Linda Ridzén, When The Cranes Fly South. Translated from the Swedish by Alich Menzies. Vintage, 2025, 309 pp (Kindle edition).
בו אנדרסון נוטה למות. ששת החודשים האחרונים לחייו, ממאי ועד אוקטובר, מסופרים מפיו בספר היפה והעצוב הזה. זהו ספר שסופו ברור וידוע מהעמוד הראשון ועדיין אנו עצובים עד בלי די כשאנחנו מתקרבים ומגיעים אליו. ההישג החשוב שלו הוא סיפור הזקנה וסוף החיים מפיו של האדם עצמו העובר אותם. סיפורו של בו מנוקד בדיווחים המעגנים של צוות מטפלי הבית שמגיעים אליו, ורושמים בקצרה את עיקרי הדברים בפתקים ביומן הטיפולים שלו: אם ומה אכל, האם הסכים להתקלח, אם ישן, מה מצב רוחו. ואילו בו מספר לנו על חייו כולם שבהם הוא נזכר. תמונות מילדותו עם הוריו, נישואיו הארוכים לאשתו, יחסיו עם בנו הנס ונכדתו אלינור. הנמענת של חלק גדול מסיפורו היא אשתו פרדריקה, שעכשיו מאושפזת עם דמנציה מתקדמת במוסד לתשושי נפש. הפרידה ממנה קשה עליו והיא חסרה לו כל כך. הוא מחזיק בתוך צנצנת צעיף שלה, ומדי פעם מבקש מהמטפלת לפתוח עבורו את הצנצנת כדי שיוכל להריח את הריח שלה שהוא מנסה לשמר, כך שיחוש כאילו היא עדיין איתו. בלוויתו של חברו הטוב חושב בו שהלוויה הבאה תהיה זאת שלה. אבל אנחנו יודעים בלבנו שהוא ימות לפניה.
את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה". 
כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם 
קרוא וכתוב 