Posted in זכויות אדם, tagged הומוסקסואלים, מצעד הגאווה, פוליטיקה on 4 ביולי 2006|
ערוץ 10 דיווח על הקואליציה המפתיעה, לדבריו, בין "ימין דתי" לבין "שמאל ערבי", שנוצרה היום בוועדת הפנים של הכנסת. שני הצדדים התאחדו בהתנגדות למצעד הגאווה המתוכנן בירושלים. נו, אין מה שמאחד יריבים כמו אויב משותף. אין ספק שהמפלגות הערביות הן ערביות. את התואר "שמאל", לעומת זאת, הן איבדו היום.*
* (טוב, נו, את התואר הן איבדו בגלל עוד כמה דברים, אבל זה נשמע דרמטי).
אגב, בניגוד למה שאמר בדיון ח"כ צרצור, השמועה אומרת שיש גם כמה הומוסקסואלים דתיים. אפילו מוסלמים.
Posted in שונות, tagged אוריאל רייכמן, זוהיר אנדראוס, עמיר פרץ, פוליטיקה, שאול מופז on 26 באפריל 2006|
ברוך שפטרנו. מופז / "מהפכה חברתית". פרץ / מלה טובה. רייכמן / "חי בישראל". אנדראוס
מעונשו של זה. ערב הבחירות הבעתי את משאלתי שמופז לא יהיה שר ביטחון. והנה, מה אתם יודעים, משאלות מתגשמות לפעמים. אמנם השיקולים שבגללם מופז לא יכהן כשר הביטחון בממשלה הבאה אינם בדיוק השיקולים שלי, אבל התוצאה לפחות מבורכת. אני בספק אם יותר גרוע ממופז יכול להיות.
לעומת זאת, השיקולים של אוניברסיטת תל-אביב להזמין את מופז כאורח הכבוד בפתיחת מרכז חדש ללימודים איראניים – תמוהים בלשון המעטה ופסולים בלשון יותר מדויקת. נשיא האוניברסיטה אמר כי המרכז ישמש "לחקר איראן ויהודי איראן מימי הביניים ועד היום" ויתמוך בתלמידי דוקטורט "שחלקם כותבים את עבודתם בנושאים מהתקופה הטרום-מודרנית, כמו ספרות ונשים". יפה מאד. רק מה הקשר בין זה לבין מופז? העובדה שהוא יליד איראן?
העובדה שאזרח יעמוד בראש משרד הביטחון היא חיובית כשלעצמה. העובדה שאין לו שום רקע בנושא – קצת פחות, כי אז גובר הסיכון שראשי הצבא יסובבו אותו על האצבע. אבל מעניין אם מפלגת העבודה מאמינה בעצמה במה שהיא מנסה להאכיל אותנו: שמהפכה חברתית תתרחש כשעמיר פרץ יהיה שר הביטחון, תוך ויתור על כל התיקים החברתיים פרט לתיק החינוך. פרץ יקצץ בתקציב הביטחון? האיש שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לוועדים החזקים יתעמת עם הוועדים של התעשיות הביטחוניות? אשרי המאמינה. או שמא זהו המסלול המהיר למצב את עצמך כמי שיש לו גם רקע ביטחוני לקראת ההתמודדות הבאה על ראשות הממשלה? אולי ההיבט הכי מאכזב בפוליטיקה הוא הגילוי, פעם אחרי פעם, שהשיקולים שם הם אף פעם לא ענייניים.
800 מיליון שקל תעלה לנו ממשלה של 27 שרים ו-10 סגני שרים, אם היא תכהן ארבע שנים. 200 מיליון שקל כל שנה, אם לא תוציא את ימיה. גם אם הממשלה תהיה בת 30 שרים ובלי אף סגן שר – זה עדיין המון כסף שאפשר היה לחסוך חלק ממנו לטובת מטרות חברתיות, שכל-כך חשובות למפלגת העבודה. או לפחות היו חשובות לה בתעמולת הבחירות. אתם יודעים מה? קבלו תיקון: לא באמת אכזבה, כי לא היו ממש ציפיות.
מגיעה למי שהוכיח שמִלה שלו היא מִלה. אוריאל רייכמן פרש מהפוליטיקה כשהוברר לו שאולמרט לא יקיים את הבטחת שרון לתת לו את תיק החינוך. אפשר ללגלג על תמימותו של רייכמן, שהאמין כי פוליטיקאים עומדים בהבטחות (ועוד של אחרים). אפשר לבקר את עצם הצטרפותו למפלגה על תנאי, של קבלת תיק אחד מסוים. אפשרות אחרת היא לראות את מי שרצה לקדם תחום אחד שחשוב לו (שהשקפתו בו רחוקה מאד מזו שלי), ולא "התרצה" לשמש בתפקיד אחר בממשלה. למען האמת, חבל שרייכמן לא יכהן כשר המשפטים, במיוחד לנוכח מי שכנראה ישמש בתפקיד. אבל התנהגותו בכל הפרשה היתה מכובדת וגילתה יושר נדיר. הנה התגלה פוליטיקאי(?) שלא רדיפת הכוח באשר הוא כוח מנחה אותו. [גילוי נאות: לימדתי בעבר במשך שנתיים במרכז הבינתחומי, המכונה בפי תלמידיו בשם "רייכמן"].
זוהיר אנדראוס כתב השבוע מכתב גלוי לאבו מאזן ובו קרא לו ללכת הביתה. מעניין לראות איך מגדיר את עצמו אנדראוס: "ערבי פלסטיני החי בישראל". כל אדם רשאי להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה, כמובן. חבל רק שבכך הוא מזמין את התגובה הקיצונית שכנגד, שתאמר שמי שאיננו רואה עצמו כלל אזרח ישראלי, אלא רק ערבי פלסטיני – יכול לחיות מחר בפלסטין, לא בישראל. אנדראוס תרם בכך את ליטרת הבשר שלו להקצנה ההדדית.
במובן מסוים זה כן נגמר – היכולת להשפיע. כי תקופת הבחירות היא אולי התקופה שבה הפוליטיקאים קשובים ביותר לציבור, זה שהם מבקשים את תמיכתו. זהו אולי הזמן היחיד שבו באמת אכפת להם ממה שאנחנו חושבים עליהם, לפחות אם הם מאמינים שזה יתורגם להצבעה בקלפי. אז אם נפגשתם עם פוליטיקאים בתקופה הזאת, פנים אל פנים, בטלפון או ברשת, והקשיתם עליהם – יתכן שהשפעתם לא פחות משישפיע הפתק שלכם היום. זה מסתיים ממש עוד מעט.
הפוליטיקאים שקוראים לכם לצאת להצביע לא מודאגים מאדישות הבוחרים כאינדיקציה למצבה העגום של הדמוקרטיה. (כל כמה ששיעור ההצבעה יהיה נמוך היום, הוא עדיין גבוה יותר משל רוב המדינות הדמוקרטיות. אבל שם, כמובן, לא עומדים על הפרק עניינים של חיים ומוות). אם הם מודאגים, זה משום שהם מעריכים ששיעור הצבעה נמוך יזיק למפלגה שלהם, זו שהם מבקשים להיבחר במסגרתה.
הצבעה היא זכות שאין לזלזל בה, במיוחד לנוכח היעדרה במקומות כה רבים בעולם. מקבוצות רבות היא נשללה במשך דורות, והיא לא הושגה בלי מאבק. לא צריך לקחת אותה כמובנת מאליה. אין לוותר על שום ערוץ, צר ככל שיהיה, לנסות ולהשפיע על צביונה של החברה שלנו. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי גם מצד הבוחרת, המתקשה למצוא את המפלגה המתאימה לה בדיוק ומוצאת פגם בכל אחד מהמועמדים המובילים. לו הייתי בארץ היום, הייתי מממשת אותה. (כן, יובל, הצבעתי אצלך, אל תדאג…). אבל מחר כבר ישכחו הפוליטיקאים את "דאגתם" לנוכח האדישות של הבוחרים הישראלים. מחר הם כבר יחדלו להרגיש מחויבים למה שהם הצהירו עליו. אז למה מתפלאים שבציבור, ובין הצעירים בעיקר, שוררת אדישות קטלנית, אם לא מיאוס, תסכול שמקורו בתחושה שלא משנה למי נצביע, "הכל אותו דבר"? האחריות לכך נופלת קודם כל על הפוליטיקאים הצינים, תאבי הכוח, שהיום אומרים כך ומחר עושים אחרת. ואחר-כך על אותם חלקים בציבור שלא מענישים את אותם פוליטיקאים, ולא יוצקים תוכן במושג accountability. כשמפלגות שהצמיחו פוליטיקאים מושחתים לא נענשות – מדוע שהם לא ימשיכו לחגוג על חשבוננו?
דמוקרטיה איננה מסתכמת במימושה של זכות ההצבעה בקלפי אחת לארבע שנים. את ההשפעה שלנו צריך לתרגל מדי יום, בכל הכלים האזרחיים העומדים לרשותנו. במובן הזה, זה לא נגמר היום. אבל כל זה לא יעזור אם המושג של accountability לא יכה שורש במערכת הפוליטית הישראלית. זהו אולי הצורך הדחוף ביותר שלה. אם זה לא יקרה, הפוליטיקאים ימשיכו לנפנף אותנו, ולנו לא יהיה למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. עד לפעם הבאה שהם יבקשו את אמוננו, באותו חריץ הזדמנויות דק שבין ההכרזה על בחירות חדשות לבין סגירת הקלפיות.
וכמובן, הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה בערבון מוגבל מאד. לרבים הנתונים לשליטתה של ישראל אין כל זכות הצבעה. תמונה שפורסמה היום בניו-יורק טיימס ממחישה זאת אולי יותר מכול. רואים בה חייל מצביע בקלפי צבאית ב"גדה המערבית". המקום שלתושביו, הנתונים יותר מכל לשרירות הלב של השלטון הישראלי, אין כל השפעה עליו. מרוב דיבורים חברתיים בבחירות האלו, נשכחה העובדה שזהו אולי הפגם המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית, והליקוי המוסרי העיקרי שלה. אם לא נעשה ככל שביכולתנו, בקלפי ומחוצה לה, לסיום הכיבוש, מה שיסתיים הוא ה"דמוקרטיה" הישראלית.
[הערה: השימוש ב"פוליטיקאים" ברשימה זו הוא כמובן על דרך ההכללה].
רשימות קודמות על הבחירות –
שלוש הערות על הבחירות: החונטה מתגייסת; תראו מי שמדבר; בגלל המיאוס.
שלוש הערות על הבחירות (2): מפלגה של מספרי שתיים לשעבר; הקולגה; המנצח הגדול.
שלוש הערות על הבחירות (3): דילמת הסובלנות; האדמו"רים של שינוי (החדשה); המחסל.
שתי הערות על הבחירות (4): נקייה מיהודים; אפילו לא שיקול?
מחטף אחרון (ופרידה?): לשאול מופז, פוליטיקאי ציני ומסוכן, אסור להיות שר הביטחון.
Posted in שונות, tagged יוסף פריצקי, פוליטיקה on 8 ביולי 2004|
בהאזנה לתמלילי הקלטת הלוהטת שהביאה אילה חסון לערוץ הראשון היה משהו מחשמֵל, תרתי משמע. אין מה להכביר מילים על המעשה החמור של השר פריצקי, שסיים את הקריירה הפוליטית שלו ובצדק. אבל פריצקי הוא רק חלק מהסיפור, ולא בטוח שהכי חשוב. למי היה אינטרס להוציא את החומר המפליל הזה, ולמה דווקא עכשיו? האם אלו אותם גורמים שהיו מעוניינים בזמנו להפיל את פורז? האם יש לכך קשר לתפקידו הנוכחי של פריצקי, כשר התשתיות?
רק הערב, 24 שעות לאחר פיצוץ הפרשה, התחילו סוף סוף לעסוק גם בצד הנוסף שלה, המדאיג לא פחות. האם יקום עכשיו פוליטיקאי או שר שיעיז להתעסק עם חברת החשמל וועד העובדים שלה?
ונקודה נוספת, בשולי הפרשה. שינוי עושה כל מאמץ להתנער מהכתם שעלול לדבוק בה. בדרך היא שוכחת שעקרונות שהיא מתיימרת לדבוק בהם כלפי חוץ צריכים לחול גם כלפי פנים. תקינות משמעה גם הליכים נאותים: הרחקת חבר ממפלגתו היא עניין שיש לו הליך מתאים הקבוע בדרך-כלל בתקנון המפלגה ומתבצע במוסדות המתאימים, תוך מתן זכות טיעון. ישיבת סיעה אכן לא צריכה להיהפך לבית דין שדה.
מה שבטוח, פריצקי יהיה מוקצה מחמת מיאוס בבית הנבחרים, אם יישאר בו. שחיתות ושוחד הם כסף קטן אבל על פגיעה בחברים לא סולחים שם.
Posted in שונות, tagged משרד החינוך, פוליטיקה, תכנית הלימודים on 1 באוקטובר 2003|
אני לא שולטת לחלוטין בזהותם של כל סגני השרים במשלה. אבל מרגע שראיתי אתמול בטלוויזיה את מופע האימים של צבי הנדל, שממנו למדתי כי הוא מכהן כסגן שרת החינוך, הבנתי כי הכל יכול להיות. (הבנתי את זה כמובן הרבה קודם, אבל זה נשמע טוב).
הנדל איים להוציא את ספריו של נתן זך מתכנית הלימודים בבתי-הספר, מכיוון שהנ"ל הוא בין העותרים לבג"ץ לחקור את ההתנקשות בשחאדה, שגרמה למותם של 14 אזרחים בעזה.
בבריה"מ רדפו במשך שנים סופרים ומשוררים וספריהם הוחרמו. חלקם הצליחו להבריחם למערב ולפרסמם שם. גם ישראל פירסמה בזמנו רשימה של ספרים אסורים בשטחים. שלא להזכיר מקומות שבהם עשו לספרים דברים אחרים.
כוחה של המילה הכתובה, של הרוח החופשית, תמיד איים על השלטון. את הזכות הגדולה לומר לא מנסחים הסופרים והמשוררים יפה מכולם.
ראיתי גם את יוסי שריד אתמול בטלוויזיה, אש להבה. צריך רק להזכיר שהחטא הקדמון בעניין של התערבות הדרג הפוליטי בתכנית הלימודים, ברמה הפרטנית, שייך לו. אלא מה, כמו כל הפוליטיקאים הוא סומך על זכרונו הקצר של הציבור. חוץ מזה, הוא הרי התערב לצד ה"נכון".
והמשוררים? הם ימשיכו. הם לא זקוקים לחסדיו של השלטון.
בַּיָּמִים הָאֲפֵלִים,
הַאִם גַּם אָז יוּשַׁר עוֹד שִׁיר?
אָכֵן גָּם אָז יוּשַׁר עוֹד שִׁיר.
עַל הַיָּמִים הָאֲפֵלִים.
(ברטולד ברכט)
Posted in שונות, tagged אהוד ברק, פוליטיקה on 19 באוגוסט 2003| 6 Comments »
המושג הישראלי הנצחי, שנכנס לשימוש כשמסתיימות חופשות הקיץ, קיבל הבוקר תוכן חדש. אהוד ברק הודיע שהוא שוקל את ה"פניות" אליו לחזור לפוליטיקה, וימסור את החלטתו אחרי החגים.
יחליט אחרי החגים. עצרו את נשימתכם.
לשני אנשים שכהונתם כראשי-ממשלה היתה כישלון מוחץ, אין שום בעיה לשוב למערכת כאילו כלום לא קרה. כולם אשמים חוץ מהם. לאחד סיכויים טובים להיות ראש הממשלה הבא, אם שרון לא יצליח להיחלץ משיטפון השחיתויות המתגלה, למרות שהוא קבור היום במשרד שקשה להצליח בו. האחר סיים, כנראה, "לעשות לביתו" – מלת הקוד הישראלית לעשיית בוכטות מכשלונות פוליטיים – והוא מוכן ומזומן להמשיך לעשות לביתו כשאנחנו משלמים (תרתי משמע). ככה זה כשהבושה נגמרת.
אז אחרי החגים השיפוצים אצל השכנים יסתיימו, החיים בעבודה יחזרו למסלולם ואהוד ברק יחליט. אני עוצרת את נשימתי.
Posted in חוק ואתיקה, tagged פוליטיקה, תרומת איברים on 14 ביולי 2003| Leave a Comment »
הוויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות הצעת החוק הממשלתית להסדרת תרומת איברים, ובמיוחד מאמר מערכת בהארץ, הביא את דובר משרד הבריאות לשלוח מכתב למערכת הארץ שבו פירט את יתרונות הצעת החוק ובעיקר הילל את השר שלו, שזה כידוע תפקידם של דוברים ממשלתיים.
השורה שהקפיצה אותי היתה:
"שר הבריאות ומשרד הבריאות קוראים לכל אזרח ואזרחית לחתום על טופס הצטרפות לאד"י, ולשאת עמם כרטיס תורם בכל עת. עם זאת, ידוע ומובן כי כל עוד לא תשתנה התפישה החברתית, התרומות מן המת לא ימציאו את הפתרון לתור הממתינים".
אתם הבנתם את זה? השר קורא. מעל מדור המכתבים למערכת של עיתון הארץ. ועכשיו אל תבלבלו לו את המוח. הוא ממהר להופיע בטלוויזיה כדי להסביר למה מוכרחים לעודד (כספית) אנשים חיים לתרום איברים. זה כבר מביא אייטם אצל דן מרגלית. להשקיע בתכנית מקיפה שתעלה משמעותית את מספר האנשים שמוכנים לתרום לאחר מותם? הצחקתם אותו. הקדנציה תיגמר הרבה לפני כן.
הנה התשובה שלי, שהתפרסמה היום במדור המכתבים של הארץ.
רשימה מלאה ומפורטת יותר בעקבות הצעת החוק הממשלתית אפשר לקרוא כאן.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 
