בית-משפט במנצ'סטר, בריטניה, הוציא צו נגד אדם האוסר עליו לבטא את המלה "פאקי", כינוי גנאי גזעני לבני-אדם ממוצא פקיסטני. ביטוי פומבי כזה עלול להשית עליו עד 5 שנות מאסר, עד סוף ימיו. כמו-כן אוסר עליו הצו להתנהג באופן "אנטי-חברתי" או להשתמש בפומבי בשפה מאיימת, פוגעת או הומופובית.
המורשע שוקל לפנות לבית-הדין האירופי לזכויות האדם. יהיה מעניין. במקביל להגנה על חופש הביטוי, אוסרת האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (בסעיף 20) על הסתה גזענית וחייבה מדינות לחוקק חוקים האוסרים עליה. לעומתה, האמנה האירופית לזכויות אדם לא כוללת ניסוח מפורש כזה אלא קובעת בסעיף 10, הדן בחופש הביטוי, כי הוא יהיה נתון להגבלות החיוניות לחברה דמוקרטית, בין השאר להגנה על זכויותיהם של אחרים. אם אכן יגיע המקרה לבית-המשפט, יהיה עליו לבחון האם פגיעה זאת בחופש-הביטוי היא בגדר הגבלה לגיטימית.
עשוי להטיל קנס על מי שהוציא דיבתו של אחר. האיסור על הוצאת דיבה קיים, אם כן, בטרם הדיבה הוצאה. כאן החליט בית משפט כי מילה מסויימת מהווה פגיעה באזרחים אחרים, ללא קשר להקשר וללא צורך בקיומו של נפגע. במידה וניתן להגדיר ביטוי מסויים כפוגעני בכל מצב וללא תלות במאזין, האם יהיה זה מוסרי לאסור את ביטויו באופן גורף?
הפסיקה נראית מגוחכת ומנותקת מהמציאות, משהו כמו לאסור על בן אדם לשקר או להעליב אדם אחר.
אם יש חוק שלא ניתן לאכוף (ואת החוק האוסר להוציא מהפה מילה מסוימת ודאי לא ניתן לאכוף) אז להיטפל לעבריין או שניים, ויהיו גזענים דוחים ככל שיהיו, גורם רק נזק.
המדינות הרציונליות.
הרשה לי לספר לך סוד קטן (תתקרב, אני לוחש): מעולם לא היו כאלו.
ובכלל,
ויש כאן, לכאורה, התנגשות ערכים מעניינת
כדי לפסוק יש לראות את ההקשר.
פרגמטיקה עוייבר עלס!
מדובר בקוריוז. אולי יש לו חשיבות בתיאוריה ואפשר לכתוב עליו מאמרים באסופות מאמרים על זכויות האזרח (יש לי אסופה כזו בעריכת פרופסור רותי גביזון ואני מוכר אותה בשוויה האמיתי: חינם אין כסף), אבל עדיין מדובר בקוריוז כאשר מדברים על זכויות אזרח באמת. כלומר על זכויותיהם הגנובות של פלסטינים, או אמהות חד הוריות, או קשישים שאינם גומרים את החודש או של עובדים זרים מנוטלים מהם את תעודותיהם (אדם חסר תעודות משול למת). אז זה באמת קוריוז מעניין, אבל הדברים החשובים אינם במנצ'סטר אלא כאן.