קרוא וכתוב

ניתן להשמיע טיעונים בעד ונגד הזמנתו של אחמדינג'אד לשאת דברים באוניברסיטת קולומביה. המצדדים יאמרו כי עדיף שהדברים יישמעו ונדע מול מה אנחנו עומדים; שבדרך זאת ניתן גם לעשות לו חיים קשים בשאלות נוקבות; וכי האינטרס שלנו הוא לקיים דיון חופשי ככל האפשר, כדי להשמיע, ולשמוע, את כל מגוון הדעות. המתנגדים ישאלו האם חופש הביטוי מגן על הכחשת שואה והסתה לאלימות מדינתית. כדאי להזכיר כאן, מעבר למה שייאמר בהמשך כשיפורטו צידוקי חופש הביטוי, שסעיף כ"ט(3) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע: "לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות". חומר למחשבה לנתלים בחופש הביטוי בהזמינם מנהיג הקורא בפומבי להשמדת מדינה החברה באו"ם. נשיא קולומביה, מכל מקום, ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: גם ליהנות מיחסי הציבור הנרחבים שקיבלה האוניברסיטה שהוא עומד בראשה, וגם לעלוב במי שהזמין כאורח בהציגו אותו כ"דיקטטור קטנוני ומרושע". בנקודה הזאת, דומה, צדק אחמדינג'אד שנזף במארחו על הדרך שבה הציג אותו עוד בטרם נתן לו את רשות הדיבור.

יתכן שהיה זה נבון דווקא לתת לאחמדינג'אד את הבימה ולתת לו להפוך עצמו ללעג ולקלס. אך אני רוצה להתמקד בשאלות העקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי ועד כמה הן רלוונטיות, אם בכלל, למקרה דנן. אם מעבירים את הטיעונים הללו בפריזמה של הזכות לחופש הביטוי, הרי המצדדים נשענים בעיקר על הזכות (הנגזרת, למעשה) לשמוע, להיחשף למגוון דעות. הצידוקים העקרוניים הידועים לחופש הביטוי [להרחבה ראו מאמרו של מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי"] הם:

(א) בירור האמת. אפשר שדווקא בדעה האסורה תימצא האמת, גרעין שלה או היבט שלה. זהו הצידוק הנשען על התזה של אפשרות הטעות (fallabilism) שפיתח ג'ון סטיוארט מיל. או בניסוחו של השופט האמריקני הולמס, תחרות חופשית בשוק הרעיונות היא מבחנה של האמת.  כאן צריכה להישאל השאלה עד כמה רחבה צריכה להיות ההגנה על חופש הביטוי. כפי שכבר כתבתי פעם, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מסייגת את חופש הביטוי עצמו בהגבלה ספציפית בסעיף ההגנה עליו, מעבר להגבלה הכללית, בסעיף 5, המורה שאין לפרש את האמנה כמקנה זכות לפעולה שתכליתה להכחיד זכות מן הזכויות המנויות בה. בנוסף, בסעיף העוקב לזה המגן על חופש הביטוי אוסרת האמנה, ואף מחייבת את המדינות לאסור בחוק, על "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות".
(ב) צידוק דמוקרטי, המתבסס על חיוניות המידע לקבלת החלטות של הריבון ולפיקוח על נבחריו (זכות השומע/ת). צידוק זה איננו רלוונטי לנסיבות העניין.
אפשר להישען על צידוק נוסף מה"משפחה" הדמוקרטית, והוא
(ג) הביטוי כמאפשר שינוי בדרך של שכנוע ולא בדרך של הפעלת כוח. עדיף לדבר מאשר להרוג – אני השתכנעתי. מקווה שגם אחמדינג'אד, אבל אני לגמרי לא בטוחה.
ישנו צידוק עקרוני חשוב נוסף שנדמה לי שאיננו רלוונטי כאן והוא
(ד) הצידוק המהותי של חופש הביטוי כמטרה בפני עצמה, כהיבט של כבוד האדם. זאת משום שלא נאסר על אחמדינג'אד להשמיע ולהפיץ את דעותיו. לו אוניברסיטת קולומביה לא היתה מזמינה אותו לא היה נפגע כהוא זה חופש הביטוי שלו. אין לו, ולא למישהו אחר, זכות מוקנית להיות מוזמן להשמיע את דבריו באוניברסיטת קולומביה. ממש כשם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וגו') שבכך שלא ניתן לטוקבקיסטים להגיב לרשימה באינטרנט לא נפגעת כהוא זה זכותם לחופש הביטוי.

אצלם אין הומואים

הצהרתו המשעשעת של אחמדינג'אד "אצלנו אין הומואים" הזכירה לי משהו. כמובן: את זה. זה משותף לפונדמנטליסטים בני כל הדתות – אצלם אין הומואים. אגב, ההצהרה היתה אולי משעשעת (אם כי, יש להודות, ההסתכלות עליה ככזאת תלויה בנקודת המבט. אני מניחה שהומו איראני מדוכא לא ממש משועשע מכך), אך גם מי שמבכר לראות אותה ככזאת על-פני תיאורה כמביכה, נניח, צריך להיכנס למבוכה גדולה, לכל הפחות, מתגובת הקהל. מסתבר שהעניין הזה הטריד את הקהל שלו הרבה יותר מאשר האיום שנשקף מהמשטר האיראני לבעלי כל הנטיות המיניות אם מקום מושבם הוא בישראל.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

לארי קרייג, הסנטור מאיידהו שאולץ להתפטר לאחר שנתפס משדל שוטר סמוי בשירותים, הבהיר: "אני לא הומוסקסואל ומעולם לא הייתי ולא עשיתי שום דבר שאיננו הולם". מעבר לאנלוגיה המרומזת במשפט, בין הומוסקסואליות לדבר ש"איננו הולם", האמירה הזאת מבטאת נטייה רווחת של גברים שהתנסו במין הומוסקסואלי, מזדמן או קבוע, להכחיש בתוקף את היותם "הומואים". העובדה שהם קיימו יחסי מין עם גבר איננה הופכת אותם לכאלה. יש כאן מקום לתיאוריות בנוגע לזהות המינית של אדם וכיצד היא נקבעת; לשאלה האם זהות זאת היא דיכוטומית (או/או) או שמא מבטאת רצף של אפשרויות; ועד כמה היא תלוית נסיבות: ידוע, למשל, שיש אסירים בכלא המקיימים יחסים הומוסקסואליים, חלקם לפחות מרצון, למרות שמחוץ לכלא הם אינם עושים זאת.

אני רוצה להתרכז בהיבט המעניין השני שעולה מהצהרתו של קרייג, והוא ש"הומו" הוא תיוג חברתי שאותם אנשים אינם מוכנים לשים על עצמם. לפני 12 שנים זכה הכדורסלן שמעון אמסלם בתביעת דיבה נגד עיתון העיר בשל כותרת ("אמסלם לא לבד") שייחסה לו הומוסקסואליות. בית המשפט דן ארוכות בשאלה האם "הומו" היא מִלת גנאי, עלבון המהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם. שהרי זוהי זהותם ואורח חייהם של אנשים לא מעטים. לכן לקביעה שזהו לשון הרע השלכות בעייתיות ברורות. לבסוף הכריע בית המשפט ששהחברה בישראל טרם הגיעה לדרגת סובלנות שבה אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייה מינית. באווירה החברתית השוררת בישראל, הכינוי "הומו" עדיין נחשב לעלבון בעיני הציבור, ומהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם, מה גם שאיננו כזה.

אבל מי שמבקשים להעלות את הדיון הציבורי בישראל כיתה, רצוי שיראו בכל הנושא של זכויות להומוסקסואלים לא עניין שלהם בלבד. בדיוק כפי שזכויות לנשים אינן עניין מגדרי אלא עניין כללי של זכויות אדם, שלכל אדם שצביונה של החברה שבה הוא חי חשוב לו צריך להיות אכפת ממנו. כך גם חוקים הפוגעים בזכויותיהם של הומוסקסואלים אינם הומופוביים גרידא ולא נכון בעיני לגדר אותם באופן כזה. אלה חוקים שצריך לצאת נגדם משום שהם פוגעים בזכויות אדם. מחויבות לזכויות אדם נמדדת בין השאר בנכונות להגן על זכויותיו של כל אדם, תהא אשר תהא השתייכותו הקבוצתית או נטייתו המינית במקרה זה. פגיעה בזכויות אדם מתחילה תמיד בחברי קבוצה חלשה יחסית, שקל להדיר, לדחוק לשוליים או להתייחס אליה כ"אחר". היא אף פעם לא נגמרת שם, אגב.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

הוצאתו להורג של סדאם חוסיין הבוקר היא הזדמנות טובה לבחון את היחס לעונש המוות. דווקא משום שחוסיין הוא אחד מאותם אנשים שמותם לא מצעֵר ותחושה נפוצה בקרב רבים, גם כאלו המתנגדים בדרך-כלל לעונש מוות, היא שזה מגיע לו, כמו לכמה רודנים אכזריים אחרים. העמדה המתנגדת לעונש מוות כעיקרון אך רואה כמה חריגים לעיקרון הזה – למשל הוצאתם להורג של פושעים נאציים – היא כמובן לגיטימית. אבל מכיוון שהיא מכירה בחריגים, היא איננה התנגדות מוחלטת לעונש מוות ככזה. המשך…

Read Full Post »

נשאלתי מה עמדתי לגבי קיום מצעד הגאווה בירושלים. לא מדובר במצעד העולמי שתוכנן תחילה ולאחר מכן בוטל, אלא במצעד מקומי, כמו שכבר נערך בעיר כמה שנים, ובשנה שעברה הסתיים בארוע אלים שבו נדקר אחד המפגינים (התוקפים כבר ימצאו את ה"מצווה" המתאימה).

האמת ניתנת להיאמר שבירושלים יש "מסורת" של הגבלות חמורות יותר על חופש הביטוי וההפגנה, מטעמי רגישות זו או אחרת, או לפחות היתלות בה כעילה המאפשרת בקלות להגביל זכויות יסוד. כך, היו הפגנות שמאל שלא קיבלו רישיון; נאסרת תפילת יהודים בהר-הבית מחשש לתבערה בעולם המוסלמי; ומנשות הכותל נמנע להתפלל ולקיים את חופש הדת שלהן, שוב בשל אלימות קשה מצד קהל חרדי. כל זה מחזק את אלו הטוענים כי מדובר בפרובוקציה לשמה, וכי "לא חייבים להפגין דווקא שם". נכון, לא חייבים להפגין דווקא שם. גם לא חייבים לממש את חופש התנועה על-ידי נסיעה מת"א לירושלים, דווקא. אפשר לנסוע לאילת. כשם שלא חייבים לממש את חופש הביטוי על-ידי ביטויים מרגיזים ומקוממים: אפשר לקלוע לדעת הרוב ולנסוך שמן בעצמותיה על-ידי אמירת מה שהיא מבקשת לשמוע. הארגומנטציה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, מתעלמת מהיבט מהותי בהגבלת זכויות-אדם, הגבלה שללא ספק נדרשת לא פעם שכן זכויות אינן עניין מוחלט. והוא, שבעל הזכות איננו נדרש לבסס מדוע הוא חפץ במימושה. אלא, על מי שחפץ להגבילה מוטל נטל הראיה להצדיק מדוע יש להגביל את הזכות.  זאת משמעותה של זכות כחזקה (presumption).

עכשיו נשאלת השאלה האם "פגיעה ברגשות" היא בסיס מוצדק להגבלת זכויות. הבסיסים המקובלים להגבלה כזאת הם זכויותיהם של אחרים, או אינטרס ציבורי כבד-משקל. לעומתם פגיעה ברגשות היא עניין עמום, שאיננה שקולה לפגיעה בזכות מוקנית או לאינטרס כזה. באופן מעניין גם נשקלים בדרך-כלל רגשותיו של ציבור מסוים ולא של אחר. מדועו רגשותיו של הציבור החרדי או המוסלמי חשובים יותר מרגשותיו של ציבור ההומו-לסביות? המצעד איננו אמור לעבור בשכונות דתיות. הוא בא לבטא קבוצה מופלית בחברה ולקרוא תגר על אפליה זאת, כמו גם לנסוך בחבריה תחושה של ערך וביטחון עצמי, והכרה בלגיטימיות שלהם. כן, ירושלים היא עיר רגישה ונפיצה; אבל המרחב הציבורי – גם בירושלים – איננו שייך רק לציבור מסוים. בירושלים חיים גם הומוסקסואלים ולסביות, לא רק חרדים מדתות שונות (ומספרים שגם ביניהם יש כמה כאלו, אבל שישאר בינינו…). אמונתם של האחרונים איננה גוברת על זכותם של אזרחים לצעוד בעיר הבירה שלהם. איש אינו אומר להם במה להאמין. יתכבדו ולא יאמרו לאחרים איך לחיות או יאסרו עליהם לצעוד ברחובות עירם.

ומה לגבי האינטרס של הסדר הציבורי? על-פי רוב מונעים קיומן של הפגנות מטעם זה כאשר נשקפת סכנת אלימות מצד המפגינים עצמם. איום באלימות כלפי המפגינים כבסיס להגבלת זכותם להפגין הוא בעייתי במיוחד. כשהמשטרה מצהירה שאלימות כזאת תהווה שיקול בהחלטתה לא לתת רישיון, היא מזמינה איומים באלימות ואת האלימות עצמה כ"מקדמה", כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים. הרושם המצטייר הוא שהמשטרה מחפשת את העילה לאיסור. ככל שגובר השימוש באלימות או האיום בה, צריך להתחזק הטעם לא רק לא למנוע את קיום ההפגנה, אלא גם לא להימנע מקיום ההפגנה אצל מי מבין המפגינים הפוטנציאליים אשר מתלבט/ת בשאלה אם ראוי לממש את הזכות דווקא במקום ובזמן המסוימים האלו. ההתלבטות קיימת שכן עובדת קיומה של זכות איננה מהווה כשלעצמה טעם לממש אותה, והשאלה האם קיימת זכות מסוימת נפרדת מן השאלה האם ראוי לממש אותה בנסיבות מסוימות. אלא שהימנעות מרצון של בעל הזכות לחוד והפעלת אלימות כלפיו כדי שיימנע לחוד. אין להשלים עם אלימות כדרך להגביל זכויות. אם אכן לא יינתן הרישיון המבוקש, יש לקוות כי העניין יובא בפני בג"צ.

קראו גם אצל החברים של ג'ורג'

Read Full Post »

עזמי בשארה עבר את הגבול כבר בפעם הקודמת, כשישב בדמשק של אסד האב ושיבח את ההתנגדות של חיזבאללה. בביקורו הנוכחי – הפעם אצל אסד הבן אך באותו משטר דכאני – הוא כורת ברית עם המשטר בסוריה ומשבח אותו על תמיכתו בזכויות הלאומיות של הפלסטינים ולבנון (אל חרירי שמע על זה?).

אפשר להיתפס לפן הפורמלי יותר או פחות של העבירה שביצעו בשארה וחבריו, בעצם הנסיעה לסוריה שהיא מדינת אויב. אין לי עניין בכך. אני סבורה שהאיסור לנסוע למדינות ערב הנחשבות למדינות אויב הוא בעייתי ככל שהוא נוגע לפלסטינים אזרחי ישראל שיש להם שם קרובי משפחה. אלא מה, שהעילה הזאת מתבררת כתואנת שווא כששומעים את הצהרותיו של בשארה בדמשק. הצהרה על כריתת ברית של חלק מאזרחי המדינה עם מדינת אויב היא בעייתית יותר מעצם הנסיעה. חלילה שתיוחס לכלל אזרחי ישראל הערבים, שבשארה מתיימר לדבר בשמם. האמירה היא שלו ואינני סבורה כי חסינות פרלמנטרית צריכה לחול עליה.

הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה קשורה לא לפורמליסטיקה לגאלית – חוקית אי-אפשר, וגם לא ראוי נורמטיבית, לבטל את החברות בכנסת של מי שכבר נבחר אליה למעט אם הורשע בפסק דין סופי בעבירה שיש עמה קלון. שלילת אזרחות שיש הקוראים לה היא צעד בעייתי בעיני: את מי שעובר על החוק יש להעמיד לדין. אבל אני רוצה להתעכב על יושרתו של עזמי בשארה, ה"ליברל" הדגול. נכון יותר, על היעדרה. הגיבור הגדול הזה יושב בסוריה, אחד המשטרים הדכאניים ביותר באזור, ומשבח אותה על תמיכתה בזכויות הפלסטינים. מִלה אחת של ביקורת על המשטר הסורי נשמע ממך, החבר בשארה? הצחקתם אותו. ביקורת היא עניין המופנה רק לישראל, ורק המשטר הציוני מגונה בעיני הלאומן הנאצריסט עוטה עור הזכויות. שמא נשמע מבישארה מִלה של הסתייגות ממארחיו? למשל, מן העובדה שהם מכניסים אינטלקטואלים סורים אמיצים לכלא על ביקורת מתונה בהרבה שהללו משמיעים כלפי המשטר שלהם? גינוי רפה של הכיבוש הרצחני שלהם בלבנון? לא, בשארה גיבור גדול לשבת בדמשק ולבקר משם את… ישראל, לא את הדיכוי והכיבוש הסוריים.

יתכן מאד שלא יהיה זה מן התבונה שלא לאפשר לבשארה לרוץ בפעם הבאה לכנסת, שכן זה רק יחזק את התמיכה בו, קדוש מעונה שכמותו, ויתן לו פתחון פה לטעון להיעדר דמוקרטיה בישראל. אבל צריך להיות ברור שהצדקה עקרונית לצעד כזה קיימת, לאור מעשיו והתבטאויותיו של בשארה. גם לטולרנטיות של דמוקרטיה יש גבול, ועל נבחרי ציבור מוטלת חובה מיוחדת שלא להשתמש לרעה בחופש הביטוי שלהם. לא ניתן גם לשבת בפרלמנט של מדינה וגם לתמוך בגלוי באויביה. כמובן, אפשר להמשיך ולהפיץ את השמועות העתיקות שבשארה הוא בכלל סוכן של השב"כ. הטוב ביותר יהיה שאזרחי ישראל הערבים שנתנו לו את קולם יתפכחו ויבינו שהם ראויים למנהיגים אחרים. כאלו הנאבקים למענם ולמען השוויון האזרחי שלהם, לא למען משטר הבעת' או למען עושי דברו של המשטר האיראני, המכריז בריש גלי על כוונתו להשמיד את ישראל. כאלו שלא מדברים בשם הנאורות בעודם עוטים עור ליברלי דקיק על גופם הלאומני. כאלו שמשנת הזכויות שלהם איננה תלויה בזהותו של מי שפוגע בהן. כאלו שלא יקחו בגדול את התואר חסר האינטגריטי של השנה.

קראו את הדוח השנתי ל-2006 על מצב זכויות האדם בסוריה. דוח שכתב ארגון סורי, לא ציוני…

Read Full Post »

הבאזז של יחימוביץ (1)

כל-כך הרבה מילים נשפכו סביב הצטרפותה של שלי יחימוביץ לעבודה, עד שחככתי בדעתי אם להוסיף משהו. טוב, משהו צריך להיאמר על הבאזז הזה עצמו. יחימוביץ היא אשה עם דעות כמו שצריך, שעומדת על שלה בלי להתכופף, ומפגינה לוחמנות, אסרטיביות, אומץ ורהיטות – כולן תכונות שאני מעריכה. אבל עם כל הכבוד (ויש כבוד), מדובר כו-לה בעיתונאית, חריפה ככל שתהיה. אז זהו, שחלק גדול מהבאזז סביבה, אם לא כולו, נובע מהיותה עיתונאית; ועיתונאים, כידוע, אוהבים לכתוב על קולגות. קצת ריסון עצמי לא היה מזיק.

הבאזז של יחימוביץ (2)

ועכשיו משהו בקשר לתוכן. התבטאותה הראשונה של יחימוביץ אחרי טקס ההצטרפות המתוקשר נגעה ליחס לחרדים. יש לומר משהו על מה שיש בהתבטאות ועל מה שאין בה. לגבי מה שיש בה נדרשת הבחנה: נכון שההתבטאויות ביחס לחרדים נגועות פעמים רבות בנימות אנטישמיות, המזכירות את הז'רגון האנטישמי המסורתי כלפי יהודים, והן ראויות לכל גינוי והתנגדות. לא נכון שהחרדים הם "מיעוט נרדף". ולגבי מה שאין בה: מִלה אחת של ביקורת על מעמדן של נשים בחברה החרדית, מפי הפמיניסטית הידועה. אפשר לטעון בעד ונגד קואליציות אד-הוק עם הפוליטיקאים החרדים בנוגע לנושאים שהיא והם רואים עין בעין, כמו פורנוגרפיה. מכיוון שיחימוביץ, הפעם כבר כפוליטיקאית, בחרה לאותת לחרדים שהיא אִתם ובהזדמנות זאת לסחוט עוד כותרת או שתיים, כדאי לשאול אותה מה דעתה על-כך שהפרטנרים לעתיד שלה אינם מאפשרים לנשים להיות חברות במפלגות שלהם ולהתמודד לכנסת כמו יחימוביץ.

ואפרופו חרדים ויחימוביץ, מדן מלר קיבלתי באי-מייל את התזכורת בדמות הקטע משמאל.

אביר זכויות האדם

בייגה שוחט דוחה את התפטרותו מהכנסת כדי שיוכל להצביע בוועדה למינוי שופטים נגד מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. אי-כיבוד ההסכם מצד הליכוד, שיגרום לכך שהעבודה תאבד את מקומה בוועדה לאחר התפטרותו של שוחט, בוודאי איננו ראוי. ומכיוון שבהסכם מדובר, ניתן אולי לשקול צעדים משפטיים כנגד אי-כיבודו. אבל מִלה אחת צריך לומר גם על המחזה הלא-ייאמן הזה, שבו חבר כנסת דוחה את התפטרותו רק כדי לחסום מועמדת לבית המשפט העליון. כבר כתבתי שניתן להיות בעד או נגד גביזון, או לחלוק על עמדותיה; אך לומר על המשפטנית המובילה של האקדמיה הישראלית שהיא איננה "מועמדת ראויה" – נו נו. היא כנראה לא מגיעה לשיעור קומתם האינטלקטואלית של אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל ואשר גרוניס… עד כדי כך ששוחט עומד לשלם "מחיר אישי",לדבריו, בדחיית התפטרותו. כנראה ייכנסו כמה ג'ובות פחות לחשבון הבנק העומד לתפוח מהחברויות בדירקטוריונים שמצפות למי שהיה שר האוצר. מן הסתם ראוי יותר, בעיני שוחט, לקבוע את הרכבו של בית המשפט העליון לשנים רבות וביום שלמחרת לפרוש מן החיים הפוליטיים.
המתנגד הזה, שחוסם כעת בגופו את מינויה של גביזון, כך נדמה לו לפחות, לא הצטיין כחבר כנסת רגיש במיוחד לזכויות אדם, בלשון המעטה. יש עדיין הזוכרים כיצד תקף את מי שהתנגדו בזמן האינתיפאדה הראשונה לחוק שהעניק לכוחות הביטחון חסינות מפני הרג, פציעה ונזק שגרמו לפלסטינים. גביזון עברה שינויים רבים בשנים האחרונות, אך את מה שתרמה לקהילת ולשיח זכויות האדם בישראל – אי-אפשר לקחת ממנה. עם כל ביקורתי על חלק מהשינוי בעמדותיה, לו הייתי צריכה לבחור בין יושרתה של גביזון לבין זו של שוחט – לא הייתי מהססת לרגע.

גם להארץ לא מגיע בדיוק ציון לשבח על הכתבה המגמתית והחד-צדדית בנושא שפורסמה במוסף, עם דוברים שרובם הגדול לא מתראיינים בשמם. ראו עוד כאן.

זכותון: אנשים עם מוגבלויות

היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות יצוין כמו כל שנה ב-3 בדצמבר. האו"ם הקים ועדה אד-הוק שתנסח אמנה בינלאומית חדשה לקידום והגנה על זכויותיהם וכבודם של אנשים עם מוגבלויות. מידע נוסף מופיע באתר המיוחד המוקדש להשתתפות ושוויון מלאים, UN Enable, שבו ניתן לעיין גם בטיוטת האמנה המוצעת. ההגנה שמקבלים אנשים עם מוגבלויות באמנות הקיימות לזכויות אדם נדונה כאן.

Read Full Post »

ב-10 בדצמבר מדי שנה מציינים את יום זכויות האדם הבינלאומי. זהו היום שבו, ב-1948, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. השנה מצוין היום בסימן חינוך לזכויות אדם. יעדו זה של החינוך מופיע בהכרזה עצמה, בסעיף כ"ו(2), הקובע: "החינוך יכוון לפיתוחה המלא של האישיות ולטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסודיות; החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום".

המדף העברי עני מאד בספרות על זכויות אדם. ניתן לציין את ספרה של רות גביזון, זכויות אדם בישראל, את ספרו של אדי קאופמן, זכויות אדם במערכת הבינלאומית (שניהם בהוצאת האוניברסיטה המשודרת), ואת המקראה בת 3 הכרכים זכויות האדם והאזרח בישראל של האגודה לזכויות האזרח, שהוציאה גם כמה מדריכים למורה בנושא. לילדים מומלץ הספר מגילת זכויות האדם של אנדריי אוסוצ'וב, ולפעוטות – ספר הזכויות שלי של חגית גוֹר ורֶלָה מַזָּלִי (שניהם בהוצאת עם-עובד).

ארכיון המדור זכויות אדם באתר זה
פרסומים, מאמרים והרצאות שלי בנושא זכויות אדם

Read Full Post »

בעקבות הפיגועים האחרונים בסיני והוויכוח סביב ההתרעות ואי-ההישמעות להן, נשאלתי האם לדעתי היתה צריכה ממשלת ישראל לסגור את הגבול היבשתי עם מצרים כדי למנוע מעבר של ישראלים לאזור.
פעולה כזאת היא ודאי קיצונית מאד ויש לה פוטנציאל בעייתי מבחינת היחסים עם מצרים עד כדי תקרית דיפלומטית. אבל אותי מעניינים יותר היחסים בין האזרחים לממשלתם בהקשר זה, וכאן מדובר במעשה פטרנליסטי: כפייה על אדם את טובתו. האם ראוי כי מדינה ליברלית תעשה זאת או שעליה להסתפק באזהרה ולהשאיר את המסקנות המעשיות לכל אחד ואחת, על-פי מיטב שיפוטם? זאת, כמובן, לא הדוגמא היחידה של פטרנליזם שאנו חיים אִתו במישור זה. מחייבים אותנו לחגור חגורות בטיחות, לדוגמא, כדי לא להזיק לעצמנו. אמת, שכמעט כל מעשה פטרנליסטי ניתן להצדיק בנימוקים לא-פטרנליסטיים, למשל בכך שעלוּת הנזק שעלול להיגרם נופלת על המדינה.

ג"ס מיל

האם מותר להגביל זכויות לא בגלל הפוטנציאל של נזק לאחרים אלא בגלל הפוטנציאל של נזק עצמי? זוהי שאלה העומדת במרכזו של דיון פילוסופי ארוך ימים. אפילו ג'ון סטיוארט מיל, שבמסתו 'על החירות' קבע את עיקרון ההיזק – על-פיו מותר להגביל את חירותו של אדם רק אם הוא מזיק לאחרים – מכיר בכך שקיימים חריגים לעיקרון אנטי-פטרנליסטי זה, חלקם פטרנליסטיים. במשל הגשר הרעוע שלו הוא מצביע על נסיבות כאלו, שבהן אדם אינו יודע שהגשר שהוא עומד לחצות איננו בטוח. לא נותר זמן להזהירו ובהנחה שהוא שואף חיים, מותר גם "לתפסו ולהשיבו אחור" כדי למנוע ממנו זאת; קרי, להפעיל כוח, כפגיעה מוצדקת בחירותו. כנ"ל לגבי האיסור על אדם למכור עצמו לעבדות. חריג נוסף שהוא קובע נוגע לילדים.

חשוב לראות, עם זאת, כי סגירת הגבול היבשתי עם מצרים איננה בבחינת פגיעה בזכות היציאה מן הארץ (לעומת סגירת כל נתיבי האוויר לישראל או איסור על אדם ספציפי לצאת מהארץ, בכל דרך). זכותו של כל אדם לצאת מכל ארץ כולל ארצו מובטחת באמנות בינלאומיות כמו האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. לעומת זאת, הזכות להיכנס לארץ כלשהי מוּבטחת בה רק לאדם שזוהי "ארצו". או במדויק יותר, אין לשלול מאדם באופן שרירותי את זכותו זו להיכנס. על-פי הפרשנות המוסמכת של ועדת זכויות האדם של האו"ם המנטרת את אותה אמנה, ב"ארצו" לא מדובר רק במדינת אזרחותו של אדם אלא בזיקה רחבה יותר לארץ. ברוב המדינות, עם זאת, מובטחת בפועל הזכות הקבועה להיכנס לארץ לאזרחים. זוהי אחת מהזכויות המועטות שהן בלעדיות לאזרחים וממנה נגזרת הזכות (שאינה מנויה רשמית) שלא להיות מגורש. שכן אם מותר לכל אזרח בכל עת להיכנס למדינתו, אין משמעות לגירושו ממנה. ישנה, אפוא, אי-סימטריה בין הזכות לצאת ממדינה לזכות להיכנס אליה. הראשונה מוענקת לכל אדם באשר הוא, השני – לאזרחים או בעלי זיקה מיוחדת לארץ. גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטא את אי-הסימטריה הזאת, בסעיף 6 הקובע: (א) כל אדם חופשי לצאת מישראל; (ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל. (ההדגשות שלי).

עדיין, ניתן להגביל זכות זו. כשמדובר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תיבחן ההגבלה על-פי פסקה 8 – פסקת ההגבלה – המתירה להגביל את הזכויות המנויות בַּחוק ובלבד שההגבלה נעשית בְּחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. כשמדובר באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, קיימת פסקת הגבלה פנימית בסעיף 12.3, המתירה להגביל את הזכות לצאת מן הארץ ואת חופש התנועה ובחירת המגורים בתוך המדינה, רק בהגבלות הנעשות על-פי חוק, כדי להגן על הביטחון הלאומי, הסֵדר הציבורי, בריאות הציבור או המוסר או זכויות וחירויות של אחרים, כשהן עקיבות עם זכויות אחרות המוכרות באמנה. בנוסף קיים סעיף 4, המתיר למדינה לגרוע ממחויבויותיה באמנה משהוכרז רשמית על מצב חירום כללי המסכן את חיי האומה (מלבד סעיפים מסוימים המגינים על זכויות שיש להבטיח גם בנסיבות אלו).

נראה כי השאלה האם מותר להגביל את חופש התנועה של אדם ואת זכותו לצאת מן הארץ לא כדי להגן על זכויותיהם של אחרים אלא כדי להגן על זכויותיו הוא, כלומר ממניעים פטרנליסטיים – איננה מקבלת באמנה תשובה ברורה. קריאה דווקנית תציע שלא, אם כי כידוע במקרים רבים מורחב המושג של "ביטחון לאומי" או "סדר ציבורי" כך שהוא כולל גם עניינים אלו, כמו גם אחרים.

Read Full Post »