קרוא וכתוב

תום שגב מקדיש את רוב טורו בהארץ השבוע לפרשת קם, כמו עוד כותבים שגויסו להגן על התנהלות העיתון בפרשה. (כולל אלן דרשוביץ, שבד”כ מוקצה מחמת מיאוס בהארץ מחמת דעותיו, אבל המטרה מקדשת וגו’). התוצאה היא גיליון של אפולוגטיקה מביכה.

אבל נניח לזה. כותב שגב:

“ספר חדש שיצא לאור בימים אלה מכיל מאמר הקובע כי האי-ציות הוא הרעיון הפוליטי העיקרי שתרמה היהדות לתרבות המערבית. הספר ‘מחשבות על דמוקרטיה יהודית’, בעריכת בני פורת בשיתוף עם אביעזר רביצקי, יצא בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה; המאמר הממקם את האי-ציות במרכז המחשבה המדינית היהודית מעניין בעיקר בשל זהות מחברו: ד”ר יורם חזוני”.

שגב ממשיך ומסביר שחזוני עומד בראש המכון לפילוסופיה של מרכז שלם, אחד המעוזים האחרונים של הניאו-שמרנות האמריקאית, ומביא מדבריו.

הספר אולי חדש, אבל הרעיון של המאמר (ואולי גם הוא עצמו?) ממש לא. ב-24.3.1999 פירסמתי בהארץ ספרים ביקורת על הספר ‘אי-ציות ודמוקרטיה’, בעריכת יהושע וינשטיין, שיצא בהוצאת מרכז שלם.
בין השאר כתבתי שם:

המבוא, שמתארך לכדי חלק שלם בספר, עוסק בשורשיו היהודיים של הסירוב, וטוען כי המחשבה היהודית, בעיקר בהתגלמותה במוסר הנביאים, היא היא שנתנה לעולם את החובה לסרב לחוקים לא-צודקים (כאשר אלו הם חוקי המדינה, כמובן, לא חוקי האל).

המבוא, האוחז כ-60 עמודים, נקרא ‘המקור היהודי למסורת האי-ציות המערבית’. והוא נכתב בידי לא אחר מ… יורם חזוני.

ואם אתם כבר כאן, עוד שתי פסקאות ממה שכתבתי אז על המבוא הזה (הביקורת המלאה על הספר כאן):

אין זה בלתי-מעניין לקרוא מסה שעוסקת בעמדות היהדות (יהדות, יש לזכור, לעולם אינה עמדה אחת אלא ריבוי שלהן) כלפי הסירוב האזרחי. תחושת האי-נוחות נובעת מכמה מקורות. ראשית, הצורך חסר-המנוח להוכיח שגם בנושא הזה ניסו לגזול מן היהדות את הבכורה והעניקו אותה ליוונים הקדמונים. אנטישמיות, אתם יודעים.

שנית, הדחף "לייהד" כל השקפה אינטלקטואלית ולנכס אותה לעצמנו, כאילו תוקפה האוניוורסלי אינו מספיק. שלישית, הניסיון לטעת את סרבנות הימין המודרנית בציוויי היהדות; ומשעה שזוהי אינה עמדה פוליטית אלא דתית, היא מקבלת נופך וחיוב אחרים.

אבל עכשיו ההקשר קצת אחר. עכשיו בית המדרש של מרכז שלם כמקור רק מגביר את ה-appeal. כי עכשיו חשוב להוכיח שאי-הציות איננו לא-פטריוטי. אדרבה, זה יהודי לעילא.

Read Full Post »

הבחור החביב בדוכן המכירות של הארץ, נופף אלי בעיתון ושאל אם אני מעוניינת. הוא הסביר על המבצעים: או הדה-מרקר בחינם לחודש, או עיתון הארץ בשקל ליום למשך חודש, פלוס ספר מתנה. את המבצע האחרון כבר ניסו למכור לי פעם. אבל הראשון היה חידוש.
“מה, אתם נותנים רק את הדה-מרקר?” שאלתי. “כן”, אמר. “זה חדש כי יש עכשיו בלגן ואנשים כועסים על הארץ, אז אנחנו עושים הפרדה”. “אתה מאד גלוי לב”, אמרתי לו בהערכה. “אין לי מה להסתיר”, השיב. “אנחנו מאבדים מנויים. אז מנסים להפריד בין הארץ לדה-מרקר. מה יותר מדבר אליך? האמת, במקומך הייתי הולך על הארץ כל יום, סה”כ 25 ש”ח לחודש, ואת מקבלת ספר. בשנה שעברה קיבלתי את ‘צִלה של הרוח’!” התלהב. “ככה בכלל התחלתי לעבוד בשבילם”. עיקמתי את האף. “מה, לא אהבת?” “לא משהו”, אמרתי, ונידבתי טיפ: מבין הספרים שמונחים על שולחנו, להמליץ על ‘יוצאים לגנוב סוסים’ המופלא של פר פטרסון).

איפה ממוקם הדוכן הזה לא אכתוב, כדי שלא יבולע לנציג המכירות, שעשה דווקא עבודה מצוינת. מבחינתי יושר וכנות תמיד מוכרים הרבה יותר טוב. אבל ברור לי שאם נציג מכירות זוטר  מתודרך על ביטול המנויים הדי מאסיווי, כנראה, זה כבר רציני. כבר לא מדובר בביטולים הווירטואליים בטוקבקים נרגזים, שמהכמות הפנטסטית שלהם עולה שהארץ הוא העיתון רב התפוצה ביותר… לפני כמה ימים תהיתי  – רטורית לחלוטין – באיזו פרשה הארץ הפסיד יותר מנויים, קם (בלאו) או לאור. “עזבי, את הפוטנציאל הזה גדעון לוי שרף מזמן”, אמר לי היועץ הנבון שלי לענייני תקשורת.

קראתי פעם שעורכו הזחוח של העיתון הזה אמר שכאלה הם מנויי הארץ: אוהבים לקום בבוקר ולכעוס על העיתון שלהם. מתברר שגם לכך יש גבול. וכעס שמוביל לביטול מנויים – את זה אפילו המו”ל האנין של הארץ פחות יאהב. בכל זאת, צריך להתפרנס. ולפרנס גם לא מעט עורכי-דין.
מה שכן, לעומת מכתבי הקוראים בפרשת בלאוקם, שחלקם לפחות היו ביקורתיים, מכתבים שמתחו ביקורת על התנהלותו השערורייתית של העיתון בפרשת לאור – שחלקם לוו בביטול מנוי – לא פורסמו. עיתונות חופשית, אתם יודעים.

יש לי הרגשה שפרשת בלאו-קם והשפעתה על מדיניות השיווק של העיתון תהווה זרז משמעותי למה שכנראה תוכנן ממילא – להפוך את הארץ לאיזה מוסף שולי הנלווה לספינת הדגל דה-מרקר.
העיתון שהם מחלקים שם בדוכן, אגב, נטול גלריה והמוסף השבועי של המדגיש. לא נורא, תמיד יהיו לנו מודעות האבל.

Read Full Post »

מלחמת הגרסאות

וידוי קטן: בפרשה המדוברת אני לא מקבלת את גרסתו ה”מלאה” של אף אחד מהצדדים. לא של שירותי הביטחון ולא של עיתון הארץ. לשניהם יש כאן אינטרסים ואג’נדה. זה כשלעצמו לא כל-כך נורא ובעיקר לא חריג: אני בדרך-כלל משתדלת להפעיל שיקול דעת תוך ניתוח עצמאי ככל האפשר. שלא לדבר על כך שאת גרסתם של שירותי הביטחון כדאי בדרך-כלל לקחת בהרבה יותר מקורט של ספקנות בריאה. כבר היינו עדים ליותר מדי פרשיות “ביטחוניות” שסיווגן ככאלה נועד בעיקר לכסות על פשלותיהם במקרה הפחות גרוע, ועל עבירות על החוק במקרה היותר גרוע.
הקושי הוא שברגע שכלי תקשורת מדווח על פרשה שהוא מעורב בה ישירות, כצד פעיל, גם העובדות פחות ברורות מתמיד. תמיד הגשת העובדות לקורא או לצופה כפופה לסדר-יום ערכי ועמדות נורמטיוויות. מה בכלל מביאים ומה לא נכנס למהדורה; מה מובלט ומה מוצנע; מה בעמוד הראשון ומה ליד מודעות האבל; באיזה גודל הכותרת וכן הלאה. אבל כאן יש ויכוח על העובדות עצמן. האמת, לא רק בין הצדדים, גם באותו צד. שמעתי בדרך הביתה את עורך הארץ מתראיין ברדיו. לא שכל משפט סתר את הקודם: לעיתים הסתירות הופיעו באותו משפט עצמו.  פעם תזכרו שאף אחד לא אמר שענת קם היא המקור, פעם ענת קם היא המקור. פעם אנחנו לא הסגרנו מקורות, ופעם בעקבות המסמכים שהעברנו לשב”כ נעצרה ענת קם. הבנו.
ומה עם כלי התקשורת האחרים, תשאלו? גם זאת בעיה. חלקם ששים לאידו של הארץ ומלבים את המדורה, חלקם מנסים להגן על קולגות. שתי העמדות אינן נקיות.

עבריינות ואידיאולוגיה

הפרשנות תלויה, כמובן, בעובדות שכאמור לא ברורות עד תומן. אבל גם כך וגם כאן אני לא מאמצת באופן עיוור את הפרשנות משום צד. יש הקוראים להכניס את ענת קם למאסר עולם, יחד עם הכתב, לסגור את עיתון הארץ וכו’. (למה רק מאסר עולם? למה לא עונש מוות? ואפשר בלי משפט. זה יחסוך בהוצאות. אגב, למה נפקד מקומה של הצנזורית הראשית? אותה צריך להוציא להורג ראשונה). אבל מצד שני יש הסבורים כי קם לא עברה שום עבירה משום שהיא חשפה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה של הפרת חוק בידי רשויות הצבא. וגם על כך אני חולקת. חיילת שמוציאה מסמכים מסווגים מהצבא ומוסרת אותם לעיתונאי – עוברת עבירה. עבירה שתג מחיר בצדה. אני עדיין סבורה שהעובדה שהיא חשפה בכך (בחלק מן המסמכים, אגב, לא בכולם) התנהלות לא-חוקית לכאורה של הצבא צריכה לעמוד לזכותה. ודאי שבשלב הטיעונים לעונש אבל גם קודם לכן בהגדרת העבירה שעליה היא נשפטת. (ועל כך מיד).

לא סגי: דווקא אם קם עשתה מה שעשתה מכוח מצפונה, והרצון להתריע בפני מדיניות לא-חוקית, עליה לדעת שאם בכך עברה עבירה עליה לשלם על כך את המחיר. הההקבלה כאן בעיני היא לסירוב. סירוב אזרחי הוא פעולה שונה לגמרי, הן בהגדרתו הן בתנאיו. אבל הצד הדומה הוא שיש נכונות של הסרבן לקבל על עצמו את התוצאות החוקיות של המעשה שלו. אחרת הוא סתם עבריין. סירוב איננו פריעת חוק. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק. (על סירוב וסרבנות ראו עוד כאן). יתכן שכדי למזער את הנזק הצפוי לה עדיף לקם לטעון טענה אחרת, לא אידיאולוגית, אבל זה כבר עניין לבאי-כוחה להחליט.

ומִלה אחרונה על הגדרת העבירה

הדין הישראלי איננו מכיר ב-whistle blowing (*) ואיננו מסייג אחריות פלילית במקרים של הבאה לידיעת הציבור הפרה קשה של סדרי השלטון או המשפט. החריג היחיד לכך הוא ההגנה שנותן מבקר המדינה לחושפי שחיתויות. אחד הלקחים של הפרשה הזאת צריך להיות, אולי, תיקון כזה של החוק. זה גם המקום לומר מלה בשאלה של הגדרת העבירה. אנשים נרעשו, ובצדק, מכך שמוסרת מסמכים לעיתונאי, שכידוע מעביר (או אמור להעביר) את כתבותיו לצנזורה טרם פרסומן, מועמדת לדין על עבירה של ריגול חמור. צריך להבין ש”ריגול חמור” הוא כותרת הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין, אך לא חלק מיסודות עבירה שהתביעה צריכה להוכיח. מה שהיא צריכה להוכיח קשור למסירת, השגת או החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך. (כפי שקראנו, התביעה מבקשת להוכיח גם שזה נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, יסוד המקפיץ את העונש המרבי מ-15 שנות כלא למאסר עולם). גם כאן אין בדין הישראלי מעמד מיוחד לעיתונאים, ויתכן שגם כאן דרוש שינוי. כמו ששמענו לרוב בימים האחרונים, מבחינה זאת לפחות כל הכתבים הצבאיים עוברים על החוק פעמיים ביום.

(*) לא סתם למונחים מסוימים אין תרגום עברי מניח את הדעת, או בכלל..

Read Full Post »

כותרת נמהרת

כמה חבל שאי אפשר לתבוע את כלי התקשורת על עוגמת נפש בגין כותרת מטעה. לבי שזינק כשקראתי שמופז פורש מהפוליטיקה, מיהר לשוב למקומו כשבידיעה עצמה קראתי שהוא רק נוטל "פסק זמן". נו כן, מה חדש. הרי זה ממש טרנד אצלנו. המפסידים והנעלבים פורשים להם, בקול צלצול זה או אחר, בהודעה "דרמטית" למיקרופונים המתאימים; בטוחים שבכך הם מפגינים גדלות רוח שהרי הם מקבלים את ההפסד (ומשאירים לאחרים את המלאכה השחורה של איסוף השברים של מפלגתם במקרה של הפסד בבחירות כלליות), בעוד שאינם מתכוונים כלל לפרישה אמיתית מהפוליטיקה. הם עוד ישובו, סמכו עליהם. זה פסק זמן להתארגנות, ל"עשייה לביתם" (עד עכשיו הם עבדו בהתנדבות, כידוע), שתניב להם מצלצלים נאים לקראת הבחירות הבאות, בלי שיצטרכו לדווח עליהם. או מפלגה חדשה-ישנה שהם מעריכים כי דרכם לצמרת תהיה סלולה יותר בעזרתה. נתניהו, ברק, מופז. גם אולמרט ישוב, אני לא דואגת. כלומר אני כן.
וכך, הדבר הטוב היחיד שיכול היה לצאת מהבחירות המקדימות בקדימה – הסתלקותו של מופז מהזירה הציבורית – התפוגג באבחת כותרת מטעה. היום כבר כותבים שפסק הזמן של מופז יארך רק זמן קצר (עד "אחרי החגים"?). וכמו ששבועיים אחרי שהצהיר ש"בית לא עוזבים" ולכן יישאר בליכוד הוא עבר בלי הנד עפעף לקדימה, מופז עוד עלול לצוץ כשר הביטחון של ביבי. ה"גבר גבר", שקרקפות פלסטינים מעטרות את חגורו כאינדיאני, מי שמהווה את הסכנה הגדולה ביותר לביטחון ישראל במובן הרחב של המלה – יהיה אתנו עוד הרבה זמן. עד הסוף המר.    על מופז ביתר הרחבה

תהייה

האופנה האחרונה בבלוגוספירה היא לתמוך בח"כ דב חנין לראשות העיר תל-אביב יפו. קמפיינים קודמים כאלה – שבהם התגייסו בלוגרים והפכו את אתרם למטה בחירות מקוון לטובת מועמד או מפלגה זאת או אחרת – הסתיימו במבוכה קטנה, ככל שזכור לי. אני לא חובבת מקהלות מדברות וגם לא תל-אביבית. אבל אני כן תוהה מהם בדיוק כישורי הניהול של חנין שמכשירים אותו לתפקיד.

המממ

ועוד אופנה, הפעם בקרב עיתונאי הארץ: לתמוך בדרעי לראשות העיר ירושלים. נו טוב, זה נורא מתקדם.

מהדורה מקוונת (*)

וזה לא שייך לבחירות. קראתי אצל ולווט שהארץ עומד להוריד את מהדורת הדפוס שלו מהאינטרנט. מעניין, בדרך-כלל הארץ מחקה את הניו-יורק טיימס. אמנם לא בדברים החשובים, כמו בקרת עובדות טרם פרסום, מדיניות תיקונים קשוחה, נציב קבילות הציבור וכן הלאה. גם בכל הנוגע לתפיסת העיתונות בעידן האינטרנט סוטה הארץ מקו החיקוי שלו. לפני שנים אחדות החזיר הניו-יורק טיימס את כל המהדורה המודפסת שלו לקריאה חופשית באינטרנט. העיתון הסביר שההכנסות שמתקבלות מפרסום ברשת לא נופלות מההכנסות של דמי המנוי. אותי, בכל אופן, העובדה שאי-אפשר יהיה לראות את הארץ במהדורה מקוונת לא תשכנע לשוב ולהיות מנויה על העיתון המודפס.

(*) בינתיים תיקנה ולווט שבניגוד למה שכתבה מהדורת הדפוס תוסיף להיות און-ליין. לא ברור האם היתה זאת טעות שלה או שבהארץ חזרו בהם. [תוספת 28.9.08]

Read Full Post »

שני עיתונאים לשעבר חוו על בשרם את מה שעוברים רבים רבים. לאדם שוב היו טענות על (היעדר) האתיקה שבפרסומים סביב מעצרו. לדב אלפון – השגות על אי-דיוקים רבים בראיון שנערך אִתו. מעניין לקרוא מה שאלפון, לשעבר עורך מוסף הארץ, מספר על הסיבה שגרמה לו לבחור בדרך פחות שגרתית כדי לתקן את הטעון תיקון: "הנטייה הראשונה שלי היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן". אהוד אשרי מפרש בטור שלו היום: "אלפון, עורך מוסף 'הארץ' בעברו, יודע על מה הוא מדבר. רוב הסיכויים שהמכתב שלו היה נערך, מקוצר ומצונזר". מי כמוהו יודע: ממש כמו אלפון, גם הרזומה של אשרי כולל את התואר של עורך מוסף הארץ לשעבר. שניהם, אפוא, יודעים במה מדובר. שניהם יודעים שכאשר מתפרסמים ראיון או כתבה, לעיתים קרובות יתקשה המרואין או נשוא הכתבה להכיר בה את עצמו, או למצוא את מה שהוא אמר באופן ובהקשר שאכן אמר אותם, ולא מקוצץ, חתוך לגזרים ומשובץ במקומות שונים לסירוגין עם אמירות של אחרים או של העיתונאי/ת כאילו הגיב להן, כאשר הדברים מקבלים משמעות שונה לחלוטין. שלא לדבר על הכותרות והלידים (שכעורכים לשעבר עליהם האחריות להן).
גם עורכו הנוכחי של הארץ כולו, לא רק של מוספו, לא היה שבע רצון מהאופן שבו הובאו דבריו בעיתון אחר. דוד לנדאו טען כי התֵאור של The Jewish Week (שאודותיו כתבתי בפוסט הקודם) היה "לא מדויק" (inaccurate) ו"עיוות של מה שאמרתי" (a perversion of what I said). מסתבר שלדעתם של עורכים בכירים מה שכתוב בעיתונים אחרים הוא לא כל-כך מדויק ולא כדאי לסמוך עליו. מעניין מאיפה זה כה מוכר להם. ולמה במה שהם חתומים עליו, לעומת זאת, צריך לתת אמון, לדעתם.

ועכשיו ונשאלת השאלה: אם הם מכירים כל-כך טוב את הטכניקות האלה, ואת תוצאותיהן הלא-הוגנות, מדוע נתנו להן יד כשהיו (או עודם) בתפקיד? מדוע כבודו של מרואין או חשוד חשוב לעיתונאים רק כשמדובר בהם, או בקולגות שלהם? מדוע הדיוק בעובדות איננו ערך ונהפך לכזה רק כשהם כרוכים בהן? מדוע התנהלות אתית איננה נאכפת? ומתי סוף סוף תבין התקשורת שאי-אפשר לבקר את כל העולם אבל לא להפעיל שום מנגנון של ביקורת עצמית?

רגע של אנגלית

לא סתם הוספתי בסוגריים אחרי דבריו של לנדאו באייטם לעיל את המקור באנגלית. אחרי פרסום הרשימה הקודמת קיבלתי שלושה אי-מיילים שהסבירו לי ש"אונס" בעברית איננו רק כפייה מינית על-ידי חדירה לגופו של הזולת. שניים מן השלושה טרחו גם לתת לי שיעור מפורט בעברית, עם דוגמאות ומראי מקום (ואפילו נזיפה על "סירוס השפה ופגיעה בעושרה"). תודה תודה, אבל לנדאו דיבר באנגלית (מן הסתם, עם מזכירת המדינה האמריקנית); והמונח שהשתמש בו (ולא הכחיש) היה המונח החד-משמעי rape. המקור האנגלי הוזכר בהמשך הטקסט. ולו רק טרחו המגיבים ללחוץ על הקישור לדבריו של לנדאו שהיה חלק מהפוסט, זה היה מתברר להם מיד (העובדה שאחד מהלשונאים העבריים היה מי שהעביר לי בעצמו את הטקסט המקורי באנגלית בליווי דברי תשבוחות ללנדאו נשארת סתומה, אמנם).  במקרים רבים קישורים הם המקבילה האינטרנטית למראי מקום בכתיבה עיונית רגילה, הבאים לבסס טענות או עובדות. לא חובה להיכנס אליהם, אבל יש מקרים שבהם זה רצוי.

מינהלות

אם כבר במכתבי קוראים עסקינן, זה המקום להבהיר למי שמבקשים גם תשובה שאני עונה רק לאי-מיילים שכותביהם מזדהים בשם מלא (יענו, פרטי ומשפחה). רצוי גם להקפיד על הקלדת כתובת אי-מייל מדויקת, כי פעמים רבות התשובה שלי חוזרת בגלל כתובת שגויה. שבת שלום.

עוד בנושא:
הרשות הרביעית?
קראתי בעיתון

Read Full Post »

בגלל חשיבתה של תקשורת חופשית לתפקודה של הדמוקרטיה, יש המכנים את התקשורת "הרשות הרביעית", כביכול היתה רשות נוספת על השלוש הקלאסיות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. האם זכאית התקשורת להתהדר בתואר זה? אחת הבעיות הקשות בדרכה היא היעדר הביקורת – העצמית והחיצונית – על תפקודה.  המשך…

Read Full Post »

תעודת יושר

לא כל-כך מעניין אותי אם החקירות נגד ראש הממשלה יבשילו לכלל כתב-אישום. יש לי הנחה משלי מאיזו מהפרשיות שהוא מסובך בהן כרגע יכול לצאת משהו של ממש ואֵילו יתפוגגו מבחינה פלילית. אבל אני לא רוצה ראש ממשלה שתלוי מעליו ענן כזה של חשדות. "כולם יודעים שהוא מושחת" הוא המשפט שאני שומעת סביבי הכי הרבה בימים האחרונים. הוא רק הצליח תמיד לצאת בעור שיניו מכל ההליכים המשפטיים. אבל כדי להיות ראש ממשלה צריך קצת יותר מתעודת יושר. פעם אנשי ציבור התאבדו כאן כשנוהלו נגדם חקירות. היום הם תוקפים בסוריה.

חנות מכולת

כשמדובר באולמרט, הכול אישי (כן, ממש כמו שם). לכן, גם כשפתאם תפס לו תאוצה הרעיון שראש הממשלה יוכל להיות פטור מחקירות לגבי עניינים מתקופת טרום כהונתו, התעמתו אודותיו שנים מחבריו. אחד בהווה ואחד בעבר. והנושא, יותר משהיה הראוּיוּת של החסינות הגורפת הזאת – היה מי יותר חבר. זה שעשה קריירה פוליטית מהפה הגדול שלו בפופוליטיקה, או זה שהנחה אותו שם, ומעולם לא נמנע מלראיין את אולמרט או לכתוב עליו (טובות, טובות) רק כי הוא חבר שלו, עד ש"התפכח". עשו טובה, לכו נהלו שלושתכם חנות מכולת. לא את המדינה שלנו.

הליך? רק כשהוא נוח לעמדות שלנו

לא ברור לי מה רצו מהרמטכ"ל. נראה לי סוּפּר לגיטימי שהוא יביע את עמדתו במכתב פנימי לגבי שחרור האסירים, גם אם אין לדעתו מניעה ביטחונית לשחרר את אותם אסירים ספציפיים. לא מדובר בעמדה פוליטית אלא בשאלה שיש לה נגיעה ישירה להתנהלות הצבא: עד כמה הוא יכול לעמוד על העיקרון שלא זונחים לוחם אצל האויב, ועד כמה יודעים חייליו שיתאמץ לשם כך. ברור לי, לעומת זאת, מה אני חושבת על כל מיני פוליטיקאים קטנים שעשו קריירה בסוגיות של הליך תקין, עלק, אבל שוכחים את משנתם כשההליך הזה לא תומך בעמדות הרצויות להם. כך, לא הפריע להם שראש ממשלה העומד בראש ממשלת מעבר, טרם בחירות, מנהל מו"מ מדיני; ומאד מפריע להם שהרמטכ"ל מביע את עמדתו הנ"ל כשזה עלול לעכב שחרור אסירים פלסטינים, חלילה.

תכלול? מנין לה לדעת

לתכניות הבוקר ברדיו אני מאזינה לעיתים רחוקות יחסית, כשאני בדרכים. זה קרה לי השבוע ביום ג', והנושא החם היה האייטם הקודם: חוות דעתו של הרמטכ"ל בעניין שחרור האסירים לעזה. בלשכת ראש הממשלה התקררו והבינו כנראה את הנזק שגרמה הודעתם הראשונה, שהצהירה בסרקאזם האולמרטי האופייני ש"הרמטכ"ל הוא לא קצין המוסר של הממשלה". (סגנונו נוטף הארס של אולמרט קל מאד לזיהוי, אם כי יכול להיות שהוא משכיל לבחור יועצי תקשורת ודוברים שאימצו את השפה האולמרטית, זאת שאם חוטפים ממנה מנת יתר נמצאים בסכנת הרעלה). בהודעה המתוקנת, לאחר שהרגיעו שם, ברברו משהו על זכותו של הרמטכ"ל להביע את דעתו, בלה בלה, והבהירו שעמדתו נלקחה בחשבון ו"תוכללה" וגו'. כך סיפרה הכתבת אילאיל שחר לרזי ברקאי. זה התעניין מיד במלה המשונה שהשתרבבה להודעה ושאל את הכתבת מה זה "תכלוּל". היא כמובן לא ידעה. היא הרי קוראת את ההודעות של הדוברים כלשונן וככתבן ובכך נחשבת ל"עיתונאית" (בכך היא אינה שונה מרוב האחרים, זאת רק דוגמא שהאזנתי לה במקרה). לכן היה רגע של שתיקה ואז: "אה, אני מניחה ש…". ובכן, היא הניחה בערך נכון, התפתלה ואיכשהו יצאה מזה. רק ללא כבוד מקצועי. בפעם הבאה מומלץ לא רק לה אלא לכל הכתבים והעיתונאים שהפכו מבעלי מקצוע לדוורים של היחצ"נים, הדוברים ו"יועצי התקשורת" לבדוק מה פשר המלים לפני שהם קוראים מההודעה לעיתונות ברדיו, או מעתיקים אותה לעיתון. שלפחות לא יצאו אהבלים אם מתקילים אותם. לתכלל זה לעשות אינטגרציה (גם אני הייתי צריכה לבדוק).
חג שמח (ותודה לאל שאנחנו כבר בישוֹרת שלפני המועד המיוחל של "אחרי החגים").

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

מאוחר מדי: פרישתו של ליבאי / האבק של ברקלי: עוד מלה על התקשורת בפרשת רמון / בתחתונים של העליונים: ספר או מדור רכילות? / תודה, אבל לא תודה: זימון וסירובו

מאוחר מדי

עורך-הדין פרופ' דוד ("מי הן בכלל?") ליבאי איבד אצלי כל שמץ של הערכה כלפיו לאחר שיצא בטלוויזיה נגד המתלוננות בפרשת קצב. זה היה לפני פחות משבועיים, בערב שבו הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יש בדעתו להגיש כתב-אישום נגד קצב בכפוף לשימוע. ליבאי יצא נגד המתלוננות, שזהותן חסויה (כאילו שאינו יודע שמתלוננות בעבירות מין נהנות מחיסיון על-פי חוק), המשטרה לא בודקת אותן ומנין הגיעו ו"מי הן בכלל?". בעיני חצה בכך ליבאי קו אדום לא פחות מהקו שחצה מרשו בנאום ההתלהמות שלו נגד כל רשויות המדינה בעודו עומד (על-פי חוק) בראשה של אותה מדינה; נאום השצף קצף (על השפתיים) נגד התקשורת בעודו נהנה משידור ישיר של דבריו על-ידה; נאום האליטות מתנכלות לי המושמע ממי שהגיע לטופ של הצמרת ומשכורתו היא הגבוהה בשירות הציבורי. [אגב, למה לקרוא "מסיבת עיתונאים" לנאום לאומה שבו לא מורשים עיתונאים לשאול שאלות?] המשך…

Read Full Post »

מישהי ציפתה לחשבון-נפש מהתקשורת לאחר ההתנהלות השערורייתית שלה בפרשת רמון? מי שעדיין תמימה דיה לצפות התאכזבה כמובן. מי שמתמחה במתיחת ביקורת על כל התבל ואישה – ממלא פיו מים כשמדובר בחשבון נפש שעליו לעשות בעצמו. האש ממשיכה ללחך את בית-המשפט, או לכל היותר מוסטת מיד לכיוונים אחרים, כמו ניתוח שגיאותיו של רמון וקו-ההגנה שלו; כאילו התקשורת לא היתה שותפה נלהבת לקו הזה והתמסרה לו ללא שמץ של ביקורתיות. במשך שבועות היינו כולנו חשופים לספינים של רמון באמצעות עושי דברו בתקשורת, כולל הכפשת המתלוננת, באמצעים שמבהירים כי התקווה שהמוסר הכפול חלף מן העולם וכי שום אשה איננה צריכה להיות מושא לשימוש בגופה בלא הסכמתה – היא תקוות שווא.

אודה ואתוודה שמן הסתם גם אני הלכתי שולל ברמה מסוימת אחרי הספינרמון, שכן מתחילת הפרשה סברתי שהוא יזוכה, לכל הפחות על-ידי רוב ההרכב, גם אם בלוויית אמירות קשות מצד בית המשפט, שיקשו עליו לחזור למשרד המשפטים. קודם זיכתה התקשורת את רמון בבית-הדין שלה, ואחר-כך "נדהמה" מפסק-הדין האמיתי. הפרשה הזאת צריכה ללמד את כולנו לקח שהראיות שיש לפני בית-המשפט שונות מהספינים של התקשורת, וגם הקריטריונים שעל-פיהם הוא שופט הם שונים, ברוך-השם.

אפשר לבקר כל פסיקה של בית-המשפט. צריך לעשות זאת כשיש מקום לכך. אבל התקשורת מתמחה בהכאה על חטא על חזה הזולת בלבד – חטאתם עוויתם פשעתם – גם כשחלק מהפסיקה הזאת היא כתב-אישום חריף נגד התקשורת עצמה. כן כן, יש לנו העין השביעית. והעין השביעית אמרנו כבר? והיכן הביקורת העצמית בעיתונים עצמם, ששימשו במשך שבועות בימה לגרסאותיו של רמון, ולא בחלו גם בעבירות על החוק כמו פרסום עדויות ממשפט המתנהל בדלתיים סגורות? חלק מהעיתונאים אוהבים להתגאות בכך שאצלנו אין עיתונות צהובה נוסח בריטניה. נכון. אבל אצלנו חוסר הסטנדרטים חדר בדלת הראשית לעיתונות האיכות, עלק. בבריטניה לעולם לא הייתי מעלה על דעתי להניח את ידי על הסאן. בישראל עד לפני חודש נכנס לביתי מדי יום העיתון שפירסם את העדויות הנ"ל ללא כל בושה או התנצלות.
כתבתי כבר מספר פעמים על-כך כי מקבילותיו של העיתון הזה (מקבילותיו לפחות על-פי יומרתו), מפעילות סטנדרטים נוקשים של ביקורת עובדות מערכתית, מפרסמות יום-יום מדור תיקונים שמבקר גם שיקולי פרסום ולא רק טעויות בעובדות, ומעסיקות עורך ציבורי או נציב קבילות המפרסם את ממצאיו באופן קבוע בטור במדור הפובליציסטיקה של העיתון, המוקדש – כן כן! – לביקורת עצמית על מה שפורסם בעיתון המשלם לו את משכורתו.

אם לתקשורת לא אכפת מרמתה המקצועית ומעמידה בסטנדרטים מקצועיים "סתם" כדי להיות תקשורת טובה ואיכותית יותר, היא תביא על עצמה הגבלות חיצוניות. כאשר פרקטיקה או עיסוק מסוים לא נוטלים על עצמם הגבלות מרצון כדי להתאים עצמם לערכי המסגרת הדמוקרטית שבהם הם פועלים – יבוא המחוקק ויעשה זאת על-ידי רגולציה חיצונית. נגד רגולציה כזאת נעמדת התקשורת על רגליה האחוריות, ובצדק במידה רבה, אבל היא תהיה הכרחית אם התקשורת לא תחיל על עצמה באופן נוקשה רגולציה עצמית, שתכבד ערכים כמו פרטיות, כבוד האדם, עצמאות ההליך השיפוטי וכן הלאה. עבירת הסוב-יודיצה צומצמה מאד לפני שנים אחדות, והיום היא קיימת בספר החוקים לא ככל התייחסות לדבר הנמצא בהליכים משפטיים, אלא רק כהתייחסות מתוך כוונה להשפיע עליהם. חלק ממה שפורסם בתקשורת בשבועות האחרונים היה כזה ללא ספק. אם התקשורת לא תעבור תהליך נרחב ומעמיק של חשבון נפש, תלמד להכות גם על חזה היא ולהפנות מקצת מהביקורת שלה גם פנימה – היא תיאלץ לעשות זאת באמצעים כופים. עדיף לה ולכולנו לא להגיע לשם. אמנם מוטב היה שלא השוט הזה יגרום לתקשורת לנסות ולשקם את מעט היושרה שאי-פעם היתה לה, אם היתה לה, אלא עצם הרצון להשתפר – אבל טוב זה מלא-כלום.

Read Full Post »

הארץ דיווח ביום א' בעמודו הראשון על תקלה לא נעימה שארעה לניו-יורק טיימס. ב-11 במרץ יצא האחרון בכתבה על מי שעומד, לכאורה, מאחורי התמונה המפורסמת ביותר מכלא אבו-ג'רייב. מאוחר יותר התברר לעיתון שזה לא האיש.  לכן הוא יצא בשבת בכתבת תיקון שפורסמה בעמודו הראשון, ובעמוד השני, במדור התיקונים, התפרסמה "הערת עורך", תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך. הייחוס המוטעה כבר התפרסם קודם בכלי תקשורת אחרים, אך לא רק שהניו-יורק טיימס לקח אחריות מלאה, אלא שעורכו קבע כי הוא שגה בכך שלא ערך בירורים נוספים ולא חקר כהלכה את זהות האדם בצילום טרם הפרסום.
אגב, מכתבת הטיימס של שבת עולה כי ככל הנראה עלי שלאל קוואיסי, שבו מדובר, עוּנה בדרך דומה גם אם לא הוא זה שצולם באותו צילום ספציפי.

ועכשיו תראו מי טורח לפרסם את הסיפור על השגיאה בעמודו הראשון. העיתון שאצלו אין כלל מדור תיקונים, דוגמת זה המתפרסם בקביעות בניו-יורק טיימס שגם מזמין כמדיניות את הקוראים לשלוח לו תלונות והצעות לגבי הדורש תיקון, הערות שהוא מקבל בברכה, כלשונו. מי שחוגג על השגיאות של הניו-יורק טיימס הוא העיתון שמדי פעם מפרסם "הבהרה" בלשון רפה (מה יש להבהיר, שטעיתם?), לְמה שדורש את הלשון המפורשת "תיקון". העיתון שלא מגיב כלל על הערות תיקון שנשלחות לו לגבי פרטים חשובים ששגה בהם, ואיננו מתקן אותם. העיתון שמן הנסיבות של הפעמים הספורות שבהן כן פירסם "תיקון" אפשר להניח, לא בלי ביסוס, שזה היה בעקבות איומים בתביעות ענק מצד עורכי-דין ידועי שם.
מה היה עושה הארץ אם היה נופל כמו הניו-יורק טיימס? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שלא היינו רואים שם כתבה על כך בעמוד הראשון, או הערת עורך של לנדאו הקובעת כי העיתון היה צריך לבדוק יותר טרם הפרסום, או לפנות לאדם מסוים לקבל את תגובתו, כמו בדוגמא אחרת להערת עורך שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס. לא צריך רק לשער, אפשר גם להיזכר איך "התמודד" הארץ ממש לאחרונה עם העובדה המצערת ששגה והאשים בכותרתו הראשית כי אי-אבחון של מחלת שרון גרם לטיפול שגוי שהוביל לארוע הקטלני השני. (ראו כאן, אייטם שני).

לשגות זה אנושי. הניו-יורק טיימס (כמו הגרדיאן, שאת שניהם קראתי על בסיס יומיומי בתקופות שונות בשנה האחרונה), מבין שגם אם טוב יותר לבדוק מראש, חייבים לתקן בדיעבד אם כבר שגית. בשני העיתונים האלו, שמהווים את קבוצת ההתייחסות של הארץ, מתקנים לא רק זוטות כמו תאריכים או שמות שלא אויתו כהלכה. מתקנים גם תיקונים משמעותיים, המצביעים על טעויות שנעשו בשיקול הדעת העיתונאי/המערכתי. עיתונים רציניים מבינים שהנכונות לתקן היא חלק מתג האמינות של העיתון, שהוא הנכס העיקרי של כל כלי-תקשורת.

זה יופי לרצות להיות כמו הניו-יורק טיימס והגרדיאן, רק שזה אומר גם לאמץ את הסטנדרטים המחמירים שלהם, לא רק את הארוֹמה החו”לית. אבל הרבה יותר קל, כידוע, להכות על חטא על חזהו של הזולת, לא על זה שלך. אז בינתיים הארץ חוגג על הטעויות של הניו-יורק טיימס, בלי לאמץ את מדיניות התיקון שלו, הראויה לכל שבח.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Read Full Post »