראה כי נכון יותר להכתירו כאי-ההבנה של בן. מבחינת הבנתו בדמוקרטיה, היה צריך בן לקבל ציון 'בלתי מספיק'.

מהכתב המדיני של עיתון הארץ ניתן לצפות כי יזכור שהריבון בדמוקרטיה הוא האזרחים. בדמוקרטיה ייצוגית בשיטתה הנהוגה אצלנו הם בוחרים את נציגיהם לפרלמנט ואלו – את הממשלה. כאשר הממשלה כושלת לדעת האזרחים – בידם להחליפה באמצעות נציגיהם, שהפיקוח על הממשלה הוא אחד מתפקידיהם החשובים. לא רק ששום ועדה אינה חייבת, אלא היא אינה רשאית להחליף ראש ממשלה נבחר. אם האופוזיציה כושלת בתפקידה לבקר את הממשלה, אם נציגיהם של האזרחים מעדיפים שלא להחליף ממשלה כושלת ואפילו אם האזרחים עצמם שבים ובוחרים את אותם מנהיגים כושלים – זה חבל מאד. אך זה איננו מעניק שום הרשאה לא לוועדה ולא לבג"צ להחליף אותם; ודאי לא בהליך כמו זה של ועדת חקירה או בדיקה, שעל מסקנותיו אין ערעור. נדמה לי שבן היה פחות נלהב לו הוועדה היתה מסיקה מסקנות אישיות גם לגבי עיתונאים (אחדים מהם נושאים באחריות מסוימת להשפעה על מהלכים של מלחמת לבנון השנייה, יש הטוענים). וחברי כנסת ודאי לא היו מצדדים ב"זכותה" של ועדה כזאת לקבוע כי הם – שנבחרו לתפקידם – צריכים לפרוש ואינם רשאים שוב לעולם להיות נבחרי ציבור. כדאי שחולשתם הפוליטית של נבחרינו ותסכולם המקצועי של עיתונאים – שלא מצליחים להשפיע עליהם – לא יובילו אותם לקביעות מופרכות המעידות כי הבנתם בדמוקרטיה שואפת לאפס.

באפריל כתבתי רשימה על ועדת וינוגרד, שסעיפה השלישי דן בסוגייה הזאת. מפאת הרלוונטיות שלהם, אני מביאה את הדברים שוב.

היום שבו תיגמר הדמוקרטיה הייצוגית

הוא היום שבו ועדה – בדיקה או חקירה – תמליץ כי ראש ממשלה צריך להתפטר בשל תפקוד פוליטי לקוי. הוועדה צריכה להגיש מסקנות, נוקבות וחמורות ככל שיהיו, לגבי תפקודו של הדרג הפוליטי. את המסקנות הפוליטיות צריכים לקבל האזרחים. ישירות בקלפי, בהפגנות, או באמצעות נציגיהם הנבחרים בפרלמנט. למרות הביקורת שנהוג להשמיע על ועדת אגרנט בעניין זה, הרי ההפרדה שהיא שירטטה בין הדרג המבצע הממונה לבין הדרג הפוליטי היתה נכונה מבחינה דמוקרטית. בסופו של דבר, שלחו האזרחים את ממשלת המחדל הביתה, ובצדק. אבל אין קיצורי דרך, ואוי לנו שוועדה כזאת או אחרת, שאיננה מבטאת את רצון העם במובנו הדמוקרטי – תיקח על עצמה את התפקיד הזה. נציגינו בכנסת הם הם שצריכים לתבוע מן הממשלה דין וחשבון על פעולותיה הפוליטיות ונשיאה באחריות בגינן, בשם שולחיהם. לא לצפות שוועדת בדיקה או חקירה תשלח את הדרג הפוליטי הביתה במסגרת המלצות אישיות, לראות בכל מסקנה שאיננה כוללת המלצה כזאת משום מעילה של הוועדה בתפקידה, או לצפות שבית המשפט העליון יוציא עבורם את הערמונים מן האש. זאת איננה מלאכה פוליטית קלה והיא כרוכה בלא מעט תסכול, אבל יש להיזהר מפני פגיעה אנושה ברעיון שהממשלה צריכה לשאת באחריות פוליטית בגין מעשיה בפני שולחיה. ושאת האחריות הפוליטית הזאת צריך לקבוע העם בדרכים הדמוקרטיות שנועדו לשם כך, לא ועדת חקירה ולא בית המשפט. הדרג הפוליטי הוא דרג נבחר ואת החשבון אתו צריך לעשות העם, בין השאר על בסיס הממצאים והמסקנות שוועדה כזאת מגיעה אליהם. כולי תקווה שמסקנותיה יגרמו לעם לצאת לרחוב ולדרוש את לכתה של הממשלה. אבל היום שבו ועדה זאת או אחרת תפיל ממשלות באופן ישיר יהיה סופה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכן בית-המשפט צריך לנהוג ריסון יתר ולהיזהר רוב זהירות מפני החלת המשפט המינהלי באופן גורף על החלטות פוליטיות שהממשלה נבחרה בדיוק כדי לקבל אותן.  המלצותיה של ועדת כהן לגבי שרון לא גובשו בשל תפקודו הפוליטי הלקוי אלא בשל מעורבותו בפשעי מלחמה.  עיתונאים ואנשי ציבור המבקשים המלצות אישיות בדמות ראשו של פוליטיקאי זה או אחר, רצוי ראש-הממשלה – לא מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם עצמו יושבים, יחד עם כולנו. הליכים דמוקרטיים לא יכולים להיות טובים רק כשהם מביאים לתוצאות הפוליטיות המועדפות עלינו. הבו לנו ממצאים ומסקנות, קשות ככל שיהיו. תנו לנו – האזרחים ונציגיהם הנבחרים – את מלאכת התרגום המעשי שלהן לכלל המלצות פוליטיות לגבי הדרג הפוליטי.

מתוך שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון) 18.4.07

Read Full Post »

לא, לא מלחמת לבנון השנייה אלא המלחמה שהתפתחה בעקבותיה – בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובין בית המשפט לדמוקרטיה של נציגים.

ההתנגשות החזיתית בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובעיקר תִלֵי המילים שנכתבו על העילה לכך – כבר חרגו מעבר לכל פרופורציה. בעיסה הזאת התערבבו להם מרכיבים מתחומים שונים, טעויות משפטיות של פרשנים, אי-הבחנה בין עיקר לטפל, ובלבול בין משאת נפש פוליטית לבין הליכים מוסדיים נדרשים. אולי בחמין תרכובת כזאת משביחה את העיסה (לא יודעת, לא אוכלת), אבל לדיון הציבורי בנושא – זה בהחלט לא מועיל. בהערותי אני מבקשת להתרכז בבלבול המסוכן ביותר, בעיני, שהוא בין התחום המשפטי לתחום הפוליטי.
חקירה דוגמת זאת שהממשלה החליטה לבצע שייכת לתחום הציבורי של קבלת החלטות, ביצוען ותפקוד הגופים הרלוונטיים בזמן מלחמת לבנון השנייה. סחיבת הנושא לזירה המשפטית, כמו תמיד בישראל, מעניק לבג"צ תפקיד לא לו, ונובע, כרגיל, מחולשת המערכת הפוליטית; במקרה זה, האופוזיציה שמבקשת לנגח את הממשלה על תפקודה. לבית המשפט יש תפקיד משפטי וסמכויותיו אמורות להיות מוגדרות. כשהמערכת הפוליטית-הציבורית מבקשת ממנו לבצע, למעשה, את התפקיד שלה אין כוח לבצע, והוא "נגרר" בשמחה – התוצאות עלולות להיות הרות-אסון לדמוקרטיה הישראלית, או מה שנשאר ממנה. המשך…

Read Full Post »

החלטת בית הדין המשמעתי לעובדי ציבור ברשויות המקומיות בבריטניה להשעות את ראש עיריית לונדון לארבעה שבועות – החלטה שבינתיים נעצרה ע"י בית המשפט – היא בעייתית. שכן משמעותה הוא כי גוף מרחיק מתפקידו נבחר ציבור ללא עילות הקבועות לכך בחוק. זאת בעוד שהסנקציה על התנהגותו של פוליטיקאי (אם לא עבר על החוק) צריכה להיות בקלפי, בכך שהוא לא ייבחר שוב. אך גם אם ניתן למתוח ביקורת על הסנקציה שבה בחר בית הדין המשמעתי, אין יסוד לטענותיו של ליווינגסטון כי זוהי פגיעה בלב הדמוקרטיה, וכי אין זה קביל כי גופים שלא נבחרו מתערבים בהחלטותיהם של הבוחרים. בדמוקרטיה אף רשות איננה עצמאית לחלוטין. כל רשות נתונה לביקורת של הרשויות האחרות על חריגה מתפקידה. זוהי המשמעות המלאה של מה שקרוי (לא תמיד באופן מדויק) "הפרדת רשויות". אחד מתפקידיה של הרשות המחוקקת הוא לפקח על מעשיה של הרשות המבצעת. הרשות השופטת מבצעת ביקורת שיפוטית לא רק על מעשיה של הרשות המבצעת אלא גם על חוקים שאינם חוקתיים, לפחות בשיטות משפט שבהן קיימת חוקה בעלת מעמד על לעומת חקיקה רגילה. ובית המשפט עצמו כפוף לחוקים שמחוקקת הרשות המחוקקת, גם כאשר הוא מפרש אותם.
העובדה שאדם נבחר למלא תפקיד איננה אומרת שהוא איננו כפוף לכללים אתיים מסוימים, בנוסף לחוק. בריטניה הכירה בכך בהקימה את בית הדין המשמעתי הזה. גוף משמעתי רשאי להטיל סנקציות, גם אם בחר בסנקציה מוטעית במקרה הזה. העובדה שחבריו של הגוף הזה לא נבחרו בידי האזרחים איננה מעלה או מורידה. גם שופטים לא נבחרים בשיטות פוליטיות רבות. ואכן, ה"עלבון" של "לא נבחרתם" מוטח  כלפיהם לעיתים קרובות בידי מי שמבקשים לעשות דה-לגיטימציה להחלטותיהם. דמוקרטיה אין משמעה כי כל החלטה מסורה להחלטת העם.

שיתרכז באוטובוסים

בסופו של דבר, עושה רושם כי ההחלטה להגיש תלונה נגד ליווינגסטון לאותו גוף תתברר כמקח טעות, שכן הוא נהפך לאנדרדוג, מעמד שכה חביב עליו. כל זה היה נמנע, כמובן, לו ליווינגסטון היה מתנצל, כפי שהתבקש, על כך שהשווה עיתונאי יהודי לשומר במחנה ריכוז. אבל קן סירב. הוא לעולם אינו טועה, כידוע.

את תמליל ה"שיחה" של ליווינגסטון עם אוליבר פיינגולד ניתן לקרוא כאן, בתוספת הערות מאירות עיניים של דיוויד הירש. למשל, איך היתה נראית השיחה עם עיתונאי שחור?: "מה עשית קודם, היית בעל עבדים?" "לא, ואני נפגע מכך". "אתה אולי שחור, אבל למעשה אתה כמו בעל עבדים". ועם עיתונאי מוסלמי?: "מה עשית קודם, היית טרוריסט מתאבד?", "לא, ואני נפגע משאלתך". "אתה אולי מוסלמי, אבל למעשה אתה כמו טרוריסט מתאבד". כדאי לקרוא עד הסוף, יש שם עוד כמה פנינים. [עוד בנושא: רשימה מומלצת במיוחד של ג'ונתן פרידלנד].

בהכירי את האלקטורט הלונדוני, אני מתקשה להאמין כי בסופו של דבר יקבל ליווינגסטון את הסנקציה המגיעה לו (בגין דברים חמורים בהרבה מן התקרית הזאת) ויוחלף בקלפי. מצד שני, שירות האוטובוסים השתפר מאד בתקופתו. שיתרכז בזה.

Read Full Post »

על החלטותיה של ועדת הבחירות ניתן לערער לבית המשפט העליון. כאשר פוסלת ועדת הבחירות רשימה, נראה לי הכרחי לאפשר ערעור. לעומת זאת, כאשר היא מאשרת רשימה – זה קצת בעייתי לאפשר ערעור כדי לנסות לפסול אותה שוב. אין דין אישור כדין פסילה. קשה להניח שבמקרה שבו אושרה רשימה בוועדת הבחירות, היא תפגין באופן מובהק את עילות הפסלות הקבועות בחוק כך שנדרשת התערבות שיפוטית. אבל הקושי הרציני יותר הוא כי ערעור על אישור רשימה משמעותו שאם היא תיפסל בבית המשפט העליון, זאת תהיה ההחלטה הסופית ולא יתאפשר למי שנפסל לערער עליה. זאת בעוד שאם הרשימה נפסלת בוועדת הבחירות, היא מקבלת זכות ערעור. כשמדובר בפסילת רשימה – פגיעה קשה בזכות ההשתתפות הפוליטית – זה נראה לי בעייתי.

יש נקודה נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת. במדינות שבהן אי-אפשר לפסול רשימות בכלל, כל שאומרת העובדה שרשימה מסוימת רצה לבחירות היא כי היא תעמוד למבחן הבוחרים. בעוד שאצלנו, ברגע שהוגשה בקשה לפסילתה אבל הרשימה אושרה – כאילו קיבלה היתר ואישור רשמיים למצעה. מול הנימוקים שישנם לפסילת רשימות במקרים קיצוניים (אני עצמי כתבתי עליהם), כדאי אולי לחשוב על הבעייתיות הכרוכה לא רק בפסילת רשימות (שאמנם עומדת לביקורת שיפוטית אבל העילות נקבעות בחוק על-ידי פוליטיקאים), אלא גם זו הכרוכה באישורן.

Read Full Post »

בפרשת הקריקטורה הדנית שפגעה ברגשותיהם של מוסלמים דתיים, המאיימת להפוך למלחמת תרבויות, מתערבבים להם כהרגלם כמה וכמה עניינים. האם הפרסום מוגן? האם הוא ראוי? מהי פגיעה ברגשות? האם פגיעה ברגשות דתיים שוקלת יותר מפגיעה אחרת? האם דין פרסום בעיתון כדין פרסום חוצות? האם החשש מתגובות אלימות יש בו כדי להצדיק צינון דיבור? ולבסוף, התגובה הנאותה לפרסום בחברה דמוקרטית, והסטנדרטים הכפולים. יש גם דוגמא. מאוירת. המשך…

Read Full Post »

חבר הכנסת שאול יהלום נשאל אמש ב"פוליטיקה" מה הפתרון שלו לזכויות הפוליטיות של הפלסטינים שלשיטתו צריכים להישאר תחת הכיבוש הישראלי על-מנת לשמר את ההתנחלויות. תשובתו היתה: "הם יצביעו בירדן". והמשיך: כמו שאני גר בשטחים ומצביע בישראל.

כדאי להזכיר למחוקק הנכבד, שאחד העקרונות הדמוקרטיים הוא שאזרחים בוחרים את מי ששולט עליהם ומשפיע על חייהם, לא את מי ששולט במדינה אחרת. יהלום "שכח" שהוא מצביע למי ששולט במקום מגוריו (במקרה של המתנחלים זה לא ממש עובד מבחינת מרוּת השלטון, אמנם).
ההצעה שלו לגבי הפלסטינים משוּלה להצעה שהישראלים יצביעו לא בבחירות בישראל אלא בבחירות בבוליוויה, נניח.

Read Full Post »