איבריו של ילד פלסטיני שמותו המוחי נקבע לאחר שנפל מן הגג, הושתלו בשלושה ילדים ישראלים. בשולי הידיעה נאמר מפי בני משפחתו של התורם, כי לפני שקיבלו את החלטתם התייעצו עם אנשי דת מוסלמים, שאמרו להם ש"תרומת איברים היא מצווה".
אז אולי יש לנו מה ללמוד גם מהמוסלמים. הכדור עכשיו אצל אנשי הדת שלנו.
קרוא וכתוב 
את מתכוונת "כדור: במובן bullet, כמובן
אנשי הדת שלנו לא מחייבים אותי. אני נושאת כרטיס אד"י למעלה מ-20 שנה.
אבל יש להם השפעה על ציבור מאד גדול בארץ. ואם הם ישמיעו את קולם באופן ברור, אולי יש סיכוי שהאחוז של תרומות איברים מן המת – שהוא מן הנמוכים בעולם – יעלה.
כשרוצים לשנות דפוסים חברתיים, לא מספיק לבחון רק את עצמנו, צריך להתייחס לגורמים שמשפיעים על יצירת הדפוסים האלו.
מאוד קל כמובן להאשים אותם, אך מה שיעור נושאי הכרטיס בקרב הציבור החילוני?
אני נתקלתי לראשונה באדי כהשתתפתי ביום התרמה של עמותות באוניברסיטה העברית. במקרה, בדוכן לידי ישבו אנשי אדי ואז גם עשיתי כרטיס. גם במסע השכנוע האחרון לא ניתן היה לראות את אנשי העמותה פותחים דוכנים.
אני חושב שקיימת מודעות נמוכה לעניין, נקודה. עוד לא הגענו לשלב שאנשי דת יתמכו כן או לא. מבחינתי ההחלטה לא הייתה קלה. אמנם היה ברור לי כי זה הדבר הנכון, אך כשנדרשתי לסמן אילו אברים אני מעוניין לתרום, פתאום התחלתי לדמיין את עצמי בלי איברים והמחשבה לא הייתה נעימה. בסוף חתמתי, אך היה זה בניגוד ליצר ואינני אדם מסורתי או מאמין. זה כמו לתת שם לילד לפני שהוא נולד – הרי ברור כי אין בכך השפעה על הצלחת הלידה, ובכל זאת חלק מכריע מהציבור החילוני והמסורתי לא יעשה זאת מתוך חשש (זו אפילו לא אמונה טפלה, סתם חשש לא מוסבר). כך גם עם כרטיס אדי. בשעות הראשונות לאחר החתימה הסתובבתי עם תהיות האם עכשיו קרב הקץ. זה דומה קצת להסכם נישואים, צוואה וכיוצא באלו דברים שתפקידם לקבוע מה יקרה אחרי שהנורא מכל קרה. לעתים האפשרות הנוחה ביותר היא לקבור את הראש בחול.
על מנת להעלות את שיעורי התרומה צריך להעלות את העניין למודעות הציבור על ידי מסעות פרסום תמידיים והנגשת תהליך ההצטרפות.
קל להאשים את הדתיים בכל דבר רע במדינה, אך הם מהווים רק אחוז קטן מאזרחי המדינה היהודים.
ואני לא "מאשימה" את הדתיים או כל אחד אחר. יש מגוון גורמים שמשפיעים על ההיענות הנמוכה. אמונות שקשורות לשלמות הגוף לאחר המוות, חשיבה מאגית (מהסוג שאם חתמתי על כרטיס, או הצהרתי שאתרום לאחר מותי, יש לזה השפעה על עולם העובדות כמו עיתוי מותי), חששות שמא רופאים לא עושים הכל להציל תורמים פוטנציאליים וחששות אחרים.
אלא שההשפעה של הדת היא הרבה מעבר לאותה אוכלוסייה שמוגדרת "דתית". לעמדות דתיות יש השפעה גם על אנשים מסורתיים, שאינם מקיימים אורח-חיים דתי אבל השקפת עולמם נזונה ומושפעת מאמונות דתיות ומעמדות הלכתיות. יש כמובן גם רבנים שתומכים בתרומות איברים. אחד הוויכוחים בין הממסד הדתי למערכת הרפואית נסוב סביב הדרישה של הראשון שנציג דת יהיה שותף בקביעת המוות, מה שהמערכת הרפואית מתנגדת לו בכל תוקף, ובצדק. אם היו מצליחים להגיע להסכמות אחרות, אני בטוחה שהיתה לזה השפעה חיובית. כל זה לא משחרר אותנו מחינוך כלל שכבות האוכלוסייה להעלאת המודעות לחשיבות תרומת האיברים.
המודעות נמוכה.
מעניין אם ניתן לספק הסבר סוציולוגי מניח את הדעת לכך שמדינה שכה זקוקה לאיברים אינה משקיעה במודעות.
מסע פרסום לקידום הנושא שנערך לאחרונה נכשל.
לא מספיק לפרסם בקרב אנשים. צריך להקים דוכני חתימה במקומות מרכזיים וזה לא נעשה – אני לא נתקלתי באותו השבוע באף קניון באיזשהו מוקד חתימה. לפרסם ולתת לאנשים מספר טלפון לא יביא את הישועה כשהנושא כל כך לא במודעות. מסעות לשינוי מודעות הציבור לא נגמרים במכה אחת של פרסום פעם בשבוע. תחשוב כמה שנים מפרסמים את הנושא של חגורות בטיחות, חסכון במים וכדומה. אם זה צורך לאומי אז שיעשו מסעות פרסום כל השנה.
בעבר נשאתי כרטיס אדי. במשך הזמן הוא התמרטט ואבד. איש מעולם לא ביקש ממני לחדשו. והרי מישהו הזין את נתוני. בכלל, נראה לי שהכרטיס מיותר. חזקה על כל אדם נאור במדינה דמוקרטית שכפי שרוצה הוא להיות מטופל בעת צרה באמצעות השתלת אבר בגופו, כך מסכים הוא שיטלו אבר מגופו שלו לאחר מות, וישתמשו בו לטיפול רפואי באדם אחר. מי – וזו המסקנה מהנחה כה אלמנטרית – מי שאינו מוכן לתרום – ישא כרטיס אנטי-אדי. רצונו יכובד.
האיברים נחשבים ל"רכוש המדינה". אין צורך בקבלת רשות כדי ליטול איברים לאחר המוות להשתלה.
טופס הצטרפות לאד"י מופיע כספח בחידוש הרישיון, ככל הזכור לי. ניתן גם להדפיס את הטופס כאן:
http://www.health.gov.il/transplant/card.htm
אד"י לא יכולים לדעת, כמובן, שהכרטיס אבד. אבל יותר מזה, העיקרון שמאחורי כרטיס אד"י הוא שמי שמתחרט יכול להשמיד אותו בכל רגע, ובכך לבטל את הסכמתו.