קרוא וכתוב

מה צריכה להיות העמדה כאשר מעשה נכון בעיני נעשה, אבל הוא נעשה מהסיבות הלא נכונות?

הטריגר להרהור הוא ההודעה כי הממשלה תדון שוב בגירוש ילדיהם של מהגרי העבודה. יוזמתו של אהוד ברק דווחה בטלוויזיה אמש. אחר-כך קראתי שהנימוק לכך הוא שזה יצטלם לא טוב בעולם. שוב מה שחשוב הוא התדמית ולא המהות. לא מה עושים אלא איך זה נראה.
במקרה הזה אין ממש התלבטות: טוב שיהיה דיון מחודש, אם יהיה (בינתיים לשכת רה”מ מכחישה). הלוואי שתצא ממנו החלטה אחרת. וממש לא יזיק להזכיר לממשלה את הסיבות הנכונות. אם שינוי יחול בגלל המחאה הציבורית הרמה שקמה, גם אם לא יודו בכך – זהו הישג של ממש.
כמובן שתמיד יתכן שכל העניין הוא רק תרגיל ביחסי ציבור מטעם ברק, היודע היטב שהדיון לא יתקיים, ויכול לצבור על חשבונו נקודות בדעת הקהל. כמו מי שמצביע באופן פופוליסטי בעד הצעה מסוימת רק כי הוא יודע שהיא לא תעבור כי אין לה רוב, או להיפך, כך שלא קיים סיכון ממשי שהוא יצטרך לקבל אחריות מעשית על התוצאה. כלומר, ברק ממלא כאן את התפקיד המכונה “הטרמפיסט”, של מי שיכול לנקוט בפעולה מסוימת רק על-סמך ההנחה המוצקה שכל השאר לא יעשו זאת.

אבל השאלה העקרונית בעינה עומדת. 
מה בקשר למאבקים שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו שותפים לאנשים שמטרותיהם באותו מאבק שונות מאד? פמניסטיות וחרדים שנלחמים שכם בשכם נגד פורנוגרפיה, נניח? האם נכון להדיר את רגלינו ממאבק כזה, כי המטרה הכללית של החרדים שונה מאד משלנו? או שמא אלה מותרות לברור את שותפינו למאבקים נקודתיים?
וכאשר פותחים במלחמה נגד דיקטטור, מלחמה שנועדה להפיל משטר רצחני המדכא עד עפר את נתיניו  או טובח בהם? למלחמה כזאת יתכן שניתן למצוא הצדקות מוסריות רציניות. אך המוטיווציה האמיתית לפתיחתה נועדה לשרת, נניח, אינטרסים כלכליים. האם צריך לתמוך בה בכל זאת? האם ההצדקה לה נפגעת?
ככל שלמעשה שבו מדובר יש תוצאות שליליות יותר, ככל שמדובר במדיניות השנויה יותר במחלוקת, הבעיה נעשית יותר מסובכת.

רוב השיפוטים שלנו אינם טלאולוגים או דאונטלוגים טהורים. משמע, הם לא נקבעים על-פי תכליתם גרידא (“מבחן התוצאה”) או על-ידי הכוונה שמאחוריהם בלבד, בהתאמה. ניטול לדוגמא את דיני העונשין. לו היו מתבססים על שיקולים דאונטולוגיים בלבד, היה ניסיון לרצח נחשב לעבירה חמורה ממש כמו רצח. בפועל הוא נחשב לעבירה קלה יותר בגלל התוצאה שלה. מצד שני, מעשה שתוצאתו מוות המסווג כגרימת מוות ברשלנות, הוא קל יותר מהריגה ועוד יותר מרצח; למרות שבשלושת המקרים התוצאה זהה. כאן בהחלט שוקלים את הכוונה.

המטרה איננה מקדשת את האמצעים. יש דברים שאי אפשר לעשות לבני אדם גם אם הם יגבירו את הטוב הכללי. זה גם הגרעין שבבסיס מושג זכויות האדם, שאף הוא דאונטולוגי. אבל גם על פי תפיסה זאת מותר להגביל זכויות לא רק כאשר הן מתנגשות בזכויות של אחרים, אלא גם עם אינטרסים ציבוריים כבדי משקל. אף אם האיזון ייעשה בשני המקרים באופן שונה. וגם תורות דאונטולוגיות נוקשות יתקשו מאד להתעלם מהדילמה המוסרית שעולה מסיטואציות שבהן ניתן להציל רבים במחיר מותם של מעטים, לדוגמא, כאשר נתון כי בכל מקרה ימותו אנשים וכל שניתן לעשות הוא למזער את מספרם. זאת למרות שחיים של כל אדם הם עולם ומלואו.
הפילוסוף ג’ון רולס מציע להבחין בין מוסר טלאולוגי למוסר דאנוטולוגי בעזרת המושגים 'טוב' ו'נכון' או 'צודק' (right), התורה הדאונטולוגית איננה מאפיינת את הטוב באופן בלתי-תלוי בנכון או איננה מפרשת את הצודק כמקסום הטוב.

אבל זה לא ממש עוזר לנו בנסיבות מורכבות שבהן משהו יכול להיות לא רק טוב במובן התוצאה שלו, אלא גם צודק לו היה מנותח מהסיבות הנכונות. ולעומת זאת הוא אינו צודק על-פי הסיבות שבגללן הוא נעשה בפועל. וגם מביא עמו אולי תוצאות נוספות פחות טובות, כמו כל פעולה מורכבת.

אז מה עושים? כמו תמיד, אין תשובות פשוטות. יתכן שקשה לנסח כאן כלל אלא יש לשקול כל מקרה לגופו ולבחון מהי האופציה הפחות גרועה.
כהמלצה כללית נראה לי נכון תמיד כשתומכים במעשה שנעשה מהסיבות הלא נכונות לדעתנו, לציין את אלו הנכונות, שבגללן צריך לנקוט בו ולנמק אותו. לפעמים, כמו בדוגמא הפותחת, אם התוצאה תהיה שהילדים לא יגורשו הרי היא הרבה יותר חשובה מהסיבה לכך שברק ביקש דיון נוסף בממשלה. ואולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.