המושב הראשון בדיון על אתיקה של הטוקבקים, שהשתתפתי בו בתחילת השבוע, עסק בהיבט המשפטי של הסוגייה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון. זה קבע שכל עוד אין הוראה חוקית ספציפית, לא ניתן לחייב חשיפת זהות של מעוול אנונימי באינטרנט.
אני דיברתי על השאלה האם יש לנו זכות לאנונימיות. מסקנת הניתוח שהצעתי היתה שהאנונימיות היא אמנם אינטרס חשוב, ובנסיבות מסוימות מאפשרת פרטיות וחופש ביטוי, אך איננה זכות העומדת בפני עצמה, ודאי לא בעלת מעמד חוקתי; אלא לכל היותר זכות נגזרת או זכות עזר. מכיוון שגם זכויות – אפילו חוקתיות – אינן מוחלטות אלא ניתנות להגבלה, מה שנעשה תוך איזון בינן לבין זכויות או אינטרסים אחרים – קל וחומר אינטרס או זכות משנית.
עד להחלטת בית המשפט העליון בנושא, ניתנו כמה פסיקות בערכאות נמוכות יותר. הסמן הקיצוני שלהן (שהשאלה אם הוא שמרני או ליברלי היא בעיני המתבונן) הוא השופטת ד”ר מיכל אגמון-גונן. בפסיקותיה היא הציבה רף גבוה, שעל-פיו רק במקרים של חשד לעבירות פליליות תוסר האנונימיות. אגמון-גונן השתתפה אף היא בפאנל והסבירה מהן הבעיות הייחודיות בסביבת האינטרנט המקשות על הליכים משפטיים רגילים. ככל שהטוקבקיסט מבקש להזיק יותר ולא פועל באופן תמים, כך ידאג להסתתר טוב יותר; לעיתים פרטי הגולשים כלל אינם נשמרים; הרשת חוצה גבולות של שטחי שיפוט כך שמעורבים בה דינים של מדינות שונות; ובתי המשפט אינם יכולים לנהל תביעות שאין בהם צד שני. מה יעשה הנפגע? יחפש את המעוול. איך, אם לא יסייע בידו הדין? על כך לא ניתנה תשובה. גם עורכת-הדין חגית בלייברג, דוברת נוספת, הציעה שהגולש הנפגע ינסה לאתר את המעוול האנונימי בעצמו. ובמיוחד, שלא יטילו את האחריות על הספקים (שאותם היא מייצגת).
אבל אני רוצה להתרכז דווקא באמירה הערכית יותר של אגמון-גונן, שקבעה שזה לא רק עניין של קושי מעשי, אלא של ראוּיוּת. הרשת יוצרת מרחב מיוחד של ביטוי, ודי בכך שהגולשים יידעו שהאנונימיות לא שמורה להם בכל תנאי כדי שחופש הביטוי יצטנן. ומכיוון שהיא מעדיפה חופש ביטוי רחב יותר היא מוכנה, כך אמרה, “לספוג” את הנזק שנגרם לחלק מהאנשים – אותם אלה שנפגעו מחופש הביטוי של אחרים. (למשל, בפרטיותם, בשמם הטוב, בזכויות היוצרים שלהם וכן הלאה).
אפקט הצינון (chilling effect) הוא שחקן חשוב בשיח ובספרות על חופש הביטוי. כדי להבין אותו לאשורו יש לחזור להבחנה בין מניעה מוקדמת לבין ענישה מאוחרת. מניעה מוקדמת תהיה איסור על הביטוי מראש. למשל: צנזורה, צווי איסור פרסום או צווי מניעה. מחמת חשיבותו ומשקלו של חופש הביטוי, הנטייה העקרונית היא להמעיט ככל האפשר במניעה מוקדמת ולהגן על הערכים המתנגשים בחופש הביטוי באמצעות ענישה מאוחרת. כלומר, לנפגע שמורה הזכות לתבוע את המעוול. הנזק, כידוע, כבר נגרם, ועכשיו אפשר בעיקר לפצות. אבל זה, כאמור, תוצר של משקל כבד במיוחד שנוטים לייחס לחופש הביטוי. דא עקא, שלא ברור שענישה מאוחרת “קלה” יותר מבחינת הפגיעה בחופש הביטוי. האפקט המצנן משמעו שחשש מתביעות עתידיות או מסנקציות (שיכולות להיות לא משפטיות אלא גם חברתיות, שעה שהדובר מזוהה) – יקפיא את הביטוי החופשי, יגרום לאנשים להיזהר זהירות יתר בדבריהם ולהפעיל צנזורה עצמית.
אגמון-גונן, ואחרים, לא רוצים שאנשים יצטננו. ובעיקר לא ביטויים. הם רוצים באינטרנט מרחב יצירתי, חתרני ופורח. לשם כך, כדבריה, היא מוכנה להקריב אנשים אחרים, שנפגעים מכך לעיתים. לא פגיעה אישית סובייקטיווית, פגיעה שבנסיבות אחרות – שעה שיש צד שני – מובאת לבית המשפט ומקבלת סעד אם הצליח התובע לבסס את מאזן ההסתברויות לטובתו, כנדרש בתביעה אזרחית. עולם האסוציאציות הפרוע שלי אשם בכך, כנראה, שלי האמירה שזה נזק שהיא מוכנה “לסבול” הזכירה יותר מכול את הנזק המשני מדיני המלחמה. שעל-פיו פגיעה באזרחים ונזק לרכושם, שעה שהיא נלווית למטרה אחרת שנועדה להשיג יעדים צבאיים, ומידתית להם – מותרת ולגיטימית.
אבל אפשר לשאול עוד שאלה לסיום. בימים אלה מציין Ynet עשור לקיומו. אחת מה”תרומות” הייחודיות שהרים האתר הזה לתרבות האינטרנט הישראלית היא הטוקבקים הפרועים. מובן, כפי שהזכרתי בהרחבה בהרצאתי, שיש לאנונימיות יתרונות. גם בכל הנוגע לשמירה על פרטיות, גם בכל הנוגע לחופש הביטוי, וגם בהגנה על אינטרסים שהתוצאה שלהם רצויה מבחינה חברתית, לא רק מהפרספקטיווה של זכויות האדם (למשל: חשיפת שחיתויות, או גילוי מידע שבאופן אחר לא היה יוצא לאור). ובכל-זאת, לאור אופיים של רוב הטוקבקים ב-Ynet, שמספרם היומי, כך קראתי, מגיע ל-20,000 – יצירתיות? חתרנות? או בעיקר, פשוט, יריקות? איפה כאן התרבות הפורחת שהבטיחו לנו, אם רק נאפשר אנונימיות, גם במחיר “הנזק המשני” של פגיעה באחרים?
עוד בנושא:
השופט ריבלין והטוקבקיסטים
אחרי מות – תגובה תכתוב?
גם אתה, ברוטוס?
קרוא וכתוב 
פוסט מרתק ואני מצטער שבסופו של דבר לא הצלחתי להגיע. אני מבין שיון פדר אמר שנYNET מצנזרים בערך 70% מהטוקבאקים. ואני טוקבקיסט מאד אגרסיבי אבל החומרים שרואים בתגובות של YNET זה כבר באמת יצירת אומנות העומדת בפני עצמה. נוצר שם תת תרבות שהיא כבר לא שייכת לתחום חופש הדיבור אלא לתחום הפכיאטריה.
עדי: אני אכן ציינתי בדברי שכשאני מסתכלת על תמונת המצב באתרים שאני יודעת שמפעילים סינון וניטור – קשה להבין את הקריטריונים ואת המדיניות שלהם. עם זאת, אפשר להבין את העומס שיש על מי שעבודת הניטור מוטלת עליהם, אם 70% מהטוקבקים מסוננים ומה שנשאר זה 20,000…
ועצם הפעלת הניטור היא כמובן לגיטימית לחלוטין. העובדה שמשהו אינו לא-חוקי איננה הופכת אותו לראוי, כפי שהדגשתי שם. לכן אין שום מניעה לאתרים לדרוש הרשמה וזיהוי, או לנטר תגובות על-פי הקריטריונים שהם קובעים. אדרבה.
יש איזה בלבול שאני נתקלת בו לא אחת. העובדה שחופש הביטוי מקבל הגנה מפני סנקציות משפטיות אין משמעה שאתר חייב לארח את כל מה שכותבים על הפלטפורמה שלו. כמו שהעובדה שיש לי חופש ביטוי אינה מחייבת אף מו"ל לפרסם את דברי בעיתון שלו. הוא לא פוגע בחופש הביטוי שלי אם הוא לא עושה זאת. או אם לתת דוגמא אחרת: למקום המספק שירותים ציבוריים אסור להפלות בכניסה אליו; לעומת זאת אני לא חייבת לאפשר כניסה לכל אחד לביתי הפרטי וזה לא יהיה בגדר אפליה.
לא הבנתי את מהות טענתה של אגמון גונן.
יש כאן בעיה טכנית גרידא.
אין כל סיבה לאפשר את "כדבריה, היא מוכנה להקריב אנשים אחרים, שנפגעים מכך לעיתים".שתקריב את עצמה. תמיד יש צד שני. ולא יעלה על הדעת שלא תתאפשר הגנה מפני צד שני. מי ש*מפרסם* דיבה על אחר שישלם את המחיר. שלא תתרץ את אזלת ידה בנימוקים טכניים בדיעבד. אני אישית מוכן להקריב רק עורכי דין, משפטנים ושאר ירקות מן הסוג השולט. אלו שמוכנים שיפגעו בשמי הטוב זכויות היוצרים שלי או בפרטיותי ראויים לעמוד הקלון בראש ובראשונה.
למערכת שלא מסוגלת/רוצה להגן עלי אין זכות קיום.
כוונתה שאין צד שני שניתן לאתר. ובמקרה כזה התביעה נמחקת. זה קורה לפעמים גם בתביעות שלא קשורות לאינטרנט.
ואכן, היא חזרה ואמרה שברמה המהותית האיזון שהיא עורכת הוא בנקודה המקנה הרבה יותר משקל לחופש הביטוי ולחוסר הרצון לצננו, מאשר לנזק הנגרם לצד השני. ולכן היא נגד חקיקה.
אנסח שנית: למה שתהיה חקיקה *שונה* עבור מדית האינטרנט?
האם עורך עיתון כתוב יסתתר מאחרי הטענה שפרסום מכתב אנונימי הוא לגיטימי למרות שהוא, נאמר, פוגע בפרטיותו של שופט זה או אחר כדי שלא יצטנן הכותב?
מה נפקא מינה?
אם אין יכולת לאתר את המפרסם (לאו דוקא הכותב) מסיבה טכנית גרידא – למשל כשהכתוב הפוגע נתלה על עץ באישון לילה… ניחא.
אין המצב כך.
בניגוד ללוח המודעות בשכונה, בד"כ קל יותר לאתר תולה מודעה אלקטרונית ברשת. וגם קל לסנן אותו.
השאלה בעיני היא האם תהיה מוכנה הגב' אגמון גונן לא לגונן על שמה (הטוב?) וגופה שלה כדי שלא נצטנן חלילה .
i wonder
לאנונימיות יש יתרון אבל אסור לה שתקנה הגנה לא הוגנת אפריורי.
נעמה, את צודקת ב100% ומצער שאנשים לא עורכים את ההבחנה שאת עושה בין חופש הביטוי לבין החופש להגיב בכל מצב. אם מישהו מרגיש מצונזר הוא תמיד יכול לפתוח בלוג משלו ולכתוב שם מה שהוא רוצה כך שבוודאי חופש הביטוי לא נפגע. אני בעד רישום בסיסי של טוקביסטים שלפחות ידעו שאפשר יהיה לאתרם. עצם הזיהוי יפחית את כמויות הרפש בצורה משמעותית. ואם ווינט אומרים שהם מצנזרים 70% אז הם כנראה צריכים לצנזר 90%. הבעייה היא שמכמות מסוימת, אף אחד לא קורא יותר תגובות. יש הרבה תגובות חסרות משמעות (חלקן גם משבחות). אם אתרים היו מצמצמים את מספר התגובות ומתירים רק תגובות איכותיות לפי שיקולם, יוכל להתקיים דיון ממשי בטוקבקים ולא רק שיח חירשים. זה גם יגרום לאנשים קצת לחשוב ולהתאמץ לפני כל תגובה.
תודה על פוסט משובח.
בארה"ב נערה התאבדה לאחר תקיפה בריונית שלה באינטרנט, בהיעדר חקיקה מתאימה, לא ניתן היה לתבוע את התוקפים.
כשחופש הביטוי הופך לחופש בריונות או הכפשה, יש לרסנו ורצוי בתקיפות.
("על הדמוקרטיה להגן על עצמה").
בדבריה של אגמון-גונן יש ניחוח של התבשמות עצמית ב"נאורות ומודרניות", המבטל את הרגישות לפגיעה בזולת, מקומם.
צריך להעמיד דברים על דיוקם: הילדה סבלה מהתנקלות פיסית ובניגוד למה שהעיתונות הטכנופובית רוצה שנחשוב, ההשפעה שלה הייתה גורם חשוב מאוד במותה של הילדה. לדוגמא: ילדות אחרות נהגו לזרוק עליה חפצים, לקלל אותו בפנים, להתקשר מספר לביתה, לרדוף אותה וכד'. מספיק במעשים אלו כדי להביא מתבגר להתאבדות ולא מובן לי איך הרשת הפכה למרכיב מרכזי כאן (בעצם מובן לי – טכנופוביה שממנה סובלים אנשים מבוגרים יותר שהם רוב צרכני החדשות).
אם כבר אז "האלימות" ברשת הרבה פחות מסוכנת כי הרשת מאשפרת לנו לחסום את מי שאנחנו רוצים, להסתיר את הזהות שלנו או פשוט לא לגלוש לאתר שבו יכולים לפגוע בנו. כרגיל הציבור (קרי, אספסוף) רוצה למצוא שעיר לעזאזל ועכשיו, אחרי מטאל, גוטים, ומשחקים תפקידים הגיעה תורה של הרשת. זה הכל.
רק כדי להקשות ולהציג צד שני –
את מניחה שעוול ועבירה על החוק הם זהים/דומים. הרבה פעמים המצב הוא הפוך – החוק מגן על החזק והאמיד, ולקולות הדיסידנטיים בחברה יש מעט יכולת לאתגר אותם, ללעוג להם ולהתריס באופן אפקטיבי, מבלי שיטענו שנפגע שמם הטוב, דיבה וכיו"ב, שבישראל, כידוע האצבע קלה עליהם, והחוק לצידם. קשה להשמיע דברי ביקורת לא פופלריים ענייניים (שאינם הסתה והשתלחות) בכלי התקשורת הרגילים, ובעיקר המסחריים.
כאן הטכנולוגיה של האנונימיות דווקא עוזרת מאוד. לראשונה יכולים אלו שקולם מושתק להציג עמדה לא פופולרית ולהקשות על החזקים. לדוגמה: האתר masbirim.co.il אפשר ביקורת חזקה ואפקטיבית על האתר הממשלתי (ולא משנה כרגע לאיזה צד פוליטי, כי אנחנו מדברים על העיקרון שיכול לשרת את כולם מחר) תוך שהוא מפר את זכויות היוצרים של המקור, וזהו דווקא מקור כוחו. אילו היו צריכים לחשוש מדיבה וזכויות יוצרים וכל מיני דברים כאלה, הרי שהיה מדובר בעצם בכלים הבאים לסייע למכבש של הפחדות, שסופם צנזורה עצמית. גם "אם תרצו" משתמשים בכלים האלו להפחדה, בעזרת הארסנל המשפטי והכלכלי האיתן שמאחרויהם: מפני שפייסבוק אינה מתירה אנונימיות למשתמשיה, תבעה העמותה את המנהלים של קבוצת-פייסבוק שכתבה (בצדק) שהם פשיסטים, במיליוני שקלים.
במילים אחרות, הרבה פעמים המעוול הוא דווקא החוק, והטכנולוגיה האנונימית מאפשרת חתרנות לחלש. כמאמר המבריק: "החוק, בשוויונו הנהדר, אוסר על העשיר והעני כאחד לישון תחת הגשר ולקבץ נדבות". סגירת החלל של האנונימיות עלולה להציב את ישראל במקום שונה ממדינות דמוקרטיות, ולדחוק את הקולות האלו לפעול מחו"ל או מבתי-קפה.
ובאשר לספקיות, צריך להזכיר שלפחות טכנית, יכול אדם מקרית גת להתחבר לספקית אינטרנט משיקגו, קהיר או קזחסטן.
אני מסכימה מאד. למען האמת חלק גדול מהרצאתי הוקדש ליתרונות האנונימיות. בעיקר בהקשר של פרטיות וחופש ביטוי, וגם אינטרסים חברתיים. אף כי מסקנתי היתה שאין לה מעמד של זכות עצמאית. היא עדיין אינטרס, או זכות עזר, חשוב/ה.
רק כדי להבהיר: אני השתמשתי כאן במלה "מעוול" במובן המשפטי, של מי שמבצע עוולה (אזרחית). לא במובן הערכי שאליו אתה מרפרר. לא זיהיתי עוול במובן הרחב הזה עם עבירה על החוק.
כתבתי יותר מפעם אחת באופן ביקורתי על תביעות דיבה שנועדו לצנן (SLAPP). אבל צריך לשים לב שגם כאן אין בהכרח דרישה לחשיפה אוטומטית, או אפילו קלה מאד, עם כל טענה של צד שני שנפגע. קיימת פסיקה של השופט עמית (כיום בביה"מ העליון) שמציגה עמדת ביניים, המבקשת "דבר מה נוסף" לעצם העוולה לכאורה שנגרמה (שהיא, ע"פ פסיקת השופטת ד"ר דרורה פלפל מספיקה. זוהי הפסיקה המקלה ביותר). כרגע כל זה לא רלוונטי כי ביה"מ העליון סתם את הגולל על האפשרות לחשוף בכלל במקרים כאלה, עד לחקיקה מתאימה. לדעתי מצב זה איננו סביר. ועוד יותר מכך הדרישה שלא תהיה שום רגולציה בדין שתאפשר חשיפה כזאת.
אגב, אינני מסכימה אתך ש"בישראל, כידוע (…) החוק לצידם". (לצד תובעי הדיבה). מי שמצוי ולו מעט במאטריה הזאת, יודע שדי קשה לבסס בישראל תביעות דיבה. (זאת מעבר לכך שבדרך, לעיתים קרובות, הנזק הנגרם לשמו הטוב של תובע גדול יותר מן הנזק הראשוני שבגינו תבע). אבל נכון שאיום בתביעת דיבה עושה לעיתים קרובות את העבודה המצננת, שלא לדבר על הגשת תביעה (שאחר כך נמחקת בקול דממה דקה).
מתוך רשומה:
טוקבקיסטים אנונימיים: קושיה אתית ישנה-חדשה
אתמול (7.6.2010) נכחתי ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, שנערך תחת הכותרת "האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי והיבט תקשורתי". הכותרת העלתה מן האוב פרשיות שהגיעו עד לפתחם של בתי המשפט בכל הערכאות ואת היוזמה והקריאה של ח"כ ישראל חסון, חבר לשעבר בסיעת 'ישראל ביתנו', למסד באמצעות חקיקה כללים לניהול תגוביות לכתבות בעיתונות המקוונת בעיקר. סוגיית הטוקבקיסט ה"אנונימי" נדונה ביום העיון בשני מושבים. "אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון" נדונה במושב שעסק בהיבט המשפטי. לא צריך להיות רגיש במיוחד כדי לחוש סלידה לעתים מטוקבק מתלהם, החתום על ידי כותב אנונימי,במיוחד כשאין אפשרות לאתרו ולתבוע ממנו את עלבוננו. לא חסרים כאלו שמכוונים חצי רעל לכל כיוון אפשרי ומנצלים לרעה את נישת הטוקבק למטרות מסוג זה.
היה חסר איזון ביום העיון בין "הטוב" לבין "הרע" שבתופעת הטוקבקים האנונימיים. וכך נעשה עוול למחקרים שמראים שהיער איננו שורץ בזאבים טורפים, כפי שנהוג לחשוב במקומותינו.
http://hatzlacha.wordpress.com/2010/06/08/%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a7%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9d/
"בימים אלה מציין Ynet עשור לקיומו. אחת מה”תרומות” הייחודיות שהרים האתר הזה לתרבות האינטרנט הישראלית היא הטוקבקים הפרועים."
נכון, אבל מה כבר אפשר לצפות מהם?
מדובר באתר מיינסטרימי (כלומר כזה שממילא לא ימשוך אליו אנשים חתרנים) שלתגובות בו יש תוחלת חיים קצרה במיוחד. מצב כזה מעודד תגובות שבהן שולט הרגש ולא השכל. מבחינה פרקטית, מתוך מאות תגובות על עשרות כתבות נזכור טוב יותר את הל"ת ולא תגובות עם טקסט ארוך ומחושב. ואם כבר ההטעיה היא כלפי מעט טקסט, אז הטוקבקיסט ירצה שהכותרת/טקסט שלו יהיו חריפים יותר וקצרים יותר כדי שהקורא יעצור לקרוא אותם.
לעומת זאת במקומות שבהם יש מעט כתבות (אבל הן איכותיות) מתפתח דיון חשוב יותר ולמגיבים יש השפעה וחשיבות גדולה יותר הן על הקורא והן על הכותב (ודרכם על רבים אחרים). מכאן ההשפעה הגוברת שיש לבלוגוספרה במקומות מתורבתים יותר.
כמו כן אתרים שלא חלק מהמיינסטרים מספקים את עיקר החומרים המאתגרים והאינפורמציה שאסורה ע"י הממסד.
אלו האנשים שזקוקים לאנונימיות ולהגנה מפני רדיפה משפטית ולא טמקא ודומיה. לכותבי טמקא ממילא יש הגנה מסוימת מעצם היותם עיתונאים והמגיבים שם לא מסוגלים לתרום דבר. כמו כן לטמקא יש מספיק כסף וכוח להלחם בתביעות דיבה ולהגן על מגיביה, בעוד שאתרים חלשים יותר לא מסוגלים לכך אלא אם כן יש הגנה רחבה לאנונימיות.
אם כן טמקא היא תופעת לוואי ולא טיעון בעד האנונימיות. למזלנו, כמו כל דבר ברשת, הטרולים של טמקא יכולים לפגוע רק באלו שמתייחסים להם וקוראים אותם. ככה שגם בתור תוצאה שלילית הטוקבקיסטים הם לא משהו – צריך רק עור קצת יותר עבה וזהו – הם מפסיקים להיות בעיה.