הרשת מדברת על פרשה של תלונה על אונס, שלבקשת החשוד בה הוצא על זהותו צו איסור פרסום. הנושא חשוב. אבל בדרך התערבבו להן כל מיני טענות, אמירות והכללות לגבי איסור פרסום, שאינן מדויקות. לעיתים בתום לב, מתוך אי-ידיעה או אי-הבנה. לעיתים כדי לחזק את הטענה בדבר יד מכוונת ומדיניות העומדת מאחורי כל איסורי הפרסום כולם, כאילו היו זהים ועשויים מקשה אחת.
אני, מה לעשות, מאמינה בחשיבותו של הדיוק. והפסח טרם נגמר רשמית, אז אפשר עוד לעשות סדר.
יש הבדל בין איסור פרסום כללי לבין צו איסור פרסום (צא”פ) ספציפי המוצא על פרשה מסוימת. ויש הבדל בין צא”פים המוצאים לבקשת המשטרה או השב”כ לצרכי חקירה לבין צא”פ המוצא ע”י חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מתוך מטרה לשמור על פרטיותו. נראה כי בישראל יש שימוש-יתר בראשונים. כתבתי על כך כאן. (אף כי מכיוון שלעיתים מוצא צא”פ על עצם הצא”פ, הנתונים המדויקים לא נמצאים במערכת, כפי שמוסבר שם).
החיסיון על שמה של קורבן לעבירת מין הוא מתוקף חוק: סעיף 352א לחוק העונשין. אין מדובר בצו איסור פרסום, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. למעשה, גם כאשר הקורבן עצמה מוותרת על החיסיון היא צריכה לעשות זאת בפני בית המשפט (סעיף 352ב’ לחוק). קיימים איסורים כלליים נוספים על פרסום מתוקף חוק. כולם מגבילים במידה זו או אחרת את חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש המידע. כך, (על פי חוקים שונים): איסור פרסום על קטינים בנסיבות מסוימות, איסור הכחשת שואה, איסור על הסתה לגזענות, איסור על פרטי הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, איסור על צילום מתוך בית המשפט או תיעוד של חקירה ועוד. בחלק מן הנ”ל יש מקום לפרשנות (מהי הסתה לגזענות? מהי הכחשת שואה?) בעוד שבאחרים יש איסור ברור (על פרטי קטין או קורבן לעבירת מין וכיו”ב).
צו איסור פרסום יכול שיוצא על-פי בקשה המוגשת לבית המשפט. למעשה, סעיף 70 לחוק בתי המשפט כולל בתוכו הן איסורים כלליים שהוזכרו לעיל, הן איסור שיכול בית המשפט לתת מכוח צו, מטעמים שונים. האיסורים הכלליים מנויים בס”ק א’-ג’. האיסורים הספציפיים מכוח צו, שבהם יש לבית המשפט שיקול דעת אם להוציא אם לאו – בס”ק ד’-ה’. כך:
(א) לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.
(ב) לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט.
(ג) לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין.
(ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם.
(ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
(ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום.
מכל הנאמר עד כה ברור שאין שום אחיזה לטענה כי “צו איסור פרסום במקרים של עבירות מין, נועד להגן על קורבנות עבירת המין מחשיפת פרטיהן במקרה והן לא רוצות בפרסום (…) לא יתכן שהאנס הוא שיקבל מבית המשפט צו איסור פרסום על הפרשה.” כפי שראינו, בעבירות מין לא מדובר בצא”פ אלא באיסור פרסום כללי על-פי חוק. הקשירה בין השניים, כאילו היא “הפיכת הקערה על פיה”, היא אי-דיוק במקרה הפחות טוב ואי-הבנה במקרה הרע. במיוחד כאשר הכותבת היא עורכת-דין. קישור מופרך כזה מצוי גם אצל ריצ’רד סילברסטיין שכתב על הפרשה. וכדאי להזכיר שה”אנס” הוא עדיין בגדר חשוד הנהנה מחזקת החפות.
מומלץ מאוד גם לא לבלבל בין צא”פים ביטחוניים או חקירתיים לבין צא”פים המוצאים על-ידי בעלי דין (או בני משפחתם) כדי להגן על פרטיותם, על-פי סעיף 70(ה1) או כדי למנוע מהחשוד נזק חמור על-פי ס”ק ה1(1), לעיל.
עכשיו אפשר לגשת לכמה שאלות:
- האם לאנשים היודעים את החוק, מקושרים, או יכולים לשכור עורך-דין טוב, יש יותר גישה לאפשרות לקבל צא”פ מכוח סעיף 70 לחוק בתי המשפט? בהחלט. האם ניתן לומר בגלל זה שהמערכת נגישה יותר לחזקים ולכן מוטה באופן מובנה לטובתם? כן. וכך זה כנראה בכל מקום. מצד שני, יש לזכור שלאדם בעל שם יש גם יותר מה להפסיד מעצם הפרסום. סביר שהתקשורת “תחגוג” על מעצרו וחקירתו יותר מאשר על בוזגלו (מהמבחן הידוע). ואם החקירה תסתיים בלא-כלום, הנזק לשמו הטוב של ידוען יהיה גדול יותר מעצם כך שהפרסום שיזכה לו בגין מעצרו יהיה נרחב יותר. (that is, אם הוא לא מהתקשורת עצמה… ועל כך מיד).
- האם יש להתנגד לצא”פים באופן גורף? לדעתי לשני סוגי הצא”פים לא נכון להתנגד באופן גורף, אלא אם נעשה שימוש יתר בלתי-מוצדק. לפעמים כדי שהחקירה תהיה אפקטיווית אכן יש צורך בצא”פ. ודאי וודאי שרצונו של אדם להגן על פרטיותו ושמו הטוב מובנים וקשה להתנגד לכך עקרונית. אלא מה, השאלה היא תמיד מה כובד משקלו של האינטרס הנגדי ואיזה איזון עורכים. זה בדיוק תפקידו של בית המשפט. האמנם ייפגע ביטחונו של בעל דין או אחר? האמנם תיפגע החקירה? האם אלה גוברים על העניין הציבורי? אינני יודעת, כי אינני מצויה בפרטים שנמצאים בפני בית המשפט.
- האם צריך לבקר את הוצאת הצא”פ, לבקש להסיר אותו, לנסות לחשוף? בהחלט כן. וכאן אכן יש מקום לביקורת נוקבת על התקשורת, שבניגוד להתנהלותה בדרך-כלל, שומרת על שתיקה מביכה. בכל אופן לא שמענו על בקשות מצדה להסיר את הצא”פ. גם לא רמיזות והפניות, שבהן היא נוקטת בדרך-כלל. לפתע פתאום אין “עניין ציבורי”? יותר מאשר בעצם הוצאת הצא”פ, התנהלותה הרופסת הזאת של התקשורת מעלה הרהורים נוגים על איך היא נוהגת כשמדובר ב’אחד משלנו’. וכאן יפה הביקורת הרגילה על צביעותה של מי שאיננה חוסכת את ביקורתה, או אצה רצה לחשוף, כשמדובר בכל אחד אחר וכל גוף אחר; אך שומרת על דממת אלחוט כשמדובר במי שהוא בשר מבשרה. אלא אם הוא הקורבן, כמובן.
הפוסט תוקן: סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט לא הופיע באופן מלא וסעיף ה1(1) לא הופיע משום מה כלל בנוסח שהיה בידי בעת כתיבת הפוסט. יש באלה הכרה מפורשת בפגיעה חמורה בפרטיות או בנזק חמור שעלול להיגרם לחשוד כאינטרס שעל בית המשפט לשקול מול העניין הציבורי.
יתפרסמו תגובות לגופו של עניין. לא כאלה החושפות את מה שאסור בפרסום ולא כאלה המתייחסות לגופם של האנשים המעורבים בפרשייה או בניסיון לחשוף אותה.
עוד בנושא: איסור. פרסום. חסוי
יופי של פוסט.
אנשים צריכים להבין שברגע שהם משחררים לרשת מידע לא איכותי ולא אמין, עם כמה שהכוונה שלהם טובה, בסוף הם פוגעים ביכולת של אחרים להאבק בממסד, ומכוונים את כל הכח של ההמון למקומות הלא נכונים, ובכך מבזבזים אותו
אם רוב האקטיביסטים בארץ היו פועלים משכל ולא מרגש, הכל היה נראה אחרת
דומה שגם את לא הבנת: חוק העונשין קובע מפורשות: אין לפרסם כל פרט שהוא שעלול לזהות את קורבן העבירה (ובכלל זה כמובן גם זהות מבצע העבירה לכאורה). איסור פלילי. אסור לעשות. איסור אוטומטי. ומי שרוצה לשכנע שמדובר בנסיבות חריגות, בהן ניתן לפרסם – יתכבד ויעשה זאת.
זה הכל, וזה כל מה שיש לדעת. הנימוק מאחורי החוק הוא בפירוש מה שאת טוענת שהוא לא. חבל. רצוי לקרוא, סע' 352:
http://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9F
האיסור לפרסם פרטים על זהות הקורבן לא מנביע בהכרח איסור לפרסם את זהות מבצע העבירה לכאורה. לו כך היה, ממילא לא היה צורך בצו.
לא כך היה במקרים רבים אחרים, שבהם זהות הקורבן נותרה חסויה אכן על פי חוק, ואילו זהות המבצע לכאורה היתה גלויה.
וכמי שמציג את עצמו כמשפטן – תתכבד ותזדהה בשמך המלא. נדמה לי שעל זה אין צא"פ.
[…] להבהיר מעט את הדיון שמתנהל ברשת, בפוסט חשוב ומעניין כאן. אני חשבתי שיעזור גם דיון ממוקד יותר בדרך שבה בתי המשפט […]
אני חושבת שמה שמפריע לי בכל הפרשה הוא אופן הסיקור שלה ושל פרשיות דומות לה. אין כמו סיפור אונס טוב כדי להוציא מכתבים ומקוראים את מיטב האמירות הצקצקניות והצדקניות שלהם ולחשוף את השמרנות של המדינה והמדיה.
ישנו נרטיב מקובל לסיקור והוא מתרכז רובו ככולו בצד הנפגע: האישה לנצח מפוקסלת, מודרת, אסורת פרסום (האם מוגזמת הטענה שאופן הסיקור הזה הופך את האישה לאובייקט?) . בשורשו של עניין מדובר בנרטיב מבזה, צדקני, אישה שנאנסה היא אישה המושפלת פעמיים, פעם באונס עצמו ופעם בהתמודדות המשפטית/חדשותית מולו. רק נזכיר את השוק הטוטאלי של המערכת מההחשפות של ד"ר אינס בשמה. מופתעים ומסוחררים מהאופן שסירבה להיות חלק מאותו הנרטיב, ואף העזה להפנות את תשומת ליבינו לקיומו!
לאופן הסיקור הזה יש שתי השלכות עיקריות, האחת היא ניצול אופי הסיקור ע"י אי אלו נשים המפברקות סיפור אונס לצורך מטרה זו או אחרת, והשניה היא הגברת החשש מפני תלונה במקרה של אונס. ואין ספק מה מבין ההשלכות חמורה יותר.
יאמרו המלעיזים – הרי לך, הרי הורינו על איסור פרסום, לבקשתך! אבל דווקא צו איסור הפרסום הוא זה המלבה את הבעייתיות של אופן הפרסום. הרי אין לאיש ספק שהצו יוסר, למעלה מזאת, בעידן אינטרנטי זה, מי שרוצה לדעת כבר יודע. צו איסור הפרסום למעשה מוסיף עוד שמן למדורת הפיקנטריה, הו, הפרשה הזו כה אלימה וברוטאלית שהס מלדבר עליה!
כאמור, סיקור "סטנדרטי" של פרשיות אונס הוא על פי רוב מבזה ומשפיל נשים, ואילו צו איסור הפרסום אף מונע מהן את ה"חסד" הזה. האישה כבר לא מוקד ההתעניינות אלא הגבר, ושמו הטוב. (לאישה הרי אין אפילו שם להכתימו). לצערי זה הכיוון שהפרשה הזו מתקדמת: שוב הנצחת הנרטיב במקום הוקעתו. הרי למי יש כוח לדבר על מעמדן של הנשים בתקשורת אם אפשר לשחק "נחש מי" בטוויטר?
הפוסט תוקן: סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט לא הופיע באופן מלא וסעיף ה1(1) לא הופיע משום מה כלל בנוסח שהיה בידי בעת כתיבת הפוסט, שהתברר כחלקי. יש באלה הכרה מפורשת בפגיעה חמורה בפרטיות או בנזק חמור שעלול להיגרם לחשוד כאינטרס שעל בית המשפט לשקול מול העניין הציבורי. הערה על כך נוספה בסוף הפוסט. תודה למעיר.
תודה לך על הדיוק הזה. זה מצייר תמונה אחרת בתכלית.
אני מבקש להודות לך באמת ולא סתם מילים על איכות בלוג זה. זה מעשה ראוי ביותר. הבלוגים כבר פגעו, אנושות, בעיתונות המסורתית, ראה התנוונות והדרדרות
"הארץ", מבחינה כלכלית גרידה. אבל במקביל הבלוגים עצמם, ברובם, מחצינים תקשורת גרועה פגומה וחד צדדית. יותר מכך, בינאום הבלוגים והכנסת גורמים כסילברסטיין לשיח המקומי, כתרגיל בהערמה על החוק, סופם שיחזרו כבומרנג. שוכחים את מה שאת החצנת בחוכמה, החוק נועד מראשיתו להגן על החלשים, החזקים תמיד יסתדרו היטב. למדתי המון ממה שכתבת וממה שתיקנת, תופעה נדירה בארץ הבלוגים, מתקנים ומודים ולא מחרפים מגדפים ומוחקים. שוב תודה וחג שמח מה שעוד נותר.
תודה לך.
כמדומתני שעל אף שפופולרי להאשים בכך את הבלוגים, העיתונים מתדרדרים בהצלחה בכוחות עצמם. נכון שיש לאפשרות לקרוא תוכן בחינם באינטרנט חלק בכך. גם הסתמכות על מקורות זרים איננה המצאה של הבלוגוספירה אלא דווקא של התקשורת המסורתית. שאף לא נוטה לתקן יתר על המידה את טעויותיה. ודווקא במקרה הנוכחי היא מועלת בתפקידה. על פי רוב היא להוטה להגיש עתירה לביה"מ בבקשה להסרת צא"פ. כאן היא מתרשלת משום מה..
כשלעצמי אינני סבורה שבלוגים הם תחליף לעיתונות. הם אינם יכולים להחליף אותה ברוב תפקידיה: הבאת ידיעות, תחקירים, פרשנות. כן אפשר למצוא בבלוגים טובים תוכן שאינו נופל משום טור דעה בעיתון, ולא אחת גם פרשנות מקורית. אבל עיתונאות היא מקצוע והיא דורשת פנאי, התמסרות, משאבים. בלעדי האחרונים מתחילה ההתדרדרות. אני מניחה שהעיתונות המסורתית תשנה את פניה אבל לא תגווע.
[…] ועוד אחת: שלום בוגוסלבסקי, בסיפא של הפוסט שלו ונעמה כרמי עושה סדר בין סוגי צא"פ ושימושיהם […]
תודה לך על המידע. זה אכן חשוב להתחיל כל דיון (ובפרט אחד רגיש כמו הדיון הנוכחי) עם ידע מדוייק ככל האפשר.
נדמה לי שרוב קצפם של מתנגדי הצא"פ יוצא על כך שבגללו נמנעת ביקורת על הפרקליטות. אלא שכדי לטעון כך צריך לברר אם הצא"פ אוסר על פרסום פרטי המקרה כולם, או רק על פרסום שם החשוד. אני לא הצלחתי לברר מאף אחד מהבלוגים והדיונים בפייסבוק במה מדובר.
בסופו של דבר, אם נאסר רק לפרסם את שמו (והאיסור חל, למעט במקרים חריגים ביותר, רק עד שמוגש כתב אישום) אפשר לדון במקרה בכל פורום ציבורי שרוצים ורק להצמיד לשם הנחקר אות וציון עיסוק כללי. אני לא חושב שמשהו כזה יפגום באפשרות לבקר את עבודת הפרקליטות או את חקירת המשטרה, ויש בכך איזון ראוי בין הצורך בביקורת ציבורית ובין הסיכוי שבכל זאת לא מדובר כאן באונס.
יכול להיות שהסיבה לכך שהתקשורת לא מדברת על הנושא היא לא בגלל צו איסור הפרסום אלא בגלל שיקולים אישיים שאינם בהכרח רלוונטיים…
הדיון האם צו איסור פרסום הוא טוב או רע או האם הוא חוקי ומה מטרת החוק הוא מעניין ואולי היה רלוונטי פעם אבל היום הוא לא.
צווי איסור פרסום ובכלל חוקים שואבים את כוחם מהמשמעות שאנשים נותנים להם. בעידן הנוכחי שהאינטרנט נכנס לתמונה ושהחוקים הלאומיים מתרופפים לטובת רשת בינלאומית של אנשים, המאפיינים הגיאוגרפים הופכים לפחות ופחות משמעותיים. כך מידע על עניין מקומי מסויים עובר לאנשים שונים בעולם (דבר לא חדש) והפרסומים שלהם מגיעים חזרה.
בתקופה האחרונה היו הרבה צווי איסור פרסום שהוצאו וירדו ולא שינו דבר לאנשים שקיבלו את המידע שלהם מהאינטרנט ולא חיכו לתקשורת הישראלית שתספר להם מה קורה במדינה.
יש מספר דברים שעלו כאן בפוסט שאני חושבת שמחייבים התייחסות חברתית כוללת,כלומר יצאו מעבר לנושא הספציפי עצמו ושמחייבים דיון מעמיק של החברה הישראלית בהם הראשון שתפס את תשומת ליבי היה
……"המערכת נגישה יותר לחזקים ולכן מוטה לטובתם"…….אם הבנתי נכון יש גם סוג של השלמה ש"אלה החיים," ו-"ככה זה בכל מקום".
זהו סוג של השלמה שאני מתקשה לחוש שלמה איתה,מפני שאני שייכת לסוגה של אלה שבשל היותם חלשים כלכלית המערכת לא נגישה ואפילו מוטה לרעה כאשר הם באים בשעריו של היכל הצדק.ואני לא חושבת שצריך להשלים עם הסדר החברתי הזה, רק שאני לא יודעת איך משנים אותו.
הדבר השני – ….."איך התקשורת נוהגת באחד משלנו"…….האם זו תחושה בלבד שהתקשורת מגוננת על אחד משלה או שיש תחקירים שנעשו בנדון ויש עובדות ונתונים שעל פיהן ניתן לקבוע זאת?
אני בהחלט שותפה לדיעה שישנם בלוגרים שהפרשנות שלהם את המציאות החברתית והפוליטית עולה לאין ערוך על בעלי טורים בעיתונות הרשמית,
וזה גם עיקר חשיבותם של בלוגים,ובלוגרים שנותנים פרשנות אחרת ושונה מזו שהתרגלנו לקרוא,לדעתי הם מעשירים את עולם הפרשנות הפוליטית חברתית.
באשר לסיפור עצמו של איש התקשורת שהוצא צו פירסום על זהותו,
האמת? לא ממש איכפת לי מי הוא,ואם קוראים לו פרידמן או בוזגלו,ואם הוא מפורסם או אנונימי.
מה שכן איכפת לי זה שמרגע שהוגשה תלונה על אונס במשטרה,שהמשטרה תעשה הכל על מנת שהאמת תחשף ותצא לאור, אני לא רוצה שימצאו אשם בכל הכוח רק בגלל שמישהו מפורסם ופוחדים מהתקשורת האינטרנטית או מקבוצה פמיניסטיתצ רדיקלית שתעורר רעש ומהומה ותטיל שיקוצים בכל ההליך החוקי
וזה מה שקורה בבלוגוספירה ולא רק בנושא הספציפי הזה.
יש ניסיון נואל לדעתי ומתוך נסיוני האישי(הייתי פעם חוקרת משטרתית בדיוק בנושאים האלה של עבירות מין זה היה לפני למעלה משלושים שנים),של לשטוף לציבור את המוח עם זה שהמשטרה והפרקליטות וכל ההליך הזה הוא רע לקורבנות וצריך לדלג עליו והבלוגוספירה היא התחליף
לכך אני מתנגדת בכל תוקף.אין זה בא לטעון שהכל שפיר ושאין מקום לבקורת ולשיפורים
אבל רק אם יתקיים ההליך הזה של הגשת תלונה ,הגשת כתב אישום,ומשפט שבו ישמעו שני הצדדים,אפשר יהיה ללמוד הייכן טמונים הליקויים בהליכים ואתם לדרוש לתקן.
אבל הבלוגוספירה,ומשפטי השדה,לא רק שלא יסייעו בתיקון ההליכים,הם יקבעו את מה שלקוי וטעון תיקון.
Brownies תודה,
משום מה "כשהעזתי" לתהות האם מישהו בכלל טרח לפנות למתלוננת ושאל דעתה בעניין הקרקס הזה, הואשמתי בדמגוגיות ובהיותי פאסיבית-אגרסיבית. שום דבר טוב לא יצא למתלוננת מפסטיבל "קרה משהו נורא שלא מגלים לכם, אז אנחנו נגלה לכם חלק ואת השאר תשלימו לבד". אם כבר הוציאו צו לבקשת החשוד, עדיף לחכות להסרתו מאשר לפרסם פוסטים סנסציונים בבלוגיספירה (אין הכוונה לפוסט הזה, כמובן).
נעמה,
אני רוצה רק להזכיר לך מקרה של "אחד משלנו" – אדם שוב – שהתקשורת צלבה וירדה לחייו בדיוק כמו שהתייחסה לכל ידוען אחר ובסוף כשהוא יצא זכאי זה התפרסם בקול ענות חלושה.
יכול להיות שהפעם זה לא קשור להיותו "אחד משלנו" . אולי למדנו מטעות או לאולי ישנן סיבות מספיק טובות לפקפוק באשמתו של האיש?
דבר שני, אני בטוחה שישנו לפחות גוף תקשורת אחד שישמח לנצל את הידיעה הזו להשפלת המתחרה שלו. לא כל התקשורת היא "גוף אחד/פה אחד". יש בה תחרותיות ואכזריות לא מעטות, והרבה מאוד אנחנו והם. העובדה שהמתחרים עוד לא פנו לבקשת הסרת הצא"פ גם היא אולי מעידה שישנם בפרשה הזו עוד הרבה מאוד פרטים שלא פורסמו ע"י מחרחרי הדם באינטרנט.
בכל מקרה, החכמתי מקריאת הבלוג שלך.
נעמה
תודה. פוסט מלמד, מאוזן ומעניין. אני קורא את הבלוג בפעם הראשונה אך אין ספק שאשוב.
ברצוני להתייחס לנקודה נוספת:
ההסתכלות הסטנדרטית על רשויות השלטון במדינה רואה שלוש רשויות: מחוקקת, מבצעת ושופטת. לדעתי, בהרבה מקרים חשוב לראות גם בתקשורת רשות רביעית. אנשי תקשורת (ובעיקר בגופי תקשורת גדולים), מתוקף תפקידם, מחזיקים בכח רב כלפי הציבור. הם זוכים לבמה חפשית להבעת דעותיהם, בהשפעה ובחשיפה, בנגישות למידע שבהרבה מקרים לא יגיע לידי הציבור ועוד.
כאשר בוחנים מקרה פשיעה של אדם בעל סמכות, קיימת אבחנה בין בעל סמכות ששייך לאחת מרשויות המדינה לבין אדם אחר. ברור לחלוטין שאם ניצב במשטרה, ח"כ או שופט יואשמו בפלילים יהיה להם קשה מאד לזכות בצא"פ המבוקש (בהשוואה, למשל, למנכ"ל חברה פרטית), כיוון שהאינטרס הצבורי פה גם הוא כבד משקל. הצבור נותן אמון באנשים אלה מתוקף תפקידם ולכן ראוי שידע את הדברים.
גם למקרה זה, לדעתי, היה צריך בית המשפט להתייחס באותה הצורה. בהיותו איש תקשורת (שלמען הסר ספק – אין לי מושג מי הוא) סביר שאותו האדם זוכה לבמה באופן יומיומי ולהשפעה גדולה על דעת הצבור – אם לא ישירות אז לפחות דרך קשריו החברתיים. אם יש לו מספיק כח בגוף התקשורת, אפשרי שינסה להשפיע על דעת הקהל כשהוא חוסה בצילו של צו איסור הפרסום.
אני חושב גם שראוי היה שהמדינה בעצמה – דרך החוק או ההלכה המשפטית – תקבע את אמות המידה לבחינת אנשי תקשורת (לפחות אלה המועסקים בגופי התקשורת הגדולים) בדומה לנעשה כלפי עובדי מדינה, למשל. ובפרט לגבי מדיניות צוי איסור הפרסום.
אכן, הרשות הרביעית(?). (ויש שם גם התייחסות לפרשת אדם שוב).
[…] בפוסט קודם, האיסור על פרסום פרטים המזהים קורבן לעבירות מין הוא […]