קרוא וכתוב

חברת הכנסת איילת שקד (הבית היהודי) נפגשה לפני ימים אחדים עם שגריר אריתראה בישראל ומסרה כי השתכנעה בעקבות המפגש ש”אין שום סכנה למהגרים שיוחזרו למדינה”.

המשך…

Read Full Post »

החזרתם של מבקשי מקלט סודאנים “מרצונם”(?) לארצם מעוררת שאלות רבות. בעיקר משום שניתן מידע סותר באשר לוידוא רצונם והאם ניתן בהסכמה חופשית, וכן להליך שעברו טרם ההחזרה. אתייחס כאן לשתיים בלבד: שאלת הערבויות שניתנו לישראל; והסיקור התקשורתי שסיכן עוד יותר את המוחזרים. אך לפני זה כמה מילות הקדמה על מעמדם של מי שהמדינה מכנה “מסתננים” ועל עצם החזרתם.

המשך…

Read Full Post »

ולא, לא בכדורגל. (כן, אמרו לי ששם זאת שמירה קבוצתית ולא הגנה קבוצתית, אבל החודש כל דבר חייב להיות מקושר לזה, לא?).

לרגל יום הפליט הבינלאומי החל היום, מתפרסם כי דוח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת קובע ש-80% מהמסתננים ממצרים אינם בני-גירוש. משום שכמבקשי מקלט מסודן ואריתראה, נציבות הפליטים של האו”ם אוסרת לגרשם. אצל ולווט ראיתי מגיב שטען שהדיווח בהארץ מוטה. הוא הלך לדוח המקורי (זה כבר טוב), בדק ומצא שאותם 80% אינם בני הרחקה “לא משום שהם פליטים וודאי לא משום שהם אינם מבקשי עבודה”, שומו שמיים. אלא, כי “על פי האו"ם ניתנת הגנה קבוצתית הומניטרית זמנית, לכל מי שבארץ המוצא שלו מתחולל משבר רחב היקף. דהיינו כל מי שמזוהה כאריתראי או סודני – 80% מהמסתננים – אינו בר-הרחקה. לעומת זאת יש 20% מסתננים שאפילו הגנה זו אינה חלה עליהם.”

יש כאן שני בלבולים. ראשית, נפיג את זה הנוגע להגנה קבוצתית הומניטארית.

המשך…

Read Full Post »

ב-20 ביוני מדי שנה, מצוין ברחבי העולם יום הפליט הבינלאומי. גם בישראל יציינו ארגונים יום זה (ראו כאן). אבל ממשלת ישראל מכינה למבקשי מקלט חגיגה מסוג אחר לגמרי. בדמות הצעת החוק למניעת הסתננות 2008 (שנודעת באופן פופולרי בשמה "חוק וילנאי"), שכבר עברה בקריאה ראשונה בכנסת; ובדמות המכרז שפתחה, לכל המפחית במחיר, לקליטת מבקשי המקלט ואחרים הנמצאים בישראל.

הצעת החוק למניעת הסתננות (PDF) נועדה להחליף את החוק הקיים משנת 1954. היא קובעת, בין השאר, אפשרות של "החזרה חמה" של מבקשי מקלט, תוך 72 שעות מהיתפסם; החזקה במעצר זמן ממושך ללא ביקורת שיפוטית; מאסר של חמש שנים למסתנן ומאסר של שבע שנים למסתנן ממדינת אויב.
בדברי ההסבר להוראת החוק לגבי "החזרה חמה", סעיף 11א' להצעת החוק, נאמר:

"החזרה בסמוך להסתננות, תיעשה באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל באמנות בין-לאומיות ובכלל זה לעקרון אי-ההחזרה (non-refoulement) המעוגן באמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951(…) עיקרון זה, המעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים, קובע כי אין לגרש אדם (טעות! אין לגרש פליט – נ"כ) למקום שבו יועמדו חייו או חירותו בסכנה, על רקע גזעו, דתו, לאומיותו, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית".

כך כתוב, כאמור. השאלה היא איך סבור מאן דהוא כי ניתן לבדוק ולוודא שלא קיימת סכנה כאמור תוך 72 שעות, על-ידי קצין המוכשר לכך בקורס קצר, במקרה הטוב. בדיקה כאמור נעשית כיום על-ידי הנציגות בארץ של נציבות האו"ם לפליטים. היא נמשכת חודשים רבים. זוהי בדיקה רצינית ויסודית, הכרוכה בשליחת מסמכים למטה בז'נווה, הצלבת מידע ובדיקה דיסקרטית של מידע בארץ המוצא (דיסקרטית ע"מ לא לסכן את מבקש המקלט). אין שום דרך לבצע בדיקה רצינית כזאת על הגבול, תוך 72 שעות, שאכן תוודא שלא נשקפת סכנה למבקש המקלט במקום שאליו מחזירים אותו, ולקבל ערבויות לכך במידת הצורך. פשוט אין. על-פי הצעת החוק פליטים שהגיעו מסודאן, למשל, צפויים למאסר בן 7 שנים, רק כי המשטר – הרודף אותם ושממנו נמלטו – הוא של מדינת אויב. ממש כפי שפליטים יהודים מגרמניה הנאצית נעצרו בתחילה בבריטניה, בהיותם נתיני מדינת אויב…

לא כל מי שהגיעו לישראל בשנים האחרונות דרך מצרים הם פליטים. אבל כדי לבדוק ולוודא זאת צריך הליך מסודר. רצוי מאד שההליך הזה ייעשה על-ידי גוף שתקים ישראל מכוח חוק (גוף סטטוטורי). העובדה שזה נעשה על-ידי נציגות של נציבות האו"ם אינה ממש לכבודנו. לכן כדאי גם לתקן תגובות היסטריות של אנשים מאד אכפתיים, אך שאינם מבינים בנושא הפליטים דבר וחצי דבר, הטוענים כי החלפת הנציגות הנ"ל בגוף ישראלי כמוה כ"ביטול" האו"ם (מה זה?), נטילת סמכויותיו או "גירוש" של הנציבות מישראל, ועוד דברי הבל כגון אלה. בסדנה בינלאומית בנושא הענקת מקלט בישראל, היתה תמימות דעים בין המשתתפים – משפטנים ואחרים העוסקים בדיני פליטים – שישראל צריכה להקים גוף כזה שיחליף את נציבות האו"ם (ראו רשימתי יציאת מצרים התשס"ח). השאלה היא רק איזה גוף, איך יקום, מה יהיו סמכויותיו, מי יהיו האנשים שיישבו בו ומה תהיה הכשרתם. העברת הסמכות הזאת למינהל האוכלוסין במשרד הפנים אינה מבשרת טובות, בלשון המעטה.

"פליט" הוא מעמד זמני. שלוש הדרכים המרכזיות לפתרון הבעיה של פליטים הן (א) חזרתם למדינתם אם וכאשר מסתיים שם הסכסוך או שוב לא נשקפת להם סכנה; או (ב) קליטתם במדינה שבה קיבלו מקלט זמני; או (ג) קליטתם במדינה שלישית. מעמד של "פליט" מעניקות המדינות למבקשי מקלט. חובתן היחידה היא לא להחזיר פליטים למקום שנשקפת להם סכנה, כאמור, ולהעניק זכויות מסוימות למי שהעניקו לו מעמד של פליט. לגבי אנשים שנמצא כי אינם עונים להגדרה של "פליט", אין מניעה משפטית להחזירם, לאחר בדיקה שלא נשקפת להם סכנה (גם על פי האמנה נגד עינויים). יש, לעומת זאת, טעם לפגם במין מכרז המוני שמוציאה ממשלת ישראל למדינות אפריקה, ובהופכה, למעשה, אנשים לסחורה. במקביל להקמת מנגנון בדיקה כנ"ל, על ישראל להכריז על מכסה של פליטים שתקבל בכל שנה כמדינה שלישית, כנהוג במדינות רבות. בנוסף לחובה המוסרית האוניוורסלית, חובה מוסרית מיוחדת מוטלת על ישראל, כמדינת הלאום של עם פליטים, ששעריהן של מדינות העולם נסגרו בפניהם.

יש לזכור כי אמנת הפליטים היא מוגבלת ומצומצמת בתחולתה. היא אינה חלה על "פליטים כלכליים", המבקשים סיכויי חיים טובים יותר להם ולמשפחתם, כמו שיש לאלה שנתמזל מזלם להיוולד במדינות הצפון והמערב. היא אינה חלה על אנשים הנמלטים מרעב או מאסונות טבע, ולא ממלחמות. וכשאנשים נואשים הם מוכנים לעשות מעשים נואשים. כמעט לא עובר יום בלי ידיעה על מהגרים הטובעים, מתייבשים או גוועים ברעב בדרכם על סירות רעועות מאפריקה לאירופה. וכפי שנכתב בזמנו באקונומיסט, נדמה לי, כל עוד הים בין אפריקה לספרד מייצג פער כזה בהכנסות, תהיה הגירה סוגייה קריטית ומתמשכת. על השאלה הזאת, הרחבה יותר משאלת הפליטים, צריך העולם לתת את דעתו. "פתחו את הארנקים שלכן או פתחו את הגבולות שלכן", כותב Weit Bader. אם מדינות העולם אינן מעניקות סיוע לתושבי המדינות האלה היכן שהם, יהיה עליהן להעניק להם סיוע בדמות קליטתם אצלן.

עוד בנושא בבלוג:
מה לנו ולהם
הו, איזו התחייבות נחמדה
כי פליטים היינו
נא לא להחזיר

לקריאה נוספת:
הכחשת שואה נוסח ישראל (בראדלי בורסטון בהארץ)
הפליטים כפסולת אנושית (עו"ד יונתן ברמן בבלוג Laissez Passer)

Read Full Post »

עבדים היינו –

לא מקורי במיוחד לגייס את חג החירות לעניין מבקשי המקלט המגיעים אלינו בשנים האחרונות דרך מצרים. יציאת מצרים משלהם. עם כל ההבדלים, כמובן.
הפעם אני רוצה להתייחס אל צד אחר של העניין, הקשור אף הוא לחירות ולחג החירות, אבל ליציאת מצרים שלנו. כמעט מדי פסח אני מזכירה כאן את 'יציאת מצרים כמהפכה' של מייקל וולצר, ואת הפרשנות הפוליטית הנפלאה שהוא מביא לסיפור ההיסטורי הזה. בסיומה של יציאת מצרים, אומר לנו וולצר, נהפך עם ישראל מערב רב של עבדים לאומה המאוחדת בשותפות מרצון, באמנה חברתית, תחת שלטונה של חוקה. בפסח לפני שלוש שנים כתבתי קצת על הקשר בין חוק לחירות. שעיקרו חירות מתוך הסכמה חופשית, התחייבות מרצון. החירות המדינית מושגת באמנה החברתית שבה מתחייבים בני ישראל לחיות על-פי כללי התנהגות משותפים וליטול אחריות למעשיהם. רק אז הם נהפכים מעבדים לבני-חורין.

– עתה בני חורין?

בישראל היום אין מנגנון עצמאי המטפל במבקשי מקלט המגיעים לארץ, בודק וקובע האם להעניק להם מעמד של פליטים אם לאו. אנו סמוכים בעניין זה על שולחנו של האו"ם והמנגנון הקיים כאן הוא שלוחה של נציבות האו"ם לפליטים בג'נבה. שלוחה כזאת מתאימה למדינות מתפתחות. היא ממילא גם לא עומדת בעומס המוטל עליה בשלוש השנים האחרונות. בסדנה בינלאומית שהתקיימה באוניברסיטת ת"א לפני כשבועיים, דובר על כך כי הגיע הזמן שישראל תמסד מנגנון עצמאי משלה. מנגנון כזה אין פירושו שכל מבקש מקלט מקבל מעמד של פליט. דווקא כדי לבדוק את טענותיה של המדינה כי רוב האנשים שבהם מדובר אינם פליטים (אלא מהגרי עבודה), חיוני להקים מנגנון כזה. התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל על-פי אמנת הפליטים דורשות כי היא לא תחזיר פליט למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. קיימות גם עילות נוספות, רחבות מאלה המצוינות באמנת הפליטים, המבססים לעיתים חובה של המדינה לא לגרש אדם (אם נשקפת לו סכנת עינויים, לדוגמא, או על בסיס הומניטרי אחר). כן, זה דורש הקצאת משאבים וכוח-אדם. אחד ממחירי החירות. העמידה ברשות עצמנו. אין זה אומר שכל מי שמגיע לשטח המדינה זכאי להישאר בה. גם מי שמקבל מעמד של פליט איננו קונה בה בהכרח מעמד של קבע. אבל כדי לבדוק האם ניתן להחזיר אדם למקום שממנו בא – יש למסד מנגנון כזה, וזה מה שישראל מתחמקת ממנו בעקביות. יש לזכור גם הקשיים שבהם אנו נתקלים כאן אינם ייחודיים, וכמעט כל מדינה חווה אותם.
ממה שנאמר בסדנה אולי הכי חשוב לזכור הוא, כי לא מבקשי המקלט נוגסים בריבונותה של מדינת ישראל (או של כל מדינה אחרת) לקבוע מי יבוא בשטחה ומי יראנה מנגד. זוהי אמנת הפליטים שעושה זאת. וישראל הסכימה לחתום עליה מרצונה. היא חתמה כמדינה ריבונית, עצמאית, מתוך חירות מדינית. שצריך לקיים אותה. גם את החתימה וגם את החירות המדינית. אחרי הכול, מזכיר לנו וולצר, "הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה".

היום אתם יוצאים

ישראל גם מייצאת מבקשי מקלט, לא רק מקבלת. בין 2006-1990 קיבלו 1,461 ישראלים מעמד של פליטים בקנדה. בעיקר בקוויבק. ברוב המקרים מדובר בעולי חוק השבות שאינם יהודים, שטענתם בדבר אפליה בישראל על רקע דתי הקימה להם, לדעת הטריבונל העצמאי המופקד על הנושא, מעמד של פליט (!). את המידע המעניין הזה קיבלתי בכנס על הגירה בישראל ובקנדה שהתקיים במרכז האקדמי רופין. מיד התעורר שם ויכוח עד כמה טריבונל זה אכן "עצמאי", שכן חבריו ממונים על-ידי הממשלה, ועד כמה החלטותיו מוגבלות להענקת מעמד של פליט אך ורק על-פי האמנה או גם לעילות הומניטריות נוספות שאינן מנויות בה. ויכוח שמעיד, כנראה, על האופי הפוליטי בחלקו, לפחות, של ההחלטות.

– ושפחות נשארנו

הקריקטורה בהארץ אתמול לא מעלה אפילו חיוך מר. החלוקה המגדרית במשפחה ברורה: האשה טורחת אצל התנור, טרודה ומזיעה. הגבר מסתפק בזירוזה כשהוא צופה מהחלון ורואה את האורחים המתקרבים. אבל הכי מדכא זה הדור השני. בעוד שהילדה עוזרת לערוך את השולחן, הילד… משחק על המחשב. ככה מונצחת חלוקת התפקידים המגדרית ועוברת הלאה. בכל דור ודור.
חג שמח ושפע חירות.

Read Full Post »

פורסם במעריב,24.6.07

יום הפליט הבינלאומי, שצוין ב-20 ביוני, עומד השנה בסימן זרם גובר והולך של פליטים מסודן בפרט ומאפריקה בכלל, המגיעים לישראל דרך גבולה היבשתי עם מצרים. פליטי חבל דרפור שבסודאן נמלטו למצרים מרצח-העם המתחולל שם מאז 2003, שבו טובחות מליציות ערביות-מוסלמיות, בחסות ממשלת חרטום, בבני השבטים האפריקניים, מוסלמים אף הם. פליטים אחרים נמלטים משרידי מלחמת האזרחים שהתחוללה במשך שנים בדרום-סודן, שם גם דתם של הצדדים לסכסוך שונה.

ממצרים מבקשים הפליטים להגיע לישראל מסיבות שונות. חלקם מוסיפים להירדף גם שם, על רקע גזעי או דתי; חלקם מנוצלים עד בוש; חלקם גורשו חזרה לסודן. עד לא מזמן, הועברו הפליטים אל הכלא, שם ישבו גם שנה ויותר. תופעה מגונה זאת של כליאת פליטים התמעטה מאד לאחרונה. לא בלי קשר, הולך וגובר זרם הפליטים הנכנסים.

שורשי אמנת הפליטים, שישראל היתה פעילה מאוד בניסוחה, טמונים באדמה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה

ישראל היתה מעדיפה לגרשם. למעשה, הם ישבו בכלא תחת חרבו של צו גירוש. אלא שהמשפט הבינלאומי אוסר על מדינות לגרש פליטים, או אפילו להחזירם כשרק הגיעו לגבולה, למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או למדינה שלישית, שעלולה להחזירם לאותה מדינה. עיקרון זה של ה-non-refoulement ("אין להחזיר") הוא עיקרון הליבה של  אמנת הפליטים מ-1951, שישראל לא רק חתומה עליה אלא היתה פעילה מאד בניסוחה. שורשי האמנה טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה. עיקרון ה"אין להחזיר", באופן מיוחד, הוא לקח ישיר ממה שאֵרע באותה תקופה בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי, שבה נקבע גם כי אין להחזיק במעצר בלתי מוגבל פליטים שאי אפשר לגרשם מסיבה זו.

מה על ישראל לעשות, אפוא? פליטות, מעצם הגדרתה, היא מעמד זמני. הפתרון לבעיה  נמצא באחת משלוש דרכים: או שהסכסוך בארץ מוצאם מסתיים והפליטים יכולים לשוב אליה ללא סכנה; או שהם מקבלים מעמד בארץ שאליה נמלטו; או שמדינה שלישית מקבלת אותם. ישראל מבכרת את הפתרון האחרון, אך מדינות שאליהן פנתה, הציגו כתנאי שאף היא תקלוט חלק מן הפליטים. מותר לישראל לבחון בקפדנות האם בכל המקרים מדובר אכן בפליטים. הגדרת "פליט" באמנה מצומצמת מאד, צרה בהרבה מהשימוש היומיומי וההומני במונח. בכל מקרה, סוגיות של הגירה דורשות שיתוף פעולה בינלאומי וחלוקת נטל בין מדינות.

מה שאסור להמשיך לראות הם פליטים הנזנחים ברחוב בשל ריב סמכויות בין הצבא למשטרה. יש צורך ברשות שתרכז את הטיפול בהם, בתיאום עם הנציגות הישראלית של סוכנות האו"ם לפליטים, האמונה על כך. על אף האיסור להחזיר, האמנה איננה מחייבת מדינות להעניק מעמד של פליט, וזה נשאר בשיקול-דעתן. מה שנותרת היא החובה המשפטית לא לגרש, והחובה המוסרית לקבל, ולו זמנית, את מי שנרדף על נפשו. וגם חובתה המיוחדת של ישראל, שקמה כפרוייקט של פליטות. לא רק גֵרים (במובן זרים) היינו בארץ מצרים. גם פליטים היינו, בכל מקום. כבר שכחנו?

כל המאמרים

Read Full Post »

ברחבי העולם מצוין היום היום למען דארפור. בירושלים יתקיים מצעד, ב-19:15 ליד המשביר מול המדרחוב, ואחריו תפילת מעריב למעוניינים. לפרטים נוספים: TalmidimAgainstGenocide בג'ימייל.  ואפשר גם לענוד צמיד; לחבוש כומתה; לשלוח כוח או"ם.

את הרשימה שמובאת כאן בשינויים קלים פירסמתי לפני כשבועיים במטרה להסביר לחברי הישוב שבו אני גרה למה חשוב – מה חשוב, מצווה ממש – לקבל אלינו כמה פליטים מדארפור. בכך יתאפשר, סוף סוף, שחרורם של אותם פליטים, שלמרבה הבושה עצורים עם חבריהם בבית-הכלא הישראלי מיום שחצו את הגבול לישראל.  המשך…

Read Full Post »