כמה נתונים:
- ישראל הפקיעה למעלה משליש (24,500 דונם, רובן היו בבעלות פרטית) מן הקרקעות שסיפחה ב-1967. עד סוף 2000 נבנו על הקרקעות שהופקעו במזרח העיר קרוב ל-44,000 יחידות דיור לאוכלוסייה היהודית ואף לא אחת לאוכלוסייה הערבית.
- 82% מכלל יחידות הדיור שנבנו בירושלים מ-1967 ועד סוף 2000 נבנו לאוכלוסייה היהודית. בין 1990 ל-2000 – רק 11.4% מיחידות הדיור נבנו לפלסטינים.
- במקביל חנקה ישראל את התפתחותן של השכונות הפלסטיניות, ביטלה את תכניות המתאר הירדניות וכשהכינה סו"ס תכניות מתאר (בשנות השמונים), הן הטילו מגבלות חמורות על הבנייה (רק 11% משטחה של ירושלים המזרחית מותר לבנייה). התוצאה: בנייה בלתי-חוקית, והריסה מסיווית מטעם הרשויות, למרות שהיקף עבירות הבנייה במערב העיר גדול יותר.
- פחות מ-10% מתקציב הפיתוח של עיריית ירושלים לשנות 1999 הוקצה לשכונות הפלסטיניות, שתושביהן מהווים שליש מתושבי העיר.* שכונות שלמות אינן מחוברות למערכת הביוב, אין בהן כבישים סלולים ולא מדרכות. במערב העיר 1000 גינות ציבוריות. במזרחה: 45. במערב העיר 36 בריכות שחייה. במזרחה: אף לא אחת. במערב העיר 26 ספריות ציבוריות. במזרחה: שתיים.
- במשך שנים שלל משרד הפנים את מעמד התושבות והזכויות הנלוות אליו ממי שעבר להתגורר מחוץ לגבולותיה המוניציפליים של ירושלים (לפרברים, או למקום אחר באופן זמני).
- הביטוח הלאומי עורך חקירות, שלא על-פי כללי המינהל התקין, שמטרתן להוכיח כי התושבים הערבים אינם מתגוררים למעשה בירושלים, וכתוצאה מכך שולל מהם זכויות סוציאליות המגיעות להם על-פי חוק. אחת התוצאות: כ-10,000 ילדים ערבים חיים ללא ביטוח רפואי בירושלים.
מקור: בצלם
* על פי נתוני הלמ"ס, ב-1998 חיו בירושלים 200,100 ערבים. על-פי בצלם, נכון ל-2001 חיו בה 215,000.
