קרוא וכתוב

כשדווח בזמנו על התכנית החדשה למורשת ישראל שמתכוון שר החינוך להכניס לכיתות היסוד, שבה ילמדו בין השאר פרקי אבות, יכירו את סידור התפילה ועוד – לא הצטרפתי להזדעקות הכללית, האוטומטית כמעט, נגד היוזמה. לא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להתנגד לו באופן עקרוני  או כרפלקס מותנה. כך גם אמרתי לכתבת הארץ תמר רותם, שדיברה איתי במסגרת כתבה קצרה שפורסמה בגלריה אתמול. ללמוד פרקי אבות? אני בעד. לא נראה לי רע להכיר את התרבות היהודית, שהצמיחה נכסי צאן ברזל גם לתרבות העולמית. היא איננה קניינם של הדת או של הדתיים. שלא אסמיק מבושה, כמו שקרה לי, כשאקרא עורכת דין רבת מוניטין מספידה את השופט המנוח חיים כהן במילים “אהבתי את אדוני”. בלי להיות מודעת כלל להקשר של הביטוי הזה ועד כמה הוא לא מתאים. וגם ביקורת צריכה מסד. מה גם שרותם סיפרה לי שההיבטים ה”יהודיים” של תכנית הלימודים הזאת הוכנו ברוח פלורליסטית, על-ידי תנועת בתי המדרש.  ואולי הכי חשוב: כל דבר תלוי איך מלמדים. כאן אני קצת יותר ספקנית, אמנם, האם תתקיים הוראה ברוח פתוחה וביקורתית, בעיקר בחטיבת הציונות שצורפה. אם לשפוט על פי הרוח שנושבת מהצמרת של משרד החינוך, תרתי משמע, קשה להאמין שכך יקרה. יו”ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת מבקש לשכתב את ספר לימודי האזרחות, פורסם בשבוע שעבר. הספר ביקורתי מדי “כלפי המדינה”. הוא יוצר תחושה שהכול רע. בהזדמנות אחרת אמר, כך דווח, שהוא לא אוהב את הקביעה בספר שמאז הקמתה מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים. ככה זה, יש כאלה שקשה להם עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת השחקנים.

השאלה הראשונה ששאלתי את רותם, כשדיברה איתי ביום רביעי שעבר, היתה על חשבון מה באה התכנית החדשה. והתברר שזה לא בא על חשבון מקצועות אחרים אלא כתוספת שעות ותקציב. רצה המקרה ובדיוק באותו יום שבו התפרסמה הכתבה בישרה הכותרת הראשית של הארץ על כך שמשרד החינוך מעביר בחטיבה העליונה שעות ותקציבים מלימודי האזרחות ללימודי היהדות. מקצוע האזרחות – שקשה להפריז בחשיבותו בכלל ובישראל בפרט – יישאר קצוץ כנפיים. גם זאת יוזמה של צמרת (שעל פי הפרסומים הוא יהודי חילוני ששלח את ילדיו לבתי ספר דתיים, כדי שיקבלו את המטען של העגלה “המלאה”…). וזה, כמובן, כבר סיפור שונה לגמרי.

ובאמת, למה צריך אזרחות? מי צריך להכיר את מבנה השלטון בישראל? ללמוד דמוקרטיה? מה לצעירי ישראל ולהיכרות עם מושגי היסוד של המשטר? ישראל הרי דמוקרטיה מופתית ולא צריך כאן שום הבנה. דבק אזרחי? זה טוב לארה”ב. כאן הרי אין שסעים. או שמא יש כל כך הרבה מה לבקר שעדיף לא לתת את המסד שמאפשר ביקורת כזאת. חס וחלילה שלא יצמח לנו כאן דור שילמד להשוות; לעמת את המציאות עם הדגמים התיאורטיים; דור שיבין חירויות יסוד מהן; שילמד שהרוב לא יכול לעשות כל דבר למיעוט; שישאל שאלות; שיטיל ספק; דור של אזרחים, להבדיל מנתינים.

ממפגשי עם מורים לאזרחות בעבר התרשמתי עד כמה הם חוששים שהשיעורים שלהם ייחשבו ל”פוליטיים” בעיני המשרד. כידוע אין מִלת גנאי חמורה יותר. כאילו אפשר ללמד אזרחות בלי לגעת בנושאים פוליטיים. נניח, מעמדו של המיעוט הערבי בישראל, רחמנא ליצלן. אפשר להבין את הרתיעה בשני מישורים. מורים אכן צריכים להיזהר מאד לא להטיף אקס קתדרה לדעותיהם הפוליטיות. אבל אם הם מטפחים בכיתה אווירה מאפשרת ומכבדת כלפי הדעות כולן, ומקיימים דיון סובלני שבו הן התלמידים יכולים להתבטא בחופשיות ולבחון את עמדותיהם – מה טוב מזה? עוד יגדלו לנו צעירים פעילים ומעורבים. אבל אולי בדיוק מזה חושש משרד החינוך. מה שמביא למישור השני של הרתיעה: חס וחלילה שלא יתויגו על ידי משרד החינוך כבעלי עמדה פוליטית “בעייתית”. כאלה המדברים על זכויות אדם (זה היה הנושא שבו הם השתלמו אצלי). זה הרי נושא מסוכן, מי יודע לאן זה עלול להוביל. עדיף שיצמחו לנו מי שכותבים בתגובות לפוסט בבלוג אפרופו שחקני התיאטרון: “’אומן’ תהא עמדתו אשר תהא אשר מקבל שכרו מהמדינה מחוייב או לבצע את מה שמעבידו(המדינה) דורש ממנו לבצע או להתפטר מעבודתו למען יושרו האומנותי, חובותיו כעובד, ולמען פינוי הבימה הציבורית לעניינים בעלי משמעות באמת”.  ובא לציון, ולצמרת, גואל.

בינתיים משרד החינוך הסתייג חלקית מתכניותיו של העומד בצמרת הפדגוגית וביטל חלק מהקיצוץ. לפחות השנה. או רק בחלק מהכיתות או היחידות לבגרות. אבל הרוח הנושבת מ(ה)צמרת ברורה ומדאיגה.