Posted in פמיניזם, tagged אורנה דויטש, בג"צ, העדפה מתקנת, ועדת טירקל, זכויות נשים, יצוג נשים, מיגל דויטש on 15 באוגוסט 2010| 26 Comments »
ד”ר אורנה דויטש, מרצה למשפטים ורעייתו של חבר ועדת טירקל פרופ’ מיגל דויטש, יוצאת היום במתקפה נגד החלטת בג”צ לכפות על הוועדה חברה אשה, ועוד יותר מכך נגד המאבק הפמיניסטי לכך, המסיג אותנו לאחור לטענתה.
טקסט קלאסי הדורש ניתוח, ויכול בעצמו לשמש דוגמא מופתית כיצד מסיגים לאחור מאבק. מחמת קוצר הזמן אסתפק בנקודות העיקריות.
Posted in זכויות אדם, פמיניזם, tagged דיכוי נשים, זכויות נשים, יחסיות תרבותית, צפי סער, רב תרבותיות, שייח ג'ראח on 3 באוגוסט 2010| 51 Comments »
הטור גברת מג’ונדרת של צפי סער עוסק היום בין השאר ב”מחלוקת הגופיות” בשייח ג’ראח. בניסיון להציג את הטיעונים שעלו הוא מאפשר לחזור ולהתייחס לכמה טענות בעייתיות עד מאד שעלו בוויכוח במקומות שונים, גם כאן בתגובות לפוסט הקודם. סער מנסה ללכת בין הטיפות ולצאת בסדר עם כל הצדדים. ניסיון שלא רק מכניס אותה לסתירות אלא גם, כידוע, אף פעם לא עולה יפה. (“מי שעומד באמצע חוטף משני הצדדים”, זכור לי משפט מאחד מסרטיו של ג’אד נאמן). אז הנה: על ההגחכה, ההסטה, יחסיות תרבותית ונשים כסוכנות של דיכוי חברתי.
לא עצם לבישת גופיות היא עניין פמיניסטי, כפי שמיהרו ללגלג על המוחות. טקטיקה ראשונה של הקטנה: הגחכה וזלזול. תראו במה אתן מתעסקות. זה הפמיניזם שלכן? על זה אתן נאבקות? בזה אתן מתעסקות? פמיניסטיות של גופיות ספגטי.
Posted in זכויות אדם, פמיניזם, tagged זכויות נשים, שייח ג'ראח, שמאל on 24 ביולי 2010| 74 Comments »
הנה זה הגיע. כמה לא מפתיע. פעילי שמאל ישראלים המארגנים את ההפגנות בשייח ג’ראח ביקשו להגיע בלבוש צנוע. דובי קננגיסר כתב על זה פוסט מצוין (קראו אותו!), שדרכו הגעתי להודעה שלהם. התגובות לה חושפות את המצב לאשורו, הלא מכובס כלשון ההודעה עצמה (שבה פונים לפתע לשני המינים…) והחמור באמת. צריך לבחור את המאבקים החשובים. ושאלת חירותן של נשים לבחור – וזוהי השאלה האמיתית, שאף אחד לא יילך שולל אחרי הסחת הדעת שמדובר בשאלה איזה עומק מחשוף יהיה בגופייה – היא שולית ביחס למאבק החשוב באמת המתנהל בשייח ג’ראח. אחרי שהוא ייגמר, אחרי שנסיים את הכיבוש (זה יקרה?) – נתפנה “לטפל” בכן. טענה שמושמעת גם מפי נשים מסוימות, המוכנות בחפץ לב, או בלית ברירה, לוותר על מאבקן לטובת מאבקים “חשובים יותר”.
מה חדש. למרבית הצער זה טיעון ישן מאד.
Posted in פמיניזם, tagged זכויות נשים, חופש הדת, חופש הפולחן, כיסוי ראש, צניעות, רעלה on 25 באפריל 2010| 15 Comments »
חברת הכנסת מרינה סולודקין יוזמת הצעת חוק שתאסור על עטיית רעלה “וכיסויי ראש אחרים” במקומות ציבוריים. בכך משמיעה ישראל קולות הססנים של הצטרפות למגמה שמובילות צרפת ובלגיה. לא שאני חושבת שזה יעבור כאן. שביס הוא גם כיסוי ראש, לא?
הוויכוח על הרעלה ושאר מיני לבוש המכסה נשים הוא רב-פנים.
בהיבט אחד, איסור על מלבושים אלה הוא פגיעה בחופש הדת. זאת אף שבמקרה אחד בעניין טורקיה שהגיע לבית הדין האירופי לזכויות אדם, נקבע כי בכך שהמדינה אסרה על עטיית כיסוי ראש במוסדות אקדמיים, היא לא הפרה את סעיף 9 לאמנה האירופית, המגן על חופש הדת; שכן הפגיעה נעשתה כחוק, לתכלית ראויה וחיונית לחברה דמוקרטית. לדעתי, הדבר העיקרי שבית המשפט האירופי לא הצליח לבסס באותו מקרה הוא שבעטיית כיסוי ראש במקום ציבורי, כביטוי לחופש הדת, נפגעות זכויותיהם של אחרים או אפילו הסדר הציבורי. לדיון במקרה ראו כאן.
Posted in פמיניזם, tagged גלי צה"ל, זכויות נשים on 18 באפריל 2010| 13 Comments »
דוח ביקורת של אכ”א מצא יחס משפיל לחיילים בגלי צה”ל, הכולל צעקות, קללות והתבטאויות פוגעניות ומזלזלות. אחד “מבכירי העורכים במחלקת האקטואליה בתחנה”, מצוטט כמי שכינה חיילת "כלבה פלסטינית". (דיווח כאן. ברוטר אפשר למצוא את המסמכי הביקורת עצמם, הנוקבים גם בשמות המעורבים לכאורה).
“כלבה” זאת קללה מיוחדת לנשים. כמו "ברקודה" בהקשרים אחרים (בדרך-כלל תקשורתיים. עיתונאים גברים אף פעם לא מכונים כך). bitch. אבל העורך “הבכיר” שלו מיוחסת ההתבטאות לא הסתפק בכך. החיילת איננה סתם כלבה. היא כלבה פלסטינית.
יש תיאוריה סוציולוגית הנוגעת במקור, נדמה לי, לנישואין בין-עדתיים, שממנה זכור לי במעומעם מנגנון של “קיזוז” או “פיצוי” בין משתנים מעמדיים. כך, למשל, על תכונה או מיקום "נמוך" במוצא עדתי/לאומי או במין תפצה השכלה גבוהה. מי שנישא לבן-זוג ממעמד שנחשב לנמוך משלו מבחינת תכונה מסוימת (למשל, במוצא), כלומר "יורד" במעמד, יפצה את עצמו בכך שבתכונה אחרת בן הזוג הזה ממוקם גבוה (יש לו השכלה גבוהה, נניח, יותר מזו שלו עצמו). לשון אחר, "נמוכי הסטטוס" בקבוצה אחת, גבוהה יותר חברתית ככלל, נוטים להינשא ל"גבוהי סטטוס" (אחר) בקבוצה הנמוכה יותר. כך אם לא נוצרת ”השתדרגות” באמצעות הנישואים, לפחות נמנעת ”השתנמכות”.
אשה, למען הסר ספק, היא סטטוס נמוך. אחת הראיות לכך היא שכאשר מקצוע מסוים עובר פמיניזציה – כלומר כשלמקצוע שהיה גברי באופן מסורתי נכנסות יותר ויותר נשים – היוקרה יורדת ואִתה השכר. חבר הקשה עלי פעם למה. התשובה, בפשטות, היא שעצם נוכחותן של נשים מורידה את הסטטוס של העיסוק. קשה לקלוט, בוודאי שקשה להסכים. צריך לזכור שלא מדובר בגישתו הפרטית של אדם זה או אחר באותו מקצוע. זאת תופעה חברתית.
מזווית אחרת, בדרך-כלל מי שמדוכא או מקופח בחברה הכללית בגלל מוצא לאומי, ידכא את מי שמתחתיו בשרשרת המזון. לכן נשים בנות קבוצות מיעוט סובלות ממה שמכונה דיכוי כפול. מבית ומבחוץ.
“כלבה” היא קללה שנועדה להזכיר לך שאת אשה. על כל שלל התכונות השליליות הנלוות למעמד. במקרה הזה, יש מה שבפראפרזה על לשון צה”לית אפשר לקרוא לו “וידוא סטטוס”: את לא סתם כלבה, את כלבה פלסטינית. הנמוך שבנמוכים. תשכחי מלהיחלץ מהסטטוס.
Posted in פמיניזם, tagged cרטולד ברכט, הפלות, זכויות נשים, תנועה פמיניסטית on 5 בינואר 2010| 15 Comments »
את הפעילות הפוליטית שלי התחלתי בתנועה הפמיניסטית. כן, היתה פעם תנועה כזאת בישראל (טוב, בתל-אביב), די פעילה אפילו. אחד משיאי פעילותה בתקופה שבה הצטרפתי היה בנושא הפלות. ה-31 במרץ 1979 נקבע כיום מאבק בינלאומי למען הזכות להפלה חופשית, אמצעי מניעה ונגד עיקור כפוי. בישראל הוא קיבל משמעות מיוחדת נוכח הסכנה שאיימה (והתגשמה) על הסעיף הסוציאלי בחוק ההפלות. היתה זאת הבטחת בגין למפלגות הדתיות, כשעלתה לשלטון ממשלת הליכוד, לבטל את סעיף 5 בחוק ההפלות, שהיה ידוע כ"סעיף הסוציאלי" והקנה לנשים אפשרות מוגבלת לבצע הפלה תוך התחשבות במצבן הכלכלי, החברתי והנפשי.
אתמול פורסמו הנתונים על ההפלות בארץ והתפלגותן. ב-2008 בוצעו בישראל 19,954 הפלות שאושרו בוועדות להפסקת הריון. הנתון שמשך את תשומת לבי והזכיר לי את סעיף 5 והמאבק נגד ביטולו, היה ש-54% מההפלות אושרו בשל "יחסים אסורים לפי החוק או ההלכה". (השאר: 19% עקב נזק אפשרי לעובר, 17% עקב חשש לנזק גופני או נפשי לאם, ו-10% עקב גיל חריג של האשה). מהם יחסים אסורים לפי החוק או ההלכה? הריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות הם אפשרות. אבל המצויים בתחום יודעים כי "יחסים אסורים לפי ההלכה" בהקשר של פנייה לוועדות להפסקת הריון, הם בעיקר שם קוד לכך שהאשה מספרת בוועדה, כדי שההפלה תאושר לה, שההריון איננו מבעלה. התוצאה היא שהילוד יהיה ממזר. וכדי למנוע זאת מותר – מה זה מותר, צריך! – לעשות גם הפלה. וכך נשים שלא רוצות בילד מסיבות שונות, היכולות להיות קשיים כלכליים, חברתיים או משפחתיים – שלפני 30 שנים כוסו על-ידי הסעיף הסוציאלי – צריכות לשקר למדינה כדי שזאת תאשר להם לחזור להיות השולטות בגופן ולמנוע מילדים לא רצויים להיוולד.
הברושור מ-1979 (התאמינו שמצאתי אותו?), מספר כי נשים שנדחו על-ידי הוועדה "נאלצו להצטרף למספר המדהים של 50,000 הפלות בשנה [אז!] המבוצעות בצורה לא חוקית ואשר מחירן נע בין 7,000 ל-10,000 ל"י, מחיר הגבוה בהרבה ממשכורת ממוצעת במשק". ממשיך הברושור ומצהיר על מטרות המאבק: " * אין אנו מקבלות את סדר העדיפויות של הממשלה: הקצבת 300 מיליון ל"י לעיבוי ההתנחלויות לעומת קיצוץ של מיליוני לירות מתקציבי הסעד, הבריאות והחינוך. * אין אנו מוכנות להפוך למכונות לייצור חיילים. * אין אנו מוכנות לשלם בגופנו את מחירה של שום אידיאולוגיה דתית ולאומית".
אחד מהלהיטים בין נשות התנועה אז היה שיר מתורגם של ברכט, שאף הולחן על-ידי אחת מהחבֵרות ככל הזכור לי. כה פופולרי היה, עד כי אני זוכרת על-פה את מילותיו (על לחנו) עד היום. נסתפק כאן בפזמון החוזר: "את תהיי לנו אֵם / את תגיעי רחוק / את תלדי לנו בשר תותחים. / כך ציווה לך הטבע / וזה גם החוק / שאי בטנך בגאון וחייכי".
ומי שמסרבת – שתשקר בוועדה להפסקת הריון (ותחזיק אצבעות שאם אחר-כך תיקלע למאבק גירושין מכוער, לא תנושל מכל נכסיה, אם לא מילדיה, כי יש הוכחה שנאפה).
עוד בנושא:
Roe v. Wade והזכות לפרטיות
Posted in זכויות אדם, tagged CEDAW, זכויות אדם, זכויות נשים on 5 בדצמבר 2009| 15 Comments »
השנה היא שנת ארועים עגולים של זכויות אדם. 60 שנים לאמנות ג'נבה, 20 שנים לאמנה לזכויות הילד שצוינו בחודש שעבר, והחודש – 30 שנים לאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה (CEDAW). האמנה נפתחה לחתימה ב-18 בדצמבר 1979, ונכנסה לתוקף ב-3 בספטמבר 1991 (אמנות בינלאומיות נכנסות לתוקף כאשר מספר המדינות הנקבע באמנה עצמה אישררו אותה). 186 מדינות הן צד לאמנה, מה שהופך אותה לאחת האמנות המאושררות ביותר. 8 מדינות לא אישררו את האמנה, ביניהן אירן, סודאן, סומאליה ו…ארה"ב. ישראל אישררה את האמנה ב-1991. היא איננה צד לפרוטוקול האופציונלי לאמנה, המאפשר לאזרחים פרטיים הגשת תלונות אישיות על הפרת הוראותיה לוועדה המנטרת אותה (סה"כ 99 מדינות הן צד לפרוטוקול זה). האמנה מגדירה בסעיפה הראשון אפליה נגד נשים כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל או הגבלה על יסוד מין, שתוצאתן או מטרתן לפגום או לבטל את ההכרה, ההנאה והשימוש בידי נשים, בלא שים לב למעמדן האישי, על בסיס שוויון בין גברים ונשים, בזכויות האדם וחירויות היסוד בתחום המדיני, הכלכלי, הסוציאלי, התרבותי, האזרחי או בכל תחום אחר." המשך…
Posted in פמיניזם, tagged הטרדה מינית, זכויות נשים, פייסבוק, שמאל רדיקלי on 27 ביוני 2009|
עם שובי ממסעי (הרשמים ממש בקרוב, הם כבר כתובים), נתקלתי בכתבה על אשה שבחרה לפתוח קבוצה בפייסבוק בתגובה להטרדה מינית (ומעשים מגונים, אגב) שסבלה מבעל מועדון בתל-אביב. יוזמה שכנראה היכתה גלים והביאה גם לפרסום התנצלותו באותה פלטפורמה.
כשלעצמי אני מסויגת מסוג כזה של תגובה, שיש בה ניחוח של משפט שדה. דברים דומים נעשו בעבר באמצעות הפצה באי-מייל, כשבעצם אין למקבלים שלו שום אפשרות לדעת אם הדברים נכונים. נכון שבמקרה הזה האשה עומדת מאחורי דבריה בשמה, ולא מפיצה את הדברים באופן אנונימי (שמקל על האפשרות לזרוע האשמות שווא כחלק מנקמה או סתם רצון להמאיס על מישהו את החיים). אך גם אם נפתח כאן אפיק חדש לפעולה, בעיקר לנוכח אוזלת היד של המשטרה ומסע הייסורים שצריכות לעבור מתלוננות, יש בכך משהו בעייתי מאוד, שגורם לאי-נוחות.
אבל אני רוצה לכתוב על זווית אחרת. משהגיע הנושא לעיתונות עצמה, בחר הנילון להגיב באופן שונה לגמרי מההתנצלות שפירסם בפייסבוק. ותגובתו מלמדת אותנו משהו חשוב הרבה מעבר לעניין עצמו. אז הנה ציטוט, עם ההדגשות שלי:
"'אני רואה שזה הולך להתפרסם גם בעיתון ולכן אנצל את הפלטפורמה ואומר שאני רוצה להביע שאט נפש מהבריונות של הפסאודו פמיניסטיות, שיצרו קמפיין אישי המדיף ניחוחות דתיים משיחיים ומבטא התחסדות נוצרית ימנית. מבחינתי מדובר במקרתיזם פשיסטי שמנסה לבטל אותי ולמזער אותי לכדי מטרד חברתי וסביבתי, תוך כדי התעלמות מהיותי איש שמאל רדיקלי שעמד על דעתו מול גורמים כוחניים כמו הצבא, המשטרה ומנגנון העירייה המגה קפיטליסטי, בניגוד לברים פופולריים אחרים המשתפים פעולה עם העירייה והמשטרה ולא מביעים התנגדות לשום אקט מלחמתי ישראלי. לא אתפלא אם לפמיניסטיות המזויפות או לחלקן אף יש קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי, כגון הפגזות חפים מפשע, הריסות בתים והשפלות יומיומיות אחרות, אך מה זה לעומת ליטוף ישבן. כל זה לא מבטל את תחושת הצער וההתנצלות החד משמעית כלפי כל מי שנגרמו לו כאב ועוגמת נפש מהתנהגותי הלא ראויה בהזדמנויות ספורות'.
עוד הוסיף (…) ' באופן אישי אין לי בעיה להיות אישיות שנויה במחלוקת, אבל זה כמובן לא הטיקט הראוי לי משום בחינה בהיותי איש לא אלים המאמין בשוויון מלא בין המינים, הגזעים והנטיות המיניות'".
אז באמת, מה זה "ליטוף ישבן" לעומת עמדות שמאליות רדיקליות, שצריכות מן הסתם לעמוד למטרידן כנגד ההאשמות ולהכניס אותן לפרופורציה. זאת כנראה המקבילה השמאלית לכיפה שצצה על ראשם של המואשמים בכל מיני עבירות, שאמורה לשמש להם איזו שהיא מטריית הגנה. הפמיניסטיות האלה? להן בטח יש בכלל "קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי". דרך בטוחה להסיט את הדיון ולהאשים באמצעות רמיזה. והוא? אומר מי שהודה והתנצל על כך שהטריד לא אחת נשים רבות על פי הודאתו – הוא איש "לא אלים המאמין בשוויון מלא בין המינים". ובהטרדות מיניות ומעשים מגונים כביטוי לכך.
כל הקטע הלא-ייאמן הזה הוא הדגמה מצוינת, שבעצם לא זקוקה לפרשנויות, כיצד מתייחסים גם "שמאלנים רדיקלים" לנושא של שוויון נשים. ובעיקר, לכך שהם חושבים שהעמדות הרדיקליות שלהם אמורות לשמש איזה צידוק וטיעון הגנה להתנהגות בזויה בכל מיני תחומים אחרים. לא חדש, אבל תמיד מגעיל.
Posted in פמיניזם, tagged זכויות נשים, ידיעות אחרונות, ייצוג, פמיניזם on 15 באפריל 2009|
למוסף הפוליטי של ידיעות של שבת אני מגיעה תמיד באיחור. בדרך-כלל במהלך השבוע שלאחר סוף השבוע שבו הוא יוצא; לפעמים ממש שבוע שלם אחר-כך. היום עיינתי במוסף של ה-10.4 בזכות החג. גם בכתבה 'והרי תוצאות הבחירות' של אורי משגב, שהוכתרה "מיוחד: 20 אנשי אקדמיה ממגוון תחומים דירגו ביוזמת 'המוסף לשבת' את ראשי הממשלות של ישראל".
הכתבה פורשת את הציונים שקיבלו 13 ראשי הממשלות שכיהנו עד כה בישראל. לפני הדירוג מסבירה הכתבה את המודל שהתבססה עליו, איך נבנה הדירוג הסופי ואילו הכרעות נעשו בביצוע המשאל (למשל, איך להתייחס לכמה כהונות נפרדות של אותו ראש ממשלה).
אבל אני נמשכתי קודם כל לרשימת המדרגים. שהרי הם קבעו את תוצאות המשאל. איך נקבעו הם? על זה מקדימה ואומרת הכתבה כך:
"ליבת המשאל והסיבה העיקרית לתוקפו הן המשתתפים. פנינו אל כמה עשרות מועמדים, כאשר אמות המידה נוקשות: אך ורק דמויות אקדמיות בכירות ומנוסות, בעלות רקורד מוכח בחקר ובתיעוד החברה הישראלית לדורותיה. דרשנו יכולת הסתכלות פנורמית, רחבת יריעה, והקפדנו על תחומי מחקר מגוונים: מדעני מדינה, מומחים לממשל, היסטוריונים, כלכלנים וסוציולוגים. 20 ענו לקריאה. עמדה לפניהם משימה כבירה, ותודתנו נתונה להם. מספרם, בכירותם והרקע המקצועי השונה שלהם חיסנו את המשאל מפני הטיות לא ענייניות".
יפה. ועכשיו לעניין עצמו: 20 מדרגים. בכירים, כזכור. ביניהם אשה אחת ואף לא ערבי אחד.
טוב, ברור. אתם זוכרים: הם צריכים להיות "דמויות אקדמיות בכירות ומנוסות, בעלות רקורד מוכח בחקר ובתיעוד החברה הישראלית לדורותיה". ברור שאין נשים וערבים כאלה. או שהם בין אלה שהשיבו בשלילה לפנייה, כרגיל. מה אתם רוצים מאתנו, שנעקם את הקריטריונים? שנוריד את הסטנדרטים? שנפגע בתוקף המשאל?
בלי להיכנס למה באמת עשה (או לא עשה) כתב המוסף לשבת כדי להגיע לרשימה שתהיה – בלי להוריד שום סטנדרט – גם מייצגת פנים שונים של האוכלוסייה, שראשי הממשלה המדורגים היו גם שלהם. בלי להיכנס לכך שיש קשר בין "יכולת הסתכלות פנורמית, רחבת יריעה" לבין נקודות מבט שונות, שדווקא השתייכות יותר מגוונת ופחות מיינסטרימית יכולה להביא. הרשימה הזאת של "20 אנשי אקדמיה ממגוון תחומים" מצביעה יותר מכול על איך נראית מדינת ישראל בשנתה ה-61. הרבה יותר מתוצאות המשאל על ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם. רוצים לראות נכוחה את החברה הישראלית? הסתכלו לא בדירוג על הנמקותיו אלא במי במדרגים.
Posted in פמיניזם, tagged זכויות נשים, יום האשה, משה קצב on 8 במרץ 2009|
סוגרים מעגל במובן הרע של המלה. ה-8 במרץ, שבמקורו החל כמאבק נשים על תנאי עבודתן, חוזר לשם כנראה. לפחות נקווה שהוא יחזור להיבט של המאבק: בחוגים רבים מדי הוא נהפך ליום פינוק ל"מין היפה" או לעוד יום צרכנות המעודד אותנו לקנות עוד דברים שאיננו זקוקות להם. יש סיכוי שהוא יחזור למקורותיו משום שנשים משלמות ביוקר על המשבר הכלכלי. והראשונות לשלם במשרתן. הן הרי מפרנסות שניות… המשבר הזה עתיד להשפיע על מעמדן של נשים כפי שהוא עתיד להשפיע על היבטים נוספים שאינם קשורים אליו ישירות.
אבל "סקס" מוכֵר הרבה יותר, כמו שיעידו הארועים המזינים את שתי ההערות הבאות.
יש לי משהו להגיד על צ'ייניגייט? בואו נראה. אני לא חושבת שאם מדובר בארוע חד-פעמי צריך להדיח את מפקד חיל הים מהצבא. אני כן חושבת שבילוי במועדון חשפנות שמשפיל נשים ומחפצן אותן (על ה"בחירה" כבר כתבתי. שיקום מי שרוצה שבתו תתפרנס מכך) – איננו נאות לקצין בכיר בצבא שאמור לשמש דוגמא אישית. בשנות ה-70 הם בילו במסעדות פאר וחלקם התחככו עם העולם התחתון. היום הטרנד הוא המועדונים באלנבי, כנראה. אבל בעיקר יש לי לומר שני דברים אחרים:
# הייתי רוצה שהצבא יראה בחומרה לא רק בילוי של קצין בכיר במועדון גו-גו, ואולי הסתבכות בשקרים אודותיו, או אודות תאונה שנגרמה מכך שקצין נתן לבנו לנהוג בטרקטורון ללא רישיון, כמו בפרשת צ'יקו תמיר (וגם על זה כתבתי). הייתי רוצה שהצבא יתייחס בחומרה לא פחותה למה שקצינים אלה או אחרים אחראים לו בהתנהגות הצבא בשטחים, למשל. חשדות רציניים להפרת דיני המלחמה אינם נופלים מבילוי במועדון גו-גו.
# יש מידה לא מעטה של צביעות בכך שהעיתון שמוביל ברעש וצלצולים את פסטיבל צ'ייני הוא אותו עיתון שקבוצתו עושה קוּפּה ממודעות הזנות (סליחה, נערות הליווי) במקומוניו.
לא ברור אם הבחירה להודיע כי קצב יועמד בסופו של דבר לדין דווקא ב-8 במרץ היא מקרית. (אחרי ששמענו שמפגעי מלון 'פארק' לא ידעו שבאותו יום חל ליל הסדר ויצא להם "פוקס" במקרה, אפשר להאמין הכול). אבל סיבה לחגיגה היא לא. לי נראה שאישום האונס הוא סולם גבוה מדי, וידרוש רמת הוכחה ראייתית שיהיה קשה מאד לבסס. בכל מקרה, הפרשה הזאת מבישה מכל זווית שלא מסתכלים עליה. כולל הזיג-זג של היועמ"ש והפרקליטות לאורך כל הדרך. ולא שזה פוטר במשהו את קצב ופרקליטיו.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.