הטור גברת מג’ונדרת של צפי סער עוסק היום בין השאר ב”מחלוקת הגופיות” בשייח ג’ראח. בניסיון להציג את הטיעונים שעלו הוא מאפשר לחזור ולהתייחס לכמה טענות בעייתיות עד מאד שעלו בוויכוח במקומות שונים, גם כאן בתגובות לפוסט הקודם. סער מנסה ללכת בין הטיפות ולצאת בסדר עם כל הצדדים. ניסיון שלא רק מכניס אותה לסתירות אלא גם, כידוע, אף פעם לא עולה יפה. (“מי שעומד באמצע חוטף משני הצדדים”, זכור לי משפט מאחד מסרטיו של ג’אד נאמן). אז הנה: על ההגחכה, ההסטה, יחסיות תרבותית ונשים כסוכנות של דיכוי חברתי.
לא עצם לבישת גופיות היא עניין פמיניסטי, כפי שמיהרו ללגלג על המוחות. טקטיקה ראשונה של הקטנה: הגחכה וזלזול. תראו במה אתן מתעסקות. זה הפמיניזם שלכן? על זה אתן נאבקות? בזה אתן מתעסקות? פמיניסטיות של גופיות ספגטי.
כותבת סער: “נכון, העניין כאן אינו הגופיות כשלעצמן, אלא החופש ללבוש מה שאת רוצה.” והפתרון שהיא מציעה הוא שמי שמרגישה ש”ההגבלה על הלבוש פוגעת בחירות הביטוי שלה – שתימנע מלבוא לשייח ג’ראח”. זהו טיעון פשטני ופתרון האומר את המובן מאליו ברמה המעשית ושום דבר ברמה העקרונית. לבוש הוא הרבה יותר מחופש ביטוי. לבוש הוא זהות. והחירות לבטא את הזהות שלי היא חלק משמעותי באוטונומיה שלי ובריבונותי על גופי. במיוחד לאור העובדה שקוד לבוש מחמיר הוא דרך נפוצה של שליטה על הגוף הנשי ומשטורו.
בעצם, נטען, מי אמר שכיסוי מבטא דיכוי נשים יותר מאשר חשיפת הגוף? הרי כיסוי הגוף כמו ערטולו יכולים שניהם לבטא דיכוי ושליטה בגוף האשה. הראשון רואה בה גורם פתייני שצריך להסתיר מעין הגבר שאינו שולט ביצריו; השני – גורם פתייני שהגבר נהנה מהיחשפותו. כך או כך, הנשים אינן סובייקט אלא אובייקט של היצר הגברי. אפשר לטעון ששום בחירה איננה נקייה לחלוטין ממוסכמות ואינדוקטרינציה חברתית. זה כמובן נכון. אבל עדיין יש הבדל בין בחירה המושפעת גם מנורמות הנשלטות בידי הליבידו הגברי (לבוש חושפני), לבין כפייה על אשה צניעות (אי-חשיפה) או אפילו קריאה או בקשה כזאת. השליטה בגוף הנשי ומשטורו לובשת צורות שונות, והכתבה של קוד לבוש היא אחת הראשיות שבהן. דרישה מנשים להתכסות בפומבי היא בעצם ביטוי לדחיקתן מן הספירה הציבורית: מקומה של האשה הוא בבית. ואם אי אפשר להחזיקה שם, tough luck, והיא יוצאת לרשות הרבים, הרי יש להסתיר אותה מעיני הבריות. על-ידי לבוש הולם.
“בעיני, כיבוד התרבות של בני אדם שבאים להיאבק לצדם אינו פוגע בפמיניזם”, כותבת סער. ומוסיפה מיד: “בכל מקרה, דבר אחד ברור: חשוב מאוד להדוף כל ניסיון לבקש מנשים לחכות עם הדבר הקטן והפעוט הזה של הפמיניזם [שבכלל לא נפגע כאן לדבריה, mind you… – נ”כ] עד שכל המלחמות והבעיות הלאומיות ייפתרו”. כן, רק זה בדיוק מה ששנאמר בדיונים שהתפתחו במקומות שונים סביב הבקשה הזאת. ונחשו מי, כמו תמיד, מתועדפות לסוף.
כיבוד התרבות של האחר זה דבר נפלא. ובכלל, התחשבות ונימוס הם תמיד רצויים, כפי שכתבתי כבר בפוסט הקודם. רק מה קורה כאשר התרבות הזאת מדכאת את החברים החלשים בה, על-פי רוב נשים וילדים? מומלץ לקרוא את סוזן מולר אוקין, על הקשר בין רב תרבותיות לדיכוי נשים. בקלף השחוק של “מנהגים מקומיים” תמיד נעשה שימוש כדי לדכא נשים או להשאיר אותן במקומן. “מעולם לא היו אלו בני-האדם שהתלוננו על האוניוורסליות של זכויות-האדם, או ראו בהן כפייה מצד המערב או הצפון. לעתים קרובות, היו אלו המנהיגים שלהם”, אמר קופי אנאן. זכויות אדם אינן רלטיביסטיות מוסריות. המושג של זכויות אדם איננו שווה נפש כלפי תרבויות שערכיהן מתנגשים עם זכויות אדם אוניוורסליות. פרקטיקות תרבותיות שבבירור אינן מתיישבות עם זכויות אלה אינן קבילות בעיניו. women rights are human rights, כדאי להזכיר.
אבל זה רק בסוגריים. כי בניגוד לטענה המקוממת שנשמעה, אף אחד לא ניסה כאן לשנות את התרבות הפלסטינית. הבקשה הופנתה כלפי הישראליות. כבוד, כנראה שגם את זה צריך להזכיר, הוא דו-כיווני. אבל איכשהו מנהגים דתיים נתפסים תמיד ככבדי משקל יותר מהעדפות אחרות, מה שמוביל לכך שהוויתור נדרש מן הצד השני. (הקדשתי לזה בעבר פוסט שלם). גם סער ממחזרת את הטענה השגויה הזאת: “יהודים בעלי כוונות טובות רוצים לעזור לפלסטינים מנושלים, אבל אויה, החברה שהם רוצים לעזור לה לא תואמת את קני המידה הליברליים שלהם, אז הם מנסים לשנות אותה”. סליחה, התבלבלתם: אף אחד לא ביקש מהפלסטיניות לא להגיע להפגנות בכיסוי ראש או גוף. מי שהתבקשו לשנות את מנהגיהן הן הישראליות.
[עוד יותר בסוגריים אעיר כי מאבק בתרבויות דכאניות יוצר את סוג הפרדוקס של you’re damned if you do and damned if you don’t: אם את מנסה את מואשמת באימפריאליזם תרבותי וניסיון לכפות את ערכייך. אם את לא מנסה – את מואשמת בכך שהשלמת עם כך שלנשים “ההן” מגיע פחות ממך].
הטענה האחרונה שנשמעה היא כי הבקשה הגיעה בכלל מנשים. ובכן, בכל הכבוד, אין לכך שום משמעות. “מעמד האשה”, אם לכנותו כך, הוא בעיה חברתית; לא בעיה של נשים. וכך גם סוכני החיברות – ודפוסי הדיכוי של החברה – יכולים להיות גברים ונשים כאחד. למעשה, נשים (מסוימות) היו מאז ומעולם הסוכנות המוצלחות ביותר של חיברות דכאני. ולא מוכרחים ללכת כל כך רחוק כמו להזכיר שנשים הן אלה שמבצעות מילה בבנות הצעירות, אבל אפשר. אחרי הפוסט האחרון, שאל אותי יקירי אם אשה הנענית ל”קריאה” עושה מעשה לא פמיניסטי. עניתי שאני ממש לא ממשטרת הפמיניזם (או משטרה אחרת). שכל אשה תעשה כרצונה. אבל שלא תקרא לאחרות לדכא את עצמן בשם מאבק יותר חשוב, כביכול. כי זה שנשים מנסחות את הקריאה הזאת או מצדיקות אותה – זה בעיני שיתוף הפעולה הכי עלוב שלהן עם הדיכוי של נשים בחברה. כמעט תסמונת סטוקהולם, בשינויים המתחייבים.
עוד בנושא:
רעלות ושביסים
הגנה תרבותית: על חשבון מי?
שחיטה כשרה, חופש הדת וזכויות בעלי חיים
א. אף אחד לא כופה על אף אחד שום דבר. לא רוצה להפגין בשייח ג'ראח? תפגיני מול עיריית ירושלים, בגופייה או בעירום. כיכר ספרא היא לא פחות מרחב ציבורי משייח ג'ראח, אולי אפילו יותר מבחינת הנראות לציבור היהודי.
ב. בחברה הפלסטינית קיים דיכוי נשים עד כדי כך שבחלק גדול מהכפרים נשים לא מורשות להשתתף בהפגנה או לנאום בה. כך שבעצם זה שהפלסטינים בשייח ג'ראח משלימים עם נשים שמובילות את ההפגנה ונואמות, הם עושים פשרה מסויימת לקראת היהודים.
אם נניח שהיינו רוצים להפגין לצד חרדים, ייתכן שהם לא היו מסכימים שנשים ידברו במיקרופון, או שהיו דורשים מתחמים נפרדים לגברים ולנשים. אבל זה לא המצב בשייח ג'ראח.
כך שהפשרה במקרה של שייח ג'ראח היא לא חד צדדית, אלא דו צדדית. גם הפלסטינים בשייח ג'ראח עושים פשרה מסויימת על הערכים שהם רגילים להחזיק בהם.
ובכל מקרה ההשפעה של היהודים הליברלים על הפלסטינים המסורתיים גדולה הרבה יותר מההשפעה ההפוכה.
וההשפעה הזאת מתרחשת לא רק פעם בשבוע בהפגנה ביום שישי, אלא יום יום במגע שוטף ומתמשך של הפעילות והפעילים עם התושבים המקומיים.
באופן טבעי, לפעילות שנמצאות בשכונה שלוש פעמים בשבוע קל יותר להתחשב במקומיים שהן מכירות אישית מאשר מפגינות שמגיעה מת"א פעם בחודשיים, וממילא לא מקיימת שום אינטראקציה עם המקומיים חוץ מלקנות מהם מיץ תפוזים או תורמוס. ובאותו אופן טבעי, עושה רושם שרוב המתנגדות לבקשה הן כאלה שלא נמצאות בשייח ג'ראח כל יום שישי.
אני חורגת מהחלטתי לא להתערב בתגובות (כמו שנמנעתי גם בפוסט הקודם בנושא), כדי להמליץ, אם יותר לי, לקרוא את הפוסט לפני שמגיבים לו.
כתבתי: "עדיין יש הבדל בין בחירה המושפעת גם מנורמות הנשלטות בידי הליבידו הגברי (לבוש חושפני), לבין כפייה על אשה צניעות (אי-חשיפה) או אפילו קריאה או בקשה כזאת". (הדגשה שלי כאן).
ואם כבר התיישבתי: הנקודות שהפוסט מנסה להתייחס אליהן הן עקרוניות. התייחסות לשאלה האם המתנגדות כן מגיעות או לא מגיעות לשייח ג'ראח היא עוד טכניקה של הסטה שהתייחסתי אליה בפוסט. הפעם הסטה מגופם של טיעונים לגופן של טוענות.
ערב צונן, שיהיה.
נעמה (וגם חנה)
סך הכל אמיתי אמר די בפירוש (וגם מרמיט בהמשך) שאם תאלצו אותם לבחור הם יודעים במה הם בוחרים.
אירוני?
דוחה?
צפוי?
גם וגם וגם?
לא בטוחה שיש לי זכות להביע דעה בעניין, אני אפילו לא קונה מהמקומיים כוס מים.
נעמה – אני לא טוען שמי שלא מגיעה לשייח ג'ראח דעתה אינה נחשבת או לגיטימית.
אני טוען שאין לה הכרות עם הפלסטינים ולכן פשוט פחות אכפת לה מהם, מדעתם ומרגשותיהם.
אולי למי שמייצרת יחסי ידידות עם הפלסטינים בשייח ג'ראח חשוב יותר לשמור איתם על קשר ולהאבק מאבק משותף מאשר ללכת בגופיה, ולמי שלא אז לא.
לא מוכנה להעדיף את המאבק המשותף על פני החירות ללבוש גופיה? תפגיני מול העירייה, מה הבעיה?
אמיתי, אין פשרה דו צדדית באמירה "לא רוצה להפגין בשייח ג'ראח? תפגיני מול עיריית ירושלים, בגופייה או בעירום". הבקשה הזו היא הכל חוץ ממאבק לשוויון, לזכויות או לכבוד האדם, אם זו הארגומנטציה המלווה אותו. אני אכתוב על כך היום ואעלה כאן קישור. עד אז, אני מפנה אותך לאותו שטח עיוור רחב וגדול של כל מי שמצדד בבקשה הזו. כפי שנעמה היטיבה להבהיר, לא מדובר בקוד לבוש או בגופיות, גם לא בהתחשבות – מינוח עקר, ברגע שההתחשבות משמעותה אי-התחשבות בזכויות היסוד של מי שמתבקשות להתחשב. אלא בתיעדוף זכויות אדם. הפמיניסטיות לא נאבקות על ללבוש גופייה, אלא על זכות היסוד ללבוש מה שבא להן.
חנה, נראה לי שלא הבנת אותי.
הפשרה הדו צדדית היא מה שקורה בשייח ג'ראח.
בשם המאבק הפמיניסטי הקדוש אתן מתעלמות במפגיע מן העובדה שהמפגינים היהודים הם אורחים בשייח ג'ראח.
האם את טוענת שלפלסטינים, המארחים, אין שום זכות על המרחב הציבורי שלהם, והם צריכים להתבטל לא רק בפני הצבא והמשטרה הישראלים אלא גם בפני הפמיניסטיות הישראליות?
אם את לא מוכנה להתפשר על עמדותייך ולבושך אפילו מילימטר לקראת המארחים, אז אל תבואי להתארח.
תלכי תפגיני נגד הפינוי בהפגנה של יהודים חילונים בלבד מול העירייה, ושם אף אחד לא יגיד לך מה ללבוש.
אמיתי, הבעייה היא שלא מדובר על פשרה הנוגעת לבגדים. זה לא דיון על קוד לבוש אלא על עקרונות, שבפנייה הזו לנשים נראה שהתרסקו לרסיסים קטנים.
מי שמרגישה שההגבלה על הלבוש פוגעת בחופש הביטוי שלה יכולה גם להגיע בגופייה לשייח ג'ראח.
לא יגרשו אותה, כמו שאפשר לראות בכל וידיאו מההפגנות.
בכל העלייה הזאת על הבריקדות, התעלמתן מפרט אחד קטן: מדובר ב*בקשה*, לא בדרישה.
מה שקורה פה זה "שיח של זכויות" שיצא מפרופורציות. שמעמיד זכויות תאורטיות ואבסטרקטיות מעל המציאות בשטח, שעוסקת בהתחשבות ולא בזכויות.
נעמה, כל הכבוד, כל הפוסט מעולה. תודה רבה לך!
תודה נעמה,
אכן פוסט מעולה וחד, מאוד שמחתי לקרוא.
נעמה תודה! הפנת את תשומת הלב ל"בעיה נפוצה" כשיש התנגשות במאבק על זכויות מבקשים מנשים לחכות ולוותר כי הרי תמיד יש משהו "חשוב יותר." הרי זו "רק גופיה" מה הבעיה למה "לעשות ענין" כשדברים חשובים יותר על הפרק…|
הסוגיות שנעמה מטפלת בהן בפוסט הנוכחי הן עקרוניות ומהותיות, בעוד תגובתו של אמיתי ס' מצביעה על חשיבה קונקרטית, ואם יורשה לי לשפוט מתגובתו ורק מתגובתו, גם על ראייה לטווח קצר.
העניין הוא שכמעט בכל מפגש בין תרבויות שונות תמצא נקודת מחלוקת תרבותית שניתן וצריך ליישב אותה, ומטבע הדברים הפשרה תמיד תגיע מהאוכלוסיה הליברלית יותר, וזאת בשל לוגיקה פשוטה – למי שאסור (לאכול חזיר/לשטוף כלים/לראות בשר נערה חשוף – ואגב, לא המצאתי כלום, כל אלה איסורים מדתות שונות) אסור לעשות זאת, ופשרה הינה פגיעה חמורה בעקרונותיו (המונח ייהרג ובל יעבור שימש ומשמש כמונח הלכתי טהור הרבה לפני שהתחיל לשמש אותנו כביטוי דרמתי.) אך מי ש*מעדיף שלא* (להימנע מאכילת חזיר וכן הלאה) יכול, במסגרת המפגש הבין תרבותי, להתגמש.
למעשה, מדובר במלכוד לפיו ככל שאתה יותר מתקדם וחופשי, מוטלות עליך יותר מגבלות כשאתה נפגש עם האחר.
אתה פשוט טועה – הפשרה היא דו צדדית.
הפלסטינים מתפשרים כשהם מקבלים נשים שמארגנות, מובילות את ההפגנות וקוראות סיסמאות במיקרופון.
אני יודע שלנו זה נראה מובן מאליו, אבל בעיניהם זה לא.
אמיתי,
פשרה לא יכולה להיות דו צדדית אם רק נשים ורק מצד אחד משלמות עליה מחיר בחופש הבחירה שלהן. הרחבתי על כך אצלי בפוסט.
חנה
חנה,
גם הנשים מן הצד השני משלמות מחיר אם נאסר עליהן לצאת החוצה מהבתים שלהן בזמן ההפגנה בגלל שיש בה מופעים של אי צניעות.
וגם הגברים הפלסטינים משלמים מחיר אם התוצאה של חשיפה ממושכת לליברלים יהודים היא כרסום בשליטה הפטריאכלית שלהם.
אחד הטקסטים הבהירים החד משמעיים והפמיניסטיים ביותר שקראתי בנושא תודה נעמה על השחרור מההתנחמדות שראינו אצל כותבות אחרות.
למה ההיטפלות הזו לשיח ג'ראח? אני רוצה לראות רואת חשבון שתגיע בגופייה לפירמה בה היא עובדת. אני רוצה לראות כלכלנית שתגיע בגופיית ספגטי לבנק. יודעים מה אני רוצה לראות טלרית או קופאית שתגיע ככה למקום עבודתה. אני רוצה לראות עורכת דין שתקבל את לקוחותיה בגופיית ספגטי, איזה צעקות ואיומי פיטורין (לא לדבר על מניעת קידום) שהיא תקבל מהבוס שלה. אם אתם חושבים שהעולם החילוני כל כך ליברלי. מה בדיוק יקרה לעורכת דין שתייצג את לקוחותיה בבית משפט בגופיית ספגטי? האם דורית בינייש לדוגמה תקבל זאת? או שפתאום היא תתחיל לדבר על קוד לבוש שמכבד את מעמדו? איך בדיוק יתייחסו למרצה שתנאם בכנס מכובד למשפטים או לכלכלה באוניברסיטת הארוורד או פרינסטון או אוניברסיטה פלצנית אחרת, אם היא תגיע בגופיית אצבע? למה דווקא להיטפל לשייח ג'ראח? כדי עוד פעם לתקוף את השמאל הרדיקלי?
יש הבדל בין קוד לבוש שנובע מערכי הסתרה וצניעות, לבין קוד לבוש שנובע ממניעים אחרים ולא כרוך בהיררכיות מבוססות מין. להופעה בבתי משפט (לפחות בערכאות הגבוהות) יש כללים קפדניים. אסור גופיה כמו שאסור ג'ינס (ולא משנה אם מדובר בחצאית ג'ינס שמטאטאת את הרצפה או במכנסוני ג'ינס גזורים).
במשרדים שמנהיגים קוד לבוש, ההגבלות בד"כ הן לא על "לבוש חשוף" אלא על "לבוש זרוק". רוצה לומר – לא יסתכלו בעין יפה על גופיה או חולצה גזורה-סוף-מסלול-2010-כבוד!!!1, אבל כנראה שלא תהיה בעיה עם חצאית מיני מחוייטת.
נעמה הנושא מעניין וחשוב, והצגת את הדיון באופן מעמיק, ועל כך תודה.
לדעתי יש כאן מלכוד כמובן, ובהחלט לא ארצה להחליט לנשים (אלו ואלו) מה ללבוש או לא ללבוש (ובלי קשר: גם לא לגברים), ולכן קשה לי שבעתיים לנקוט כאן עמדה נחרצת. עם זאת, אני יכול להקשות טיפה על הפתרון "שכולן תעשינה ככל העולה על רוחן", שהוא אולי נכון מאוד היפוטתית, אך קשה לפעילות במציאות. באירועים רבים של מחאה בגדמ"ע נשים (יהודיות וזרות) מוטרדות מיניות (החל מצילום בפלאפונים ממרחק אפסי, ועד נגיעות והערות, וזה מאוד נפוץ), ואלו מקומות פגיעים במיוחד מבחינת ההגנה עליהן ותחושת הביטחון, ולכן פעילות רבות נמנעות מלהגיע שוב, או נמנעות מלהגיע בלבוש חשוף. כך שלדבר על העיקרון זה שונה מהפעולה, וצריך לחשוב היטב מה עושים במקרים כאלו של הטרדות ותקיפה בהיעדר החוק. הרי בפועל, כשמישהי מוטרדת ובוחרת לא לבוא, או לא ללכת בלבוש חשוף, אי אפשר לומר שמדובר בבחירה חופשית לגמרי. האם זאת לא כפיה?
בהחלט, העיסוק בנושא חשוב ביותר וגם הטענה שלא נכון לכפות על מפגינות להתלבש כך או אחרת נשמעת לי משכנעת, אבל הדברים רחוקים מלהסתיים ב"שכול אחת תעשה ככל העולה על רוחה", בין היתר מפני הפרדוקס שציינת, ומפני שהלבוש החשוף הוא לפעמים ניסיון למנוע הטרדה. זה לא מספיק לרצות להתלבש באופן חשוף (לאלו שנוח להן עם זה, למשל בקיץ) משום שלדבר יש השלכות ממשיות על ההתנהגות בשטח, וההתנהגות הזאת דורשת מחשבה ופעולה, גם בלי קשר למצב הנשים הנכבשות.
נעמה, קודם כל יפה לראות שהתאמת את התמונה לנושא בבחינת "נאה דורשת, נאה מקיימת"(-:
באחת ההפגנות כעסתי מאוד על הדרישה (לא הבקשה) שלא להניף דגלים כחולים לבנים (כאלה שהמילה שלום רשומה בהם). חשבתי שגם אם אני לא הייתי עושה זאת, אם מישהו רוצה להניף דגלים כחולים לבנים, אין סיבה למנוע זאת ממנו. כשחבר הסביר לי שהיות וההפגנה מתקיימת בשטח כבוש, הנפת דגלים שהם דגליו של הכובש פוגעת באוכלוסייה המקומית, הבנתי וקיבלתי זאת מייד.
לכן גם קל לי להזדהות עם מה שאמיתי כתב.ההפגנה בשייח ג'ראח מתקיימת מלכתחילה במקום בו כולנו אורחים וכולנו בני העם הכובש. אף אחד לא מכריח אותי לבוא לשייח ג'ראח ובדיוק כמו שלא היה עולה על דעתי להיכנס לבית כנסת בלי לשים כיפה או למסגד בלי להוריד את הנעליים (גם אם הייתי חושב שכיסוי ראש והורדת נעליים הם סממנים פרימיטיבים), לא עולה על דעתי לכפות על מארחיי את ערכיי.
[…] מסכימה איתה. ועם נעמה כרמי, שהיטיבה לסכם היום את המענה לתשובות הטיפוסיות שניתנו למחאה נגד בקשת […]
ידין – מעניין שגם בהפגנות בתל אביב, שלא לדבר על כפרי המשולש, איזור ישראלי ריבוני עד כמה שאני זוכר, לא היו דגלים כחולים לבנים (ודווקא כן דגלי פלסטין של האורחים). מעניין איזה לוגיקה עקומה תמצא תרוץ לכך.
צור, אני לא מבין את השאלה כנראה. האם ניסית להניף דגל כחול לבן בהפגנה בתל אביב או במשולש ונאסר עליך לעשות כן? האם אתה מתרעם שהמפגינים במשולש לא מניפים דגלים כחולים לבנים? האם השאלה היא למה בסיום העצרת לציון הטבח בכפר קאסם לא שרים התקווה?
אנא חדד את שאלתך. אשמח לענות.
אתה כמובן טועה. בהפגנה לציון 43 שנים לכיבוש היו די הרבה דגלים כחולים לבנים של מרצ ושלום עכשיו.
יופי של פוסט.
הפוסטמודרניזם והרב תרבותיות אוכלים כל חלקה טובה ומחבלים בקידום הערכים החשובים האמיתיים, באצטלה של תמיכה בקידומם.
צריך להגיד את זה ברור: יש תרבויות, ויש אלמנטים בתרבויות, שאין להיות טולרנטים אליהם. זה אינו חוסר כבוד או התנשאות, זאת האמת של כל מי שערכים הומניסטיים מדריכים אותו.
ההפגנות בשייח' ג'ראח הן הפגנות שדורשות המון פשרות. מכולם.
הוזכר פה נושא דגלי ישראל. ובאמת יש אנשים שלא באים בגלל זה. ומצד שני כבר נתקלתי באנשים שלא באים כי ההפגנות הן "ציוניות" מדי בשבילהם. וגם יש פשרה לא כתובה של להמנע במידה רבה מסמלים מפלגתיים. הקיצרו זה לא מאבק לאנשים שלא מוכנים להתפשר.
אז אני נגד כפיה, אבל אנשים צריכים לפחות לדעת שיש בקשה כזו. שיש אנשים שזה מפריע להם. ויכול להיות שבעולם מושלם זה לא היה צריך להפריע להם, אבל מה אפשר לעשות, עולמנו אינו מושלם.
אז אני אהיה שם, ולמרות החום אבוא במכנסים ארוכים (כי הבקשה הופנתה גם לגברים, וכי כי זה יכול להיות מועיל מאוד למקרים של התעמתות עם המשטרה, או של צורך לקרוע על הרצפה בשביל למצוא זווית טובה לצלם). ואני מקווה שכמה שיותר אנשים ידעו מה באמת חשוב ויבואו.
ידין – התשובה לשתי השאלות הראשונות היא כן (מה לעשות) ולשלישית לא. וכדי להבהיר עוד – האיסור להניף דגל כחול לבן בשיח ג'ראח בגלל שאנחנו כובשים שם הוא תירוץ, הדגל הכחול לבן מוקצה מחמת מיאוס אצל חלק מאזרחי ישראל, יהודים ו(בעיקר) שאינם יהודים בלי קשר למיקומו של הקו הירוק.
זכויות הנשים הן לא היחידות שנרמסות בשייח ג'ראח. גם להט"בים שהביאו דגלי גאווה כדי להמחיש את חיבור המאבקים בעיניהםן (דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי) התבקשו מייד לסלק אותם, כי זה פוגע ברגשות המארחים. גם א/נשים עם שונות מגדרית התבקשו שלא להגיע בלבוש המייצג שונות זו.
באופן כללי יש בעייה גדולה של יצירת דירוג בין דיכויים בהפגנות בשייח ג'ראח וחבל שמהארגנים/ות משתיקים/ות את הביקורות הלגיטימיות.
אמיתי, אם לא הבנת, האנשים שיביאו את השינוי הם לא אלה שמגיעים לשיח ג'ראח כל שבוע ארבע פעמים אלה בדיוק התל אביבים האלה שמגיעים פעם בחודשיים. אם לא תצליחו לגרום להם להתרבות ולגרום להם לתחושה שהם מוזמנים הם לא יבואו, והמאבק ייכשל. כרגע, התחושה היא של אי נעימות ושל חוסר רצון לבוא.
מי שמתחיל את השינוי הם בדרך כלל הרדיקלים, ומי שמצטרף בהמשך הם הפחות רדיקלים ממעגלים יותר רחבים.
לא רוצה להפגין בשייח ג'ראח כי אתה לא מוכן להתפשר?
אין בעיה!
לא חסרים מקומות להפגין בהם שבהם אין בעיה של צניעות. השבוע למשל יש ביום שישי יום סולידאריות עם שייח ג'ראח בהמון מקומות בכל הארץ, כולל תל אביב וירושלים המערבית וחיפה ובאר שבע.
לא רוצה להזדהות עם ערבים?
אין בעיה!
תבוא להפגין בבית שאן עם מנושלי דירות עמידר. תבוא להפגין עם מטפלות הפעוטונים, או עם אחת ממאה הקבוצות האחרות שהמדינה דופקת.
רק בקשה אחת יש לי:
אל תשתמש בתירוץ העלוב של "לא נכנע לדתיים החשוכים" כסיבה לא לצאת להפגין.
אני מסכים ראובן, בוא נאבק למען כך שעורכות דין יוכלו להופיע בבתי משפט ולייצג את לקוחותיהן כשהן לבושות בגופיית ספגטי חושפנית. די לדיכוי הגוף בבית המשפט! די לקוד הלבוש! בוא נאבק למען זכותן של מוכרות, קופאיות, טלריות ודיילות להגיע לעבודה בגופיות ספגטי במקום במדים המדכאים שכופים עליהן!
אני חושב שקוד לבוש הוא דבר טפשי, גם בבית משפט. וגם שם, אני מניח, יש אלמנט של גברים שקובעים לנשים כיצד להתלבש.
אבל יש הבדל ענק. קוד הלבוש של נשים בחברה דתית מוסלמית ואחרת הוא אמצעי שליטה ודיכוי שאין לנשים שום אמירה בקשר אליו (אפילו אם פורמלית הן מסכימות, כאילו הן יכולות לא להסכים וכאילו הן מכירות משהו אחר).
צריך לעזור למי ש"מדוכא" (לא כל כך אוהב את הביטוי הזה שהשימוש בו חופשי מדי לדעתי), אבל לא להכנע לדיכוי שלו עצמו ולא לרמוז אפילו שזה מקובל.
ראובן,
סליחה, אבל איך אתה מבין מהדברים מניפסט ליברלי בעל אמת מוחלטת, כאשר נעמה כותבת: "אף אחד לא ביקש מהפלסטיניות לא להגיע להפגנות בכיסוי ראש או גוף" וגם "שכל אשה תעשה כרצונה".
נעמה –
באמת שאשמח לשמוע מה דעתך לגבי ההסתייגויות שהעליתי על ההבחנה בין בחירה וכפיה – בפועל. אני חושב שאחרי הטרדה/תקיפה אחת בכפר נידח בגדה, כל אישה יודעת יפה מאוד "לבחור" משהו אחר, "בלי שהוא נכפה" עליה על ידי עמיתותיה הנשים או עמיתיה הישראלים. והרי הנשים, לא משנה מה הן בוחרות ללבוש, תמיד יוצאות מופסדות מבחינת נחיתותן, אולי מפני שהבגדים (החסודים והחשופים כאחד) הם הסיפמטום ולא המחלה, והם הופכים למכפיפים מן הקונטקסט החברתי ולא מאליהם.
אני חושב שגם אבי העלה נקודה מעניינת בהקשר הזה.
איל, כמו שכתבתי, אני באמת לא מעוניינת להיכנס לדיון בתגובות הפעם. סיבותי עימי, והן הוכחו כנכונות בפוסט הקודם.
פטורה בלא כלום אי אפשר, מאחר ששאלת אותי ישירות. ברור שאם אשה נמנעת מלבוש מסוים בגלל סכנת תקיפה או הטרדה, זאת כפייה ולא בחירה אמיתית. מסוג הרעות שמוּבְנות עמוק עמוק בחברה וביחסה לנשים. אבל אני גם לא ממליצה לאף אחת לקחת סיכונים מיותרים לגופה ולנפשה רק כדי להוכיח שהבחירה בידה. עודף "אומץ", כפי שלימדנו אריסטו, איננו אומץ אלא פזיזות ולעיתים טפשות.
לגבי מה שאבי כתב: נו באמת. אין לסוגייה הנוכחית, על אופייה ומקום התרחשותה, כל קשר לקוד לבוש במקום עבודה זה או אחר, וגם לא באכסניה שמארחת אותי. לא יודעת אם זאת חוסר הבנה או היתממות. אם האחרונה אז מדובר גם בסוג של הגחכה שעליה כתבתי בפוסט. כמו חנה גם אני מכבדת מאד קודי לבוש של אכסניות שמארחות אותי. ובכלל, קוד הלבוש הפרטי שלי במקומות כאלה שונה לגמרי והוא גם לא ממין העניין. כל דבר אפשר לקשור לכל דבר עם המניפולציות המתאימות. זה עדיין לא עושה את זה קוהרנטי או רלוונטי. (אגב, המדינה בכבודה ובעצמה מתערבת בלבוש שלנו גם במקומות ציבוריים: אסור לנו ללכת עירומים ברחוב).
עד כאן.
מענין אותי לשמוע מה דעתך על סוגיה שלא קשורה ישירות לענין.
את מדברת על כך שאין רלטביזם בזכויות אדם (אני מסכימה איתך בנקודה הזאת) הזכרת כאן מילת נשים בהקשר הזה.
כידוע, אנחנו בישראל ורבים בעולם המערבי נוהגים למול תינוקות זכרים.
מילת גברים מתקבלת כאן בהבנה ואהדה בדיוק מתוך ההשקפה שאת מדברת עליה- הם ברברים פרמיטיבים ומתעללים, אנחנו בסדר.
מהי עמדתך בנושא?
אני סבורה שמילת ילדים זכרים היא פגיעה בזכויות אדם.
התייחסתי לזה, בין היתר, בפוסט האחרון שמקושר מהפוסט הנוכחי: שחיטה כשרה, חופש הדת וזכויות בעלי חיים.
ואם כבר קישורים, הנה קישור לפוסט שדן בסוגיית הרעלות ושחרור נשים ומתנגד לחוקים האוסרים עליהן: השינוי יבוא מבפנים.
תודה.
אני שמחה לשמוע שאת מתנגדת למילת תינוקות, והפוסטים שהפנית אליהם מרתקים.
הפוסט חכם ויש בו הרבה תובנות מועילות, אבל אני מרגישה שהוא במידה רבה משטיח את המורכבות של יחסי הכח בסיטואציה.
שתי הנחות בעייתיות הן: א. הבחירה (ללבוש גופיה), וב. העובדה שהפשרה היא תמיד לצד המסורתי.
אני לא חושבת שה"בחירה" של חלק מאיתנו ללבוש גופיה היא בחירה אותנטית יותר (או פחות) מאשר לבישת רעלה, או שביס, או כל לבוש אחד שמטרתו לכסות את חלקי הגוף שמקובל לחשוף בתרבות המערבית. הבחירה נעשתה בשבילנו כבר מזמן, על ידי התרבות שאנחנו חיות בה. דוגמה קלאסית, למשל, היא העובדה שרוב הנשים בוחרות (לדבריהן) באופן עצמאי (ולעתים קרובות גם מודע) לגלח את שיערות גופן, לפצוח בדיאטות מסוגים כאלה ואחרים, ולעתים קרובות גם להטיל מום בגופן (ע"ע ניתוחים פלסטיים). באותו אופן שאנחנו בוחרות בדברים האלה, אנחנו בוחרות גם בלבישת גופיות – שזה, אפעס, לא הרבה מאוד.
לא שאני מנסה לטעון כאן שלבישת רעלה וגו' היא דכאנית פחות או כל דבר דומה. אני כן רוצה להפנות תשומת לב לעובדה שעיסוק רק בדיכוי של "הצד השני" יכול פעמים רבות לשמש כמכבסה לדיכוי שאנחנו עוברות בעצמנו.
אני לא חושבת שזה מקרי שהעיסוק שלנו בדיכוי "הנשים הפלסטיניות המסכנות" – וכאקסטנציה, "הפעילות הישראליות המסכנות" על ידי הגברים הפלסטינים – גובר על העיסוק שלנו בדיכוי של עצמנו (במסגרת התרבות שלנו). בתור ישראליות (כלומר, אזרחיות מדינת אפרטהייד בעלת שורשים תרבותיים לבנים קולוניאליסטים), אנחנו רגילות לחשוב במסגרת של דמוניזציה של הצד השני, שבהם הצד "הערבי", "האחר", הוא תמיד הצד "החשוך" (שימו לב: שפה גזענית שמחברת בין צבע כהה לחוסר מוסריות), ולכן גם לעולם הצד המדכא. מאוד קל להגיע לדפוסים האלה, גם כאשר הכוונות שלנו טובות, וחשוב בעיני לשים לב לזה.
לדעתי ענין ה"פשרה" משטיח את יחסי הכח. להזכיר, לא מדובר כאן בשתי קבוצות שוות, אלא (בחתך רחב) בקבוצה מדכאת אל מול קבוצה מדוכאת. הישראליות/ים באות מלכתחילה מעמדה של עליונות, מתוקף הכיבוש ומתוקף כל המערך התרבותי שמתחזק אותו (ובכללו, חשיבה קולוניאליסטית על דיכוי נשים במסגרת התרבות "המקומית"). הפלסטינים/ות, לצערנו (או לשמחתן של חלקנו) גם ככה עושים/ים מה שאנחנו אומרות/ים להם (ואני בכוונה לא משתמשת במילה "פשרה" – כי ציות אינו פשרה) – בשפה, בחוקי הארץ, בתרבות, בעובדה שחלקם אפילו לא יכולים לגור בבית שלהם (להזכיר, מדובר כאן בשייח ג'ראח), ועוד מרכיבים רבים אחרים שקיימים א-פריורית כרקע לשתי הקבוצות. כפי שכבר הוזכר כאן, הישראליות/ים באו לשייח ג'ראח כאורחות, בסולידריות, לא כמכתיבות אג'נדה. אז לא, זה לא נעים, וזה מורכב מאוד שבגלל שהמארחים שלך הם סקסיסטים אז אסור לך להתלבש כמו שאת רוצה, אבל את חייבת כי את צריכה לכבד את התרבות הדכאנית שלהם. אבל אני מניחה, שגם כשאנשות אוכלות בשר באות אלי הביתה, זה לא נעים ומורכב להן שמותר להכניס אלי רק אוכל טבעוני ואסור לאכול בעלי חיים. להתארח כולל כיבוד של חוקי המקום, גם אם את חושבת שהם דפוקים (ושלא יהיה ספק – אני חושבת שזה די דפוק).
מעבר לזה, אני חושבת שדיכוי נשים בחברה הפלסטינית הוא השטח של פמיניסטיות פלסטיניות, ולא של ישראליות. אם התפקיד שלנו במאבק הזה הוא תפקיד סולידרי, הרי שיש מקום לכבד את הצד האחר – על אחת כמה וכמה כאן כשאנחנו כבר באות מקבוצה פריווילגית מדכאת.
ונקודה למחשבה, לסיום: אני חושבת שאולי אפשר לקחת את הסוגיה הזאת כהזדמנות לבחון את הפוליטיקה של הביגוד, בחברה שלנו, "הליברלית" ו"המאפשרת", ולבדוק עד כמה ההנחות האלה שלנו הן נכונות. כמה שאלות להמשך דיון שעולות בדעתי: עד כמה יש לנשים בחברה שלנו את הזכות לבחור את בגדיהן? מה האינטרסים החברתיים והפוליטיים שמשרתים הבגדים שלנו כאשר הם נראים כמו שהם נראים? מה הסנקציות החברתיות העומדות בפני נשים שלובשות בגדים "לא ראויים" (שתי שאלות נפרדות: בגדים "שמרנים מדי" או בגדים "ליברלים מדי", ועוד אופציות אחרות)? אפשר להרחיב את השאלה גם לבגדים וזהות מגדר לא בינארית (א/נשים שמתלבשות מחוץ לגבולות המגדר שהוכתב להן), בגדים ומעמד חברתי, בגדים ומוצא, וכמובן גם בגדים וגברים: למה לגברים אסור להתלבש בצורה מינית? למה לגברים אבור ללבוש חצאיות בעוד שלנו מותר ללבוש מכנסים? למה לגברים אסור להתאפר? וכולי.
אכן, הבעיה היא במשטור ולא בעצם הבקשה לבוא בלבוש חשוף, או בלבוש צנוע. קשה להחליט במצבים אלו מה עדיף ומה לא, אבל עצם היכולת של גברים לבוא בטענות לנשים על לבושן, כמוהו כיכולתה של חברה לבוא לפלסטינים בתלונה על מקום מגוריהם.
שני אלו, הם אלמנטים של דיכוי, ולכן איני רואה הצדקה לקיים מאבק נגד דיכוי (של פלסטינים) בכלים של דיכוי (של נשים) וכבר אמרה אודרי לורד, לא ניתן להרוס את בית האדון באמצעות כליו.
לא הבנתי מדוע השאלה היא לא במקום? מדוע הפמיניסטיות והלהט"ביות לא נאבקות על זכותה של עורכת דין לייצג את לקוחותיה בבית משפט בגופיית ספגטי? האם פתאום סוג לבוש זה הופך ללא מכובד? האם אתן מסכימות עם הקביעה הזו? האם הגופייה הופכת את העו"דית לפחות טובה? את טיעוניה לפחות משכנעים? מדוע להסכים לקוד לבוש במקום אחד, אך להתנגד לנורמות לבוש במקום אחר?
אם כבר אז הכפייה של עו"דיות, רואות חשבון, כלכלניות, טלריות, קופאיות, דיילות, מרצות באוניברסיטה וכו' היא קשה ודכאנית יותר. יותר קל להגיד למפגינות אל תפגינו, הרבה יותר קשה להגיד למישהי אל תעבדי, תגוועי ברעב, תתפטרי ולא יהיה לך איך לשלם את המשכנתא החודש, לשלם שכר דירה או לשלם עבור אוכל לעצמך וילדך. הפגנה היא מותרות, קיום חומרי הוא דבר בסיסי בהרבה. שיזרקו מהדירה כי אין כסף לשלם שכר דירה זה הרבה יותר חמור מלא להפגין בשייח ג'ראח. לכן הרבה יותר חשוב להיאבק על הזכות להתלבש איך שרוצים במקום העבודה מבהפגנות.
זו התחסדות לשמה במסווה של מאבק על הזכות ללבוש מה שבא לה… האם
תלחמי באותה מידה על הזכות לפתוח מסעדה בה מגישים חזיר ב 100 שערים וללכת בביקיני ברחוב במאה שערים ????
נעמה, היכולת שלך (הנדירה במקומותינו) כפי שקורה בפוסט הזה, לא לתת לדיעות אישיות (שמאל-ימין) להשפיע על כושר השיפוט הענייני שלך ראויה להערכה.אני מאוד מסכימה איתך בענין העקרון, ועם זאת חושבת שבסופו של יום, רובנו הגדול ייכנע לנורמות וימשמע את עצמו- מחשש של 'מה יגידו' ולאו דווקא ממניעים של התחשבות ברגשות בלה, בלה בלה.
לינק שצץ אצלי בטוויטר עכשיו, ונראה לי רלוונטי לדיון הנוכחי, למי שרוצה לקרוא מה פמיניסטיות מוסלמיות חושבות וכותבות על עצמן:
http://conflictsforum.org/cf-publications/monograph-series/
[…] בעניין הדרישה ממפגינות להתלבש צנוע, בפוסט "פמיניסטיות של גופיות ספגטי" של נעמה […]
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו גזרות על יהודי איראן, שאחת מהן הייתה שאסור לנשים יהודיות לעטות רעלה בצאתן לרחוב. התוצאה הייתה שהן לא יצאו לרחוב. לא מפני שהבעל לא אישר, אלא מפני שעבור אותן נשים באותה עת, לצאת לרחוב ללא רעלה זה כמו לצאת לרחוב בתחתונים היום.
בתקופת השאה, היה אסור לאף אישה לצאת לרחוב עם רעלה. השאה רצה להפוך את איראן למערבית, והיו "משמרות אי-צניעות" שתפקידן היה לתלוש רעלות ברחוב.
התוצאה הייתה דומה: נשים מוסלמיות מסורתיות ודתיות פשוט לא יצאו מהבית.
אחרי המהפכה האסלאמית, כל אישה חייבת לעטות רעלה ברחוב. התוצאה – נשים מסורתיות ודתיות יוצאות מהבית, לומדות, עובדות, מתקדמות בחיים ומקדמות את החברה ואת המדע באיראן. נשים חילוניות חורקות שיניים ועוטות רעלה בצאתן ללמוד ולעבוד. הרעלה בעצם העלתה מאוד את מעמדן של הנשים באיראן, כי היא השוותה את ההזדמנויות בין החילוניות לבין המסורתיות.
זה לא אופטימלי, אבל זה יותר טוב מאיסור גורף על רעלות.
(הערה שמתאימה יותר לפוסט על שביסים ורעלות, אבל הוא כבר סגור לתגובות)
עניין אחד שכדאי אולי להזכיר, הוא שלא רק תחום המאבקים החברתיים, ובכלל זה לא רק המאבק שמתנהל בשייח ג'ראח או נגד הכיבוש בכללותו, הוא כזה שנשים נדרשות להתפשר בו פעמים רבות על עקרונות פמיניסטיים, ולהבליג על פגיעות בחירויות שלהן.
מה שברור בדיון הזה זה שלטענות מהסוג "זו סתם התקטננות להתווכח על מה ללבוש" אין מקום, או לפחות שמן הראוי שלא יהיה להן מקום. וכך גם לגבי טיעונים (או טוענים) שעיוורים לחלוטין למחיר שנשים משלמות כשהן לוקחות חלק במאבק נגד הכיבוש, כמו גם במאבקים נוספים (מחיר שגם אייל ניב פירט היטב בתגובות שלו). להגיד, למשל, "פשוט תלכו להיאבק במקום אחר", ועוד לחשוב שיש בזה איזו שהיא פשרה שהולכת לקראת נשים (כי בכל זאת מאפשרים להן, ועל כך תודה רבה, להיאבק במקומות אחרים) – זה בדיוק להיות עיוור להדרה של נשים ממרחב ציבורי.
אבל, מהצד השני, גם לקבוע שאין בכלל בעייתיות בהתעקשות של נשים לבטא את זהותן במלוא החירות שמגיעה להן דווקא במרחב הפלסטיני, זה מעט בעייתי. הדרישה לחירויות שוות לנשים, שיבואו לידי ביטוי גם בהגדלה, ככל הניתן, של מידת הבחירה של כל אחת מה ללבוש, היא מוצדקת לחלוטין, אבל השאלה איפה מחליטות להיאבק על הזכות הזו ובאיזה אופן- היא גם מעניינת.
יש הרבה מקומות בחיים שלנו (אני מרשה לעצמי להניח שלא רק בשלי) שאנחנו מתפשרות על עקרונות שחשובים לנו ואפילו מבליגות לעתים על פגיעות בחירויות ובזכויות שלנו, סופגות הערות שממש לא ראוי לספוג או בכלל לשמוע, מתנהלות מתוך כל מיני שיקולים שנועדו לצמצם פגיעה בנו- שלא אמורה להתקיים בכלל מראש ולהילקח בחשבון, וכו'. בקיצור- פגיעות מיניות, הטרדות מיניות, הנמכה של נשים וזלזול בהן- הם ממש לא מאפיינים של איזו תרבות "אחרת", כביכול רחוקה מאד מ"שלנו". עם הרבה ביטויים מקומיים שלה אנחנו לעתים משלימות ולעתים לא, לעתים נאבקות בהם ולעתים לא (ואני מניחה שיש מי שתמיד נאבקת ולא מוכנה להשלים עם פגיעה בה, ויש מי שפחות..), אבל הרבה פעמים ברגע שזה מגיע לכיבוש, או לפעילות משותפת עם פלסטיניות/ים, הפשרות שאנחנו לעתים רגילות לעשות, הופכות בלתי נסבלות, ולזה כדאי לשים לב.
זה דומה לאופן שבו לעתים שומעים איך פעילים נגד הכיבוש שהם גם צמחוניים או טבעוניים, מזדעזעים מהיחס "שלהם" (הפלסטיניות/ים) לבעלי חיים. לא שאין ממה להזדעזע, ברור שיש, אבל באותה מידה שיש הרבה ממה להזדעזע מהיחס של כלל החברה לבעלי חיים. הרבה צמחוניים וטבעוניים יבליגו במקום העבודה או עם המשפחה על הקושי שבלראות בשר לידם (ולראות את האדישות והנורמליזציה שבה אכילתו מתקבלת), אבל עשויים להתקשות להבליג כשייראו בשר בגדה המערבית..
אז גם לזה חשוב לשים לב..
יכול להיות שהקושי לקבל דרישות או בקשות אנטי-פמיניסטיות דווקא בתחומי במאבק בכיבוש נובע מזה שהמאבק בכיבוש תמיד היה בעל מאפיינים גבריים ותמיד העדיף לשים את הנשים בצד (אפילו פה בדיון טענות כמו "לכו להפגין במקום אחר" נשמעו כאילו הן לגמרי לגיטימיות ומבלי להבין למה הן לא..) ובאמת קצת נמאס מזה כבר (בלשון המעטה כמובן). ויכול להיות שהסיבות קשורות גם לקושי לוותר לגמרי על כל מה שלמדנו שמבדיל "אותנו" מ"האחר הפלסטיני", על כל מאפייני דיכוי הנדים שיש "אצלם" אבל חלילה לא אצלנו, הליברלים הנאורים שמתקשים לקבל גילויים בוטים כלכך של סקסיזם..
אז לא צריך ללכת לקיצונות ההפוכה ולהגיד ש"כדי לא להיות גזענית אני אקבל את הסקסיזם "שלהם", לפחות באותה מידה כמו שאני מקבלת את הסקסיזם המוכר והטוב שיש בשפע בתוך תחומי הקו הירוק". אולי צריכות רק לנסות לשים לב לשיקולים שגורמים לנו כל פעם להיאבק ולהתפשר במקומות שונים, אני מניחה שלכל אחת יש את הסיבות שלה והיכולות שלה בהקשר הזה, ולהחליט לפי זה מה לעשות גם במקרה הזה.
אבל גם חשוב לציין שמההחלטה האישית הזו של כל אחת ממש אי אפשר לגזור עקרון מוסרי כל שהוא. מבחינת עקרונות מוסריים- אין שום דרך לצדד בהדרה של נשים ממאבקים פוליטיים. מבחינת מה שקורה בפועל, בשטח, כשלוקחות בחשבון שהעולם לא ישתנה מחר ולכן נצטרך להמשיך לנסות למצוא דרכים להיאבק במקביל נגד הרבה עוולות שמופנות נגד הרבה אוכלוסיות- סביר להניח שניתקל לא פעם בצורך להתפשר ולהבליג על פגיעה אחת בניסיון להיאבק בפגיעה אחרת. אבל יש הבדל גדול בין בחירה חד פעמית של מישהי, לבין דרישה שמופנית באופן קבוע לכלל הנשים.
# נשים פלסטיניות בשייח ג'ראח ביקשו מנשים יהודיות לבוא בלבוש יותר צנוע, מה שלדעתן (של הפלסטיניות) יקל עליהן להשתתף בהפגנות.
# נניח שהבקשה נובעת מהפנמת דיכוי האישה בחברה הפלסטינית.
# מדובר במפגש בין שתי קבוצות נשים הנמצאות במקומות מאוד שונים מבחינת החירויות שלהן כנשים, וקידום הזכויות של כ"א מהן צריך להיעשות בדרכים אחרות.
# לבקשה זו אפשר להסכים או לא להסכים. אם נקודת המוצא היא זכויות נשים באשר הן, צריך לבחון מה יושג בכל אחת משתי הבחירות:
א. אם מסרבים לקבל את הבקשה, האם מקדמים בכך את זכויות הנשים? כמעט שלא. "משחררים" קבוצה של נשים משוחררות ממילא – חופשיות להתלבש כרצונן, להפגין כרצונן, לשהות בחברת גברים, לנסוע רחוק מביתן וכו' – ומה שמשיגים הוא שהחופש שלהן בנושא לבוש יישמר בדקדקנות כשהן נמצאות בשייח ג'ראח.
ב. אם מקבלים את הבקשה, נשים פלסטיניות, שחירויותיהן כנשים מוגבלות בהרבה, ייצאו מביתן וישתתפו בפעילות ציבורית, יחד עם גברים ויחד עם ישראלים. ראיתי כמה מהן (מעטות, אגב) עומדות בקהל ומפגינות, קצת נבוכות, די מתרגשות, לומדות לקרוא סיסמאות בקול רם. אין לי ספק שבמקרה זה האימפקט גדול בהרבה.
נקודה בעניין לבוש באופן כללי: לבוש הוא לא רק ביטוי אישי, הוא גם צורה של תקשורת עם הסביבה (אפשר להביע באמצעותו כבוד או זלזול כלפי המארח, רצון או חוסר רצון לפלירט ועוד).
[…] סיפור הלבוש הצנוע, ההטרדות המיניות בהפגנות (כשאגב, אף אחד/ת לא ייחס/ה זאת […]
תודה חנה שהגבת היום ואפשרת לי לראות את הפוסט…
זוגתי הייתה בסיור מטעם העבודה בשכונות חרדיות בירושלים, והתבקשה ללבוש חצאית ארוכה וחולצה צנועה.
כשהתקוממתי מול אחותי (הדתיה) ביחס לזה, היא לא הצליחה להבין על מה אני מדברת. לדידה, אין כאן שום ויתור על ערכים.
שלחתי לה את הפוסט. אני מקווה שהוא יעזור להבהיר את הנקודה.
מעניין אם גם לבוא במדים לשיעור של מרצה ערבי במכללה בדרום נופל תחת חופש הביטוי…
[…] משת”פיות של הימין פמיניסטיות של גופיות ספגטי […]