קרוא וכתוב

היוזמה מבורכת. הפרטים – קצת פחות. והמפתח נשאר אצל הפליטים

התחושה הראשונה עם הפרסומים על הבנות ז'נווה היא קורת-רוח על עצם היוזמה ופירותיה, עניין וסקרנות לבחון אותם לעומקם. התעמקות כזאת (בינתיים רק דרך העיתון ושיחה עם ד') קצת פחות מרנינה את הלב.

יוסי ביילין. עשה חשבון נפש על שגיאות אוסלו? (תמונה: Ynet)

לכאורה מתווה דומה ליוזמת איילון-נוסייבה, שיתרונו בפירוט הרב שאליו הוא יורד בניסיון לפתור את הבעיות. בפועל, נראה כי יש כאן חזרה על כמה משגיאות אוסלו, שעיקרן היה אי-התמודדות עם בעיות האמת המונחות ביסוד הסכסוך במנטרה של "צריך זמן" ו"בניית אמון". כאן אמנם אין הסכמי ביניים ופתרון בשלבים אלא יומרה לשים קץ לסכסוך ולהציע לו פתרון קבע (שלא לומר סופי, צירוף מצמרר). אבל גם כאן מטאטאים מתחת לשטיח כמה בעיות אקוטיות שמטרידות, ובצדק, ישראלים שוחרי שלום, לאו דווקא אנשי ימין סהרורי. לראשונים תשוקה (מובנת) לעלוץ על כל פלסטיני שמוכן לקבל כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. אלא שלא כדאי שהיא תעוור את עינינו מלקרוא היטב את השורות וביניהן, או שהשמחה תאפיל על ההכרח (הקיומי במקרה הזה) לרדת לפרטים.

אני לא רוצה לקלקל את המסיבה, אבל בכל-זאת כמה תהיות:

• הבה נצייר תסריט אופטימי שעל-פיו 70% מהפלסטינים מקבלים את הבנות ז'נווה. מה יקרה עם 30 האחוז הנותרים? אלו ערובות תקבל ישראל לכך שהם לא ימשיכו בפעילות הטרור שלהם, כאשר ההבנות אינן מדברות על פירוק מנשק של מליציות? אמנם קיצונים יש משני הצדדים, אבל עם כל ביקורתי על המתנחלים (ומצידי אפשר לדרוש פירוק-מנשק הדדי, גם של המתנחלים), אי-אפשר לומר שישראל יושבת בחיבוק ידיים מוחלט מול תופעות של טרור מצדם (כמו המחתרות היהודיות) או שהיא מעודדת אותם לצאת ולרצוח פלסטינים. נכון, היא עצמה נוקטת מדיניות דיכוי שבמסגרתה נהרגים גם חפים מפשע. אבל אם האופוזיציה הפלסטינית תמשיך גם אחרי נסיגה ישראלית להתפוצץ בתוך מסעדות ואוטובוסים, איך בדיוק ייפסק הסכסוך? הרי למחרת ישראל תפציץ ותהרוס, ושבו ימינו כקדם.
• לא מספיקה הצהרה של הצדדים כי ההסכם יחליף את החלטות האו"ם. צריכה להיות דרישה הדדית מפורשת, משני הצדדים, להעביר הן במועצת הביטחון הן בעצרת הכללית החלטות שיעניקו מעמד מוסכם וסופי להסכם הזה, לכשיתקבל, ויצהירו כי הוא מחליף את ההחלטות הקודמות. ללא מהלך כזה, קיים חשש כי חלקים מבין הפלסטינים יוסיפו להיתלות בהחלטה 194, המוזכרת בהבנות, ויצהירו כי שום הסכם ואף נציג אינם יכולים לוותר בשמם על "זכות השיבה" שהיא זכות אינדיווידואלית, כפי שהם מצהירים גם כיום.(*) זה יבטיח את אי-סופיותו של הסכסוך. וזה מביא אותנו לאחת מליבותיו.
• בעיית הפליטים. לכאורה, ויתור על זכות השיבה. למעשה, לא רק ערפול של המעמד שתחתיו יחזור מספר מסוים של פליטים לישראל (כמה?) בשם אחר, לא בשם "זכות השיבה", אלא אי-התמודדות עם הא-בעייה:
  

  "זכות השיבה" הפלסטינית: פליטים והמפתח בידם.

  מיהו פליט? ההבנות אינן מציעות שום הגדרה מוסכמת של 'פליט'. ועדת הפליטים שהוקמה לאחר אוסלו כשלה בדיוק משום שלא הצליחה להתקדם אפילו מעבר לשאלה ה"פרלמינארית" הזאת. הישראלים רואים בפליט את מי שעזב את ארץ-ישראל המנדטורית עם פרוץ מלחמת הקוממיות (הנכבה הפלסטינית), בין אם גורש בין אם ברח. הפלסטינים רואים בפליט הגדרה שעוברת עד דור שלישי (בינתיים): פליט הוא גם מי שאבי-אביו, או אם-אמו, היו פליטים. הגדרת הפליטות כתואר שעובר "בירושה" איננה מוסכמת גם על מומחים בלתי-תלויים לענייני פליטים.
  זאת ועוד, אנו רק מתחילים לשמוע ניואנסים שונים ואולי אפילו גרסאות שונות לגבי מה שהוסכם בז'נווה, והתמונה המצטיירת היא כי אחת מהבעיות היא שלא הוסכם עד הסוף. [בראיון ל-Ynet מציג הישאם עבד אל-רזאק תמונה שונה מזו שמצייר הצד הישראלי: "בנוגע לזכות השיבה, מדובר בפתרון מאוזן והגיוני, שנותן את הזכות הבלעדית לפליטים להחליט על גורלם."].

כל זה בלי להיכנס לשאלות "שוליות" כמו איזו ממשלה בישראל תפנה התנחלויות… לא ראינו שהממשלה שבה ישבו כמה מיוזמי ההבנות האלו עשתה זאת.

היוזמה הזאת חשובה. היא צריכה להיבחן בחיוב רב אבל גם בזהירות המתבקשת. לא כדאי לחזור על טעויות עבר, עדיף לתקן אותן. כשמדובר בסכסוכי דמים, תקווה היא מרכיב הכרחי, אך לצערנו למדנו כי הוא איננו מספיק.

* החלטה 194 אמנם איננה מבססת זכות, אך חשוב גם איך הפלסטינים קוראים אותה. עוד בנושא: רק הפליטים יכולים. להנציח את הסכסוך.