האם איסור בחוק על עטיית רעלה ומלבושים אחרים הוא הדרך הנכונה לשחרר נשים?
חברת הכנסת מרינה סולודקין יוזמת הצעת חוק שתאסור על עטיית רעלה “וכיסויי ראש אחרים” במקומות ציבוריים. בכך משמיעה ישראל קולות הססנים של הצטרפות למגמה שמובילות צרפת ובלגיה. לא שאני חושבת שזה יעבור כאן. שביס הוא גם כיסוי ראש, לא?
הוויכוח על הרעלה ושאר מיני לבוש המכסה נשים הוא רב-פנים.
בהיבט אחד, איסור על מלבושים אלה הוא פגיעה בחופש הדת. זאת אף שבמקרה אחד בעניין טורקיה שהגיע לבית הדין האירופי לזכויות אדם, נקבע כי בכך שהמדינה אסרה על עטיית כיסוי ראש במוסדות אקדמיים, היא לא הפרה את סעיף 9 לאמנה האירופית, המגן על חופש הדת; שכן הפגיעה נעשתה כחוק, לתכלית ראויה וחיונית לחברה דמוקרטית. לדעתי, הדבר העיקרי שבית המשפט האירופי לא הצליח לבסס באותו מקרה הוא שבעטיית כיסוי ראש במקום ציבורי, כביטוי לחופש הדת, נפגעות זכויותיהם של אחרים או אפילו הסדר הציבורי. לדיון במקרה ראו כאן.
בהיבט שני, הרעלה ורעוֹתיה הן ביטוי לדיכוי נשים. קוד הלבוש של נשים מסמל את השליטה בגוף הנשי בכלל. הנורמה של לבוש צנוע יכולה לנבוע מחשש מ"יצר הרע" אצל גברים הרואים איבר חשוף מעט יתר על המידה (לנשים, כמובן, אין מהיצר הזה כלל…). כלומר, הגוף הנשי מסמל חטא פוטנציאלי וסכנה לסדר החברתי הרצוי. סדר הנקבע, כמו תמיד, על-ידי גברים. האשה איננה נתפסת כסובייקט בפני עצמה אלא ככלי שרת ליצר הגברי, וכמייצגת את הצד הגופני הבלתי-נשלט והמאיים. יש לכבול ולהסתיר את האשה על-מנת שלא לתת ליצר דרור אלא בדפוס המותר לסיפוקו, קרי, בקשר הנישואים. קוד הלבוש המגביל מבטא איסור לתת לזרים, שאינם “בעלי” האשה, לראותה. הרעלה, החיג'אב והבורקה מבטאים דרגות שונות לכיסוי הנדרש, שהוא למעשה העלמת האשה מהעין בציבור. כלומר, דחיקתה אל הספירה הפרטית, הביתית, שם מקומה. קארן מקארתי-בראון טוענת כי כל אג’נדה פונדמנטליסטית מתמקדת בהגבלת נשים ובפיקוח על מיניותן, וממסדת לשם כך נורמות צניעות מחמירות.
בהיבט שלישי, יש המצדדים ברעלה ודומותיה דווקא מתוך טיעון פמיניסטי ליברלי, של חופש הבחירה: הטיעון הוא כי זכותה של אשה לבחור כיצד להתלבש, לפעמים זהו דווקא סמן לבחירה עצמאית, ובחברות מסוימות זאת הדרך היחידה המתאפשרת לנשים אלה לבוא בציבור.
אני שותפה הן לדעה שאיסור על ביטוי פומבי של סמלי דת הוא פגיעה בחופש הדת, הן לעמדה שקוד לבוש מגביל נשים הוא ביטוי לשליטה חברתית בנשים ופגיעה בזכויותיהן. אבל אני רוצה להתמקד כאן בפן אחד בלבד של ההיבט השני לעיל, של ההתנגדות לכיסוי מתוך תפיסה של זכויות נשים ושוויון. והוא, השאלה האם מאבק בקוד לבוש דכאני צריך להיעשות באמצעות חוקים. התוצאה של התערבות חיצונית כופה בפרקטיקות תרבותיות ודתיות היא על פי רוב הפוכה מזאת שמבקשים להשיג באמצעותה. גם נשים בתוך הקבוצה המדוברת, אפילו פמיניסטיות, מתנגדות לה פעמים רבות. שכן הן רואות בכך איום על זהותן הדתית, וכאמור גם על חופש הבחירה שלהן. אין ספק שיש פרקטיקות דתיות ותרבותיות שצריך לאסור בחוק, כאשר הן מנוגדות בבירור לזכויות אדם, גם אם הן, כביכול, נעשות “מרצון”. מילת נשים היא דוגמא אחת. אף אין מדובר כאן בחברות עם רמת דיכוי כמו אפגניסטן, נניח. אבל הדגש שלי פה הוא על התבונה והיעילות שבבחירת דרך מאבק כדי לשחרר נשים. ומבחינת הפריזמה הזאת, השינוי לא רק המוצלח אלא גם המשמעותי ביותר הוא זה שבא מבפנים. מן הנשים עצמן. שינוי כזה אפשר לראות בשנים האחרונות במעמד האשה בחברה היהודית-אורתודוקסית. והוא בא מבפנים, מהנשים עצמן. לרוב הוא תוצאה של שינויים והתפתחויות שחוזים בהם בחברה הכללית, ושל היפתחות דרך השכלה (השכלת נשים היא גם הגורם המשפיע ביותר על ירידה בשיעור הילודה, אגב). דרישה לשינוי שבאה מבפנים אי אפשר להדוף בטענות של התערבות חיצונית, אימפריאליזם תרבותי או עוינות דתית. ויש לה עוצמה שלשום חוק חיצוני כופה לעולם לא יהיה.
עם זאת, יש להבדיל בין איסור בחוק לבין היעדר סיוע או תמיכה. המדינה בהחלט רשאית לא לממן פרקטיקות מסוימות, בוודאי כשהן נתפסות כמפלות או כדכאניות. על-פי פרשנות מרכזית היא אפילו חייבת לעשות זאת, שכן חובה עליה לא רק לכבד זכויות אדם (לא לפגוע בהן בעצמה) אלא גם להבטיח אותן (לוודא שאחרים לא יפגעו בהן). כך, למשל, אינני חושבת שבתי-כנסת שנהוגה בהם הפרדה בין נשים לגברים צריכים לקבל מימון מהמדינה. אין שום עיקרון של זכויות אדם המחייב את המדינה לתמוך כספית במקומות פולחן. יש מגוון דרכים שבהן אפשר לממש זכות (במקרה הזה: חופש הדת והפולחן). מדינות שבהן לא נהוגה כלל תמיכה כזאת, לעיתים אפילו אסורה חוקתית, אינן מדינות הפוגעות בשל כך בחופש הדת וטענה כזאת אינה נשמעת. הן רק אומרות למאמינים שיממנו את חופש הפולחן שלהם בעצמם. זה שונה מאד מאיסור על המאמינים לבטא בפומבי את סמלי ומלבושי הדת שלהם.
עוד בנושא בבלוג:
כיסוי ראש: המקרה של טורקיה
רעלות ושביסים
קרוא וכתוב 
ומה לגבי מילת גברים? את לא חושבת שצריך לאסור בחוק מילת גברים, וגם בארץ?
התייחסתי לזה כאן:
http://bit.ly/9eAe96
עמדתך בנושא לא ממש ברורה מהפוסט. את מתכוונת שהדבר מוצדק, אבל לא מעשי במדינה כמו ישראל? אני לא אוהב את הטיעון הזה.
מה לא ברור. מילה היא פגיעה בזכויות אדם, בעיני.
זה שחוק כזה לא יעבור במדינת ישראל, גם זה ברור.
ראשית אציין שאני כותב כמובן מנקודת מבט גברית, אומנם פמיניסטית, אך עדיין גברית.
המאמר שפירסמת כתוב יפה ובבהירות. הטענה אותה את מקדמת – כשם המאמר – "שינוי מבפנים" – היא יפה אך מעט נאיבית, בעולם מושלם ללא פוליטיקה, ללא בעלי אינטרס, ללא כל שיטות המכירה המודרניות של רעיונות, הדבר אולי נכון ויפה, בעולם שלנו , כפי שאני תופש אותו,שינוי (מבפנים) יכול להיות תוצר רק שפעילות מכוונת מתחת לפני השטח המקדמת את הרעיון בשיתוף פעולה עם בעלי אינטרס שהם בעלי עוצמה. רעיונות חברתיים אינם מתפתחים בחלל ריק אלא תמיד בתוך מדיום כלכלי שאפילו את רמזת אליו.
"אימפריליזם תרבותי" הוא מושג שאינו יכול להיות בשימושו של מתנגד, כל עוד אינו יכול להוכיח בצורה ברורה שדרכו שלו אינה עושה שימוש באותו מנגנון…… כמובן שאני מאמין שבכול מקרה מדובר בסוג של אימפריאליזם תרבותי…..כלום מניחה את שהאישה ממוצעת מהישוב העסוקה לפרנסתה וטיפול במשפחתה פנויה לתהליך בקורתי, וזאת בהנחה שדיון שכזה יכול בכלל באופן עקרוני להיות קיים 🙂
תודה על התגובה. אני מסכימה שרק שינוי פנימי לא תמיד יווצר בלי עזרה מבחוץ. וודאי שהוא אינו פועל בחלל ריק (הזכרתי זאת בעצמי). הטיעון שלי כאן נוגע לנקודה מאד מצומצמת, של ניסיון לשנות מציאות מורכבת ובעייתית באמצעות חקיקה. שהרבה פעמים מעוררת אנטגוניזם גם בקרב סוכני שינוי בתוך הקבוצה עצמה.
ישנן דרכים נוספות. חינוך הוא ודאי דרך מרכזית. וגם כאלה שאתה מונה.
לא מסכים שהדת פוגעת באופן מיוחד בזכויות הנשים.
מהותה של הדת הוא הכפפת האדם לצו האל בפי שהוא מתפרש על ידי מוסדות הדת.
הדת מדכאת את מאמיניה- כופה עליהם 'דיאטה' מסוימת,כופה ימי מנוחה, כופה צורת לבוש (גם על הגבר) כופה פרקטיקות דתיות וכו'. היא אמנם מדכאת את מיניות האישה אך גם היבטים רבים וחשובים בחיי הגבר.
לכן אדם בוגר שבוחר לחיות כאדם דתי זכותו לשעבד את עצמו למערכת הנורמטיבית של הדת. חלק מההומניזם הוא הערכה של האדם כבעל רצון חופשי הבוחר במעשיו ולא נפעל מכוחות דטרמנסטיים.
אם כבר נכנסים לפטרנלטיזם אני לא רואה מה ההבדל בין איסור כיסוי ראש לבין איסור על לבישת ציצית (שהיא לבוש שמטרתו לדכא את המיניות הגברית- "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם")או גידול זקן או כל פרקטיקה דתית אחרת שמשעתקת את שיעבוד האדם לחברה ואורח החיים הדתי.
אה, וזה צירוף מקרים בלבד, שתמיד יוצא שהגברים הם אלה שמכתיבים לנשים את "חוקי האל" ולא להפך… כלומר בארצות מוסלמיות גברים שלא מגדלים זקן מסתכנים בסקילה באבנים מצד נשים, בדיוק כמו שהנשים מסתכנות בסקילה מצד גברים אם הן יוצאות לרחוב חשופות פנים. נו שוין.
אני טוען שההיבט המגדרי הוא תפל ביחס לדת. הן הגברים והן הנשים משועבדים לממסד הדתי. ובמדינה שאיננה תיאוקרטית השיעבוד הזה נובע מרצון ובחירה חופשית.
בניגוד לתיאוריות פמנסטיות מטרת הממסד הדתי היא לא לשעתק את דיכוי הנשים על ידי הגברים אלא לשעתק את דיכוי החברה כולה על ידי ערכי המסורת.
עכשיו- אפשר לקבל גישה כזו ולכבד בחירה של בני אדם לשעבד עצמם לממסד הדתי. ואפשר להחליט שאנחנו בעמדה של 'הנאור' שבא להציל את הילדים הפרמטיביים שהם 'תינוקות שנשבו' בגישה הדתית עקב האינדוקטרינציה שעברו ולא באמת יודעים מה טוב להם.
אני חושב שבמדינה דמוקרטית שאין בה חוקים הכופים את הדת בחירתו של האדם לחיות כאדם דתי היא בחירה רצונית שלוקחת בחשבון את כל היתרונות והחסרונות של חיי הדת ויש לכבדה ולא להתערב בה כל עוד איננה פוגעת בזולת. זה שאישה לובשת רעלה בשום דרך לא פוגע בפרהסיה או בזולת.
אתה מתעלם מעובדות פשוטות-
א. אין סימטריה בין גברים ונשים בחברות הדתיות (בוא נצמצם לרגע לדתות המונותאיסטיות). הדבר מתבטא בכל התחומים- החל מהטקסטים (ברוך של עשני אישה), הטקסים (המקווה, קניית האישה ע"י הבעל בחתונה), והעובדה שהפוסקים הדתיים הם תמיד גברים, ואת כל הלכות וחוקי הצניעות תמיד הוגים גברים. מתי פעם אחרונה אישה פסקה מה מותר ואסור לגברים..?
ב. בשלושת הדתות המונותאיסטיות יש דגש רב מאוד על דיכוי האישה ומיניותה. גם אם הגברים מדוכאים ע"י הדת, הרי שהדבר לא נעשה באופן חולני ומיזוגני כמו שהוא נעשה כלפי נשים. אם בעל נואף, מקבלת את העונש האישה. גברים לא צריכים להסתיר חלקי גוף כדי לא לפתות נשים, נשים כן צריכות.
אני מתנגד להתערבות המדינה בלבוש של אזרחיה, נקודה. בניסיון לאסור כיסוי ראש של נשים מוסלמיות יש מנה רצינית של צביעות וגזענות ומעט מאוד דאגה כנה לשחרור נשים מדיכוי.
ברוב הדתות נפוץ למדי דיכוי מחשבה והתנהגות ומה ההיטפלות הזו לכיסוי הראש המוסלמי?
הבעיה היא שבראש רוב הרוצים לאסור את כיסוי הראש מסתובבות חששות ודיעות קדומה שכל אישה מוסלמית הלבושה באורח מסורתי חמור היא בעצמת "מחבלת" פוטנציאלית.
וגם:
http://www.notes.co.il/ronit
באשר לשינוי "הפנימי", אכן כך נוהגות כיום
פמיניסטיות ישראליות אורתודוכסיות בכל האמור בפרשנות מחודשת ופמיניסטית של פסקי הלכה; מעין "הרחבה הגבולות". ראו את המאמר על ספרה של פרופ' תמר רוס, כאן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=471182
הערה נוספת: לפעמים הפורדה או השביס משחררים – משחררים מן המבט החודר, מן ההפיכה לאובייקט מיני.
אם כול הכבוד אני שם לב שברשימות כול הזמן מתלוננים על החוסר שיוויון נגד נשים כאילו אין בעיות אחרות בעולם, יש מספיק קבוצות דפוקות על הכוכב אז למה כול הרחמים מופנים לנשים? די עם זה כבר זה גובל באנוכיות משוועת שלכן הנשים וכרגיל אתן לא רואות אף אחד חוץ מעצמכן ועוד קוראות לזה רגישות.
צר לי, אך ההתייחסות אל כלל הנשים המאמינות כאל חבורת מסכנות שטופות מוח שצריך להכניס להן רעיונות קידמה וחופש לראש היא די משפילה.
אני חובשת מטפחת על ראשי ומקיימת אורח חיים דתי, מבחירה חופשית לחלוטין. ואני מוכרחה לומר שדווקא כיסוי הראש מוכיח את עצמו כגורם אפקטיבי ביותר להתייחסות עניינית אלי, עניינית ומכובדת, ולא כאובייקט מיני. אני רואה את זה בברור במסגרות שונות שאני נוכחת בהן, כשיש נשים וגברים חילונים, והבדיחות והרמיזות הסקסיסטיות חוגגות, אלי תמיד ידברו באופן מכבד.
אפשר להרחיב עוד הרבה על מהות הצניעות, או על עולם הזוגיות היהודית לעומת המיניות היצרית בתרבות המערב, אבל אולי זה לא המקום. בכל אופן, כאשה המתיימרת לכבד כל אדם באשר הוא, הייתי שמחה לראות התייחסות פחות פטרנליסטית. בין המאמינים בדתות השונות יש מספיק אנשים – ונשים – אינטלגנטים, שנוהגים על פי מערכת ערכים נרחבת ועמוקה שהם מאמינים בה, ושיודעים מצוין מה הם עושים.
אני מחפש את ההסבר ה"נכון" לתחושתי האינטואיטיבית שלפיה מטפחת על הראש שאיננה מסתירה פנים היא תקינה בעוד הבורקה או הניקאב הן פסולות.
באשר לח"כית הנ"ל צריך לשאול אותה אם היא מתכוונת גם לכיפה. קל להוציא את הצביעות החוצה.