הדיווחים על עוד ועוד רופאים שעוזבים את הארץ, שוקלים לעזוב, או לא חוזרים אחרי fellowship – בעיקר מעציבים. אנחנו צריכים רופאים טובים ורפואה טובה.
אבל האמת ניתנת להיאמר שאצלי מתעורר לא רק עצב, אלא גם אכזבה ואפילו כעס.
כל אדם רשאי כמובן לעשות כרצונו בחייו, ואפשר להבין שנוכח המציאות הקשה אנשים מחליטים לעזוב. אבל זאת גם החלטה שמצביעה על אפס סולידריות עם אחרים שלא יכולים לעזוב, כולל רבים מהפציינטים שלכם. ובעיקר מצביעה על חוסר נכונות להיאבק על המקום הזה. לא להרים ידיים ולעוף מכאן אלא להישאר ולנסות ולעשות שינוי. מה היה קורה בכל המדינות שבעברן היה משטר פאשיסטי, שלטון צבאי, דיקטטורה – אם רוב האנשים שם פשוט היו בורחים מהן במקום להישאר ולהילחם?
יש משהו מאד פריווילגי בכך שרופאים יכולים לעזוב. לא סתם הם תמיד בין הקבוצות הראשונות שאנחנו שומעים עליה בהקשר הזה. הגירה היא לא צעד קל אבל יש להם מקצוע מבוקש בעולם כולו, ופוטנציאל השתכרות גבוה מזה שהם מקבלים כאן. אלא שממי שבחרו במקצוע הזה אני עדיין מצפה לקצת יותר. לקצת מחויבות.
הזמירות האלה לא חדשות. ב-2011 כתבתי על כמה שווה סולידריות, כשכמה חודשים אחרי שיצאו בשמה לרחובות במחאה החברתית, אנשים רבים אמרו שלא נשאר מה שיחזיק אותם פה. גם זה היה בעקבות איומי הגירה, מצד רופאים אך לא רק. אפס שותפות גורל עם בני עמם.
הנקודה שבה מגיעים לייאוש והרמת ידיים משתנה מאדם לאדם. לי נראה שאנחנו עדיין לא קרובים אליה.
תישארו כאן – אנחנו צריכים אתכם איתנו. אין לנו ארץ אחרת ועל בית נלחמים.
עוד בנושא:
תזכירו לי מה מחזיק אותי פה
קרוא וכתוב 